אני ממש פוחד
- פותח הנושא SimsY
- פורסם בתאריך
"אל תפחד, אתה לא לבד..." ../images/Emo20.gif
מכיר את השיר הזה של אהוד בנאי? כשאני מרגישה שאני לא מסוגלת, אני מנגנת אותו במערכת וזה מרגיע אותי. ואיך עוברים? ואללה, בכל שנה אני הולכת לטקס הצבאי בבית העלמין בבת-ים, בשביל לחלוק כבוד להרוגים ולמשפחותיהם, שניים מחללי העיר היו בני כיתתי. ותמיד אני פוגשת שם את בני/ות המחזור שלי. וכולנו, כשאנחנו ביחד, תומכים אחד בשני, מתחבקים, משוחחים קצת. נותנים ליום הזה לעבור, בלי להיאבק בו יותר מידי. הכי חשוב זה לבקש תמיכה כשמרגישים ככה. חברים, משפחה, מי-שזה-לא-יהיה. להתחבק הרבה, לאפשר לעצמנו לבכות כמה שצריך... איתך, רויטל.
מכיר את השיר הזה של אהוד בנאי? כשאני מרגישה שאני לא מסוגלת, אני מנגנת אותו במערכת וזה מרגיע אותי. ואיך עוברים? ואללה, בכל שנה אני הולכת לטקס הצבאי בבית העלמין בבת-ים, בשביל לחלוק כבוד להרוגים ולמשפחותיהם, שניים מחללי העיר היו בני כיתתי. ותמיד אני פוגשת שם את בני/ות המחזור שלי. וכולנו, כשאנחנו ביחד, תומכים אחד בשני, מתחבקים, משוחחים קצת. נותנים ליום הזה לעבור, בלי להיאבק בו יותר מידי. הכי חשוב זה לבקש תמיכה כשמרגישים ככה. חברים, משפחה, מי-שזה-לא-יהיה. להתחבק הרבה, לאפשר לעצמנו לבכות כמה שצריך... איתך, רויטל.
תודה - ו..
אבל הבעייה היא שאין לי לי תמיכה שנה שעברה - ביום הזכרון אני בכיתי ממש ואמא שלי צרחה עליי הוא מת לפני 5 שנים צא מזה - ילד מפונק !!!!!!!!!!!! זה ממש פגע בי - אני לא יודע אם אני אוכל לסבול את זה יותר מה גם שאני כבר שבועיים מוטרד מהיום הזה - איך אני ממשיך בלעדיו עוד שנה ????? תגידו ?? לצערי הדרך היחידה לראות אותו לא תאפשר לי לראות את כל שאר האנשים יותר........
אבל הבעייה היא שאין לי לי תמיכה שנה שעברה - ביום הזכרון אני בכיתי ממש ואמא שלי צרחה עליי הוא מת לפני 5 שנים צא מזה - ילד מפונק !!!!!!!!!!!! זה ממש פגע בי - אני לא יודע אם אני אוכל לסבול את זה יותר מה גם שאני כבר שבועיים מוטרד מהיום הזה - איך אני ממשיך בלעדיו עוד שנה ????? תגידו ?? לצערי הדרך היחידה לראות אותו לא תאפשר לי לראות את כל שאר האנשים יותר........
לי יש דעה אחרת
אני אישית חושבת שיום הזיכרון נועד יותר למשפחות הלא שכולות.. וכבר העליתי את זה בשנה שעברה אני חייה אם השכול כל יום, לכן יום הזיכרון הוא כמו כל יום, רק שעכשיו כל המדינה שותפה.. אני חושבת שכדי לך להתמודד אם זה כמו תמיד.. לבכות אבל בכל זאת להיות חזק.. ואל תעשה שום דבר שיכול לפגוע בך.. גם אני איבדתי את אבא שלי.. אבל חייבים להמשיך הלאה.. לזכור ולהתגבר
חן..
אני אישית חושבת שיום הזיכרון נועד יותר למשפחות הלא שכולות.. וכבר העליתי את זה בשנה שעברה אני חייה אם השכול כל יום, לכן יום הזיכרון הוא כמו כל יום, רק שעכשיו כל המדינה שותפה.. אני חושבת שכדי לך להתמודד אם זה כמו תמיד.. לבכות אבל בכל זאת להיות חזק.. ואל תעשה שום דבר שיכול לפגוע בך.. גם אני איבדתי את אבא שלי.. אבל חייבים להמשיך הלאה.. לזכור ולהתגבר
קשה לי אבל ../images/Emo7.gif
בכל יום אני מתמודד - אין מה לעשות חייבים אבל ביום הזה אני פשוט נשבר - אני רוצה לדבר איתו אני צריך לדבר איתו אני חייב לדבר איתו - בסך הכל חמש שנים....... נראה כמו מליונים אני לא יודע מה לעשות - מחר מפחיד אותי במיוחד בגלל הרעיונות שבאים לי לראש..... :-X
בכל יום אני מתמודד - אין מה לעשות חייבים אבל ביום הזה אני פשוט נשבר - אני רוצה לדבר איתו אני צריך לדבר איתו אני חייב לדבר איתו - בסך הכל חמש שנים....... נראה כמו מליונים אני לא יודע מה לעשות - מחר מפחיד אותי במיוחד בגלל הרעיונות שבאים לי לראש..... :-X
חמש שנים זה הרבה זמן../images/Emo20.gif
אחותי נפטרה לפני שנתיים וחצי ואני מרגישה שכל יום שעובר, אני מתגעגעת אליה יותר ויותר. השבוע היה לי חלום. חלמתי שאני חולמת שהיא חוזרת. כאילו חלום בתוך חלום, כאשר לשניהם הייתי מודעת. ואז היא באה ונורא בכיתי וצרחתי המון. והתעוררתי מהרעש שעשיתי לעצמי בשלוש לפנות בוקר והיה לי קשה להרדם שוב.... ואני מספרת לך את זה, כי לכל אחד הגעגועים וההתמודדות באה לידי ביטוי באופן מאוד אישי. זה שונה מאחד לאחד. אני לא יודעת בן כמה אתה, אני כן יכולה להציע לך לדבר עם פסיכולוגית של בית הספר, או לבדוק בעצמך אצל הרופא/ה שלך בקופת החולים. ואם אבא(?)שלך נהרג בזמן השירות הצבאי שלו, יש אגף מיוחד במשרד הבטחון שיכול לממן לך טיפול פסיכולוגי. אני יכולה להבין בדיוק על מה אתה מדבר כשאתה כותב שאתה רוצה לדבר איתו. השבוע שוחחתי עם איזו עיתונאית על אחותי והדמעות ירדו להן, כשתיארתי לה כמה אני מתגעגעת לשיחות איתה ולחוש ההומור שלה ושהיו בדיחות שהיא הבינה ואחרים לא. ובשהתחלה, הייתי מחייגת את מספר הטלפון שלה ורק בספרה הרביעית נזכרת שהיא לא תענה יותר לעולם. וכל הרעיונות שבאים לך בראש, תדע שאתה לא לבד בעניין. כשמוות פוגע בנו בצורה הכי הכי אכזרית שקיימת, בפתאומיות מקפיאת דם, אני בטוחה שכל אחד ואחד, בין אם איבדו או לא, מתעסקים במחשבות האלה על מוות. ואם הרעיונות שרצים לך בראש מפחידים אותך, אז אני מאוד שמחה שהגעת לפורום הזה, כי בשביל זה אנחנו כאן, לתמוך בך, ולתת לך כתף כשתזדקק לך, אנחנו פה בשביל לאפשר לך להתמודד בדרך היחודית שלך. ואם אנחנו לא מספיקים, יש בתפוז פורום נוסף, שאני מכירה אותו טוב טוב, כי אני קוראת בו לא מעט ומקבלת ממנו כוח. הנה הקישור: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/anashim.asp?id=203 יש שם אנשים נפלאים שיוכלו להקשיב לך באופן יותר מקצועי ממני. הכי חשוב, יקירי, שתשמור על עצמך ואל תתן לאנשים אחרים להכתיב לך איך אתה צריך להרגיש. תרגיש מה שאתה צריך להרגיש ואל תוותר לעצמך על הגעגוגעים. אתה מוזמן תמיד לכתוב כאן בפורום, להתפרק כשתרגיש צורך. אנחנו נקבל אותך כאן תמיד, בכל שעה, גם אם לא תמיד תקבל תשובה תוך חמש דקות. ואם אתה רוצה, אתה מוזמן לכתוב לי באופן אישי, במערכת המסרים, או לדואר האלקטרוני שמופיע בכרטיס האישי שלי. ותספר מה שלומך. אל תעלם לנו, אתה חשוב מאין כמוך, אל תשכח זאת לרגע. שלך, עם תוספת של חיבוקים גדולים, למרות שנורא חם בחוץ, רויטל.
אחותי נפטרה לפני שנתיים וחצי ואני מרגישה שכל יום שעובר, אני מתגעגעת אליה יותר ויותר. השבוע היה לי חלום. חלמתי שאני חולמת שהיא חוזרת. כאילו חלום בתוך חלום, כאשר לשניהם הייתי מודעת. ואז היא באה ונורא בכיתי וצרחתי המון. והתעוררתי מהרעש שעשיתי לעצמי בשלוש לפנות בוקר והיה לי קשה להרדם שוב.... ואני מספרת לך את זה, כי לכל אחד הגעגועים וההתמודדות באה לידי ביטוי באופן מאוד אישי. זה שונה מאחד לאחד. אני לא יודעת בן כמה אתה, אני כן יכולה להציע לך לדבר עם פסיכולוגית של בית הספר, או לבדוק בעצמך אצל הרופא/ה שלך בקופת החולים. ואם אבא(?)שלך נהרג בזמן השירות הצבאי שלו, יש אגף מיוחד במשרד הבטחון שיכול לממן לך טיפול פסיכולוגי. אני יכולה להבין בדיוק על מה אתה מדבר כשאתה כותב שאתה רוצה לדבר איתו. השבוע שוחחתי עם איזו עיתונאית על אחותי והדמעות ירדו להן, כשתיארתי לה כמה אני מתגעגעת לשיחות איתה ולחוש ההומור שלה ושהיו בדיחות שהיא הבינה ואחרים לא. ובשהתחלה, הייתי מחייגת את מספר הטלפון שלה ורק בספרה הרביעית נזכרת שהיא לא תענה יותר לעולם. וכל הרעיונות שבאים לך בראש, תדע שאתה לא לבד בעניין. כשמוות פוגע בנו בצורה הכי הכי אכזרית שקיימת, בפתאומיות מקפיאת דם, אני בטוחה שכל אחד ואחד, בין אם איבדו או לא, מתעסקים במחשבות האלה על מוות. ואם הרעיונות שרצים לך בראש מפחידים אותך, אז אני מאוד שמחה שהגעת לפורום הזה, כי בשביל זה אנחנו כאן, לתמוך בך, ולתת לך כתף כשתזדקק לך, אנחנו פה בשביל לאפשר לך להתמודד בדרך היחודית שלך. ואם אנחנו לא מספיקים, יש בתפוז פורום נוסף, שאני מכירה אותו טוב טוב, כי אני קוראת בו לא מעט ומקבלת ממנו כוח. הנה הקישור: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/anashim.asp?id=203 יש שם אנשים נפלאים שיוכלו להקשיב לך באופן יותר מקצועי ממני. הכי חשוב, יקירי, שתשמור על עצמך ואל תתן לאנשים אחרים להכתיב לך איך אתה צריך להרגיש. תרגיש מה שאתה צריך להרגיש ואל תוותר לעצמך על הגעגוגעים. אתה מוזמן תמיד לכתוב כאן בפורום, להתפרק כשתרגיש צורך. אנחנו נקבל אותך כאן תמיד, בכל שעה, גם אם לא תמיד תקבל תשובה תוך חמש דקות. ואם אתה רוצה, אתה מוזמן לכתוב לי באופן אישי, במערכת המסרים, או לדואר האלקטרוני שמופיע בכרטיס האישי שלי. ותספר מה שלומך. אל תעלם לנו, אתה חשוב מאין כמוך, אל תשכח זאת לרגע. שלך, עם תוספת של חיבוקים גדולים, למרות שנורא חם בחוץ, רויטל.
אני מתנצלת אם נשמעתי ככה
ואם אתה חושב שאני מקלה ראש, אולי כדאי שתסביר לי למה אתה חושב ככה, כי הדבר האחרון שאני יכולה להעיד על עצמי הוא שאני מקלה ראש בכל מה שקשור לניהול הפורום הזה וכתיבת תגובות לגולשים ולגולשות כאן... אין לי מושג איך מדבריי עולה שלא חוויתי שכול... אני איבדתי את אחותי לפני שנתיים וחצי, אני חושבת שיש לי מעט נסיון בהתמודדות. לגבי תמיכה שנדרשת מהאנשים הסובבים, אני חושבת שזה הדבר הכי חשוב שצריך למצוא. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי התמיכה האינסופית שקיבלתי בשנים האחרונות. המשך יום נעים, רויטל.
ואם אתה חושב שאני מקלה ראש, אולי כדאי שתסביר לי למה אתה חושב ככה, כי הדבר האחרון שאני יכולה להעיד על עצמי הוא שאני מקלה ראש בכל מה שקשור לניהול הפורום הזה וכתיבת תגובות לגולשים ולגולשות כאן... אין לי מושג איך מדבריי עולה שלא חוויתי שכול... אני איבדתי את אחותי לפני שנתיים וחצי, אני חושבת שיש לי מעט נסיון בהתמודדות. לגבי תמיכה שנדרשת מהאנשים הסובבים, אני חושבת שזה הדבר הכי חשוב שצריך למצוא. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי התמיכה האינסופית שקיבלתי בשנים האחרונות. המשך יום נעים, רויטל.
כך השתמע מדבריך
רוויטל להלן הבהרותיי. 1. כאשר מציעים למישהו מפגש חברים בבית העלמין ביום הזיכרון כפיתרון למועקה הקשה שלו ולמחשבות התאבדות זה לא נשמע רציני. אולי אני טועה - אין לי מונופול על הבנה אנושית. גישתי שונה משלך כפי שתוכלי לראות בתגובה שלי לדבריו של סימס. 2. מכיוון שהצגת את ההתמודדות שלך עם אובדן חברים לכיתה כדוגמא מוצלחת ויחידה אפשר היה להניח שה סוג האוסדן שחווית ולמה תליני? 3. אובדן אחות אינו שכול. בלי ןלהתייחס להבדלים המהותיים בין אובדן אחות לאובדן בן או בת שכול על פי המילון מהווה הגדרה ספציפית רק למי שאבד בן או בת! שימשו במונח ספציפי שעצם קיומו מצביע על רצון להבדיל את השכול מאובדנים אחרים שלחלקם נקבע גם כן מינוח מיוחד(למשל יתמות אלמנות. חוסר ההבחנה בין סוגי האובדן עושה שרות דוב לנושא מפני שהוא מגביר את הבלבול ואי ההבנה במקום שחשוב להבהיר ולהבין. מובן שלא התכוונתי לפגוע בך או לזלזל אלא להביע את דעתי בלבד.
רוויטל להלן הבהרותיי. 1. כאשר מציעים למישהו מפגש חברים בבית העלמין ביום הזיכרון כפיתרון למועקה הקשה שלו ולמחשבות התאבדות זה לא נשמע רציני. אולי אני טועה - אין לי מונופול על הבנה אנושית. גישתי שונה משלך כפי שתוכלי לראות בתגובה שלי לדבריו של סימס. 2. מכיוון שהצגת את ההתמודדות שלך עם אובדן חברים לכיתה כדוגמא מוצלחת ויחידה אפשר היה להניח שה סוג האוסדן שחווית ולמה תליני? 3. אובדן אחות אינו שכול. בלי ןלהתייחס להבדלים המהותיים בין אובדן אחות לאובדן בן או בת שכול על פי המילון מהווה הגדרה ספציפית רק למי שאבד בן או בת! שימשו במונח ספציפי שעצם קיומו מצביע על רצון להבדיל את השכול מאובדנים אחרים שלחלקם נקבע גם כן מינוח מיוחד(למשל יתמות אלמנות. חוסר ההבחנה בין סוגי האובדן עושה שרות דוב לנושא מפני שהוא מגביר את הבלבול ואי ההבנה במקום שחשוב להבהיר ולהבין. מובן שלא התכוונתי לפגוע בך או לזלזל אלא להביע את דעתי בלבד.
אויל יקר ../images/Emo20.gif
תגובתי הראשונה היתה להודעתו הראשונה של סימס. כאשר הודעותיו התגברו והתחדדו הדבר הראשון שעשיתי היה לשלוח לו את מספר הטלפון שלי. שים לב להשתלשלות ההודעות, בבקשה, על פי זמני כתיבתן. אני לא הצעתי פתרונות, אני שיתפתי מתוך הרקע שלי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. לגבי קביעתך כי אובדן אחות אינו שכול, הרשה לי לא להתייחס לנימה הפטרונית. אין בי כל רצון להתנצח, בטח לא כשאתה מייחס למילון חשיבות כה רבה להגדרת המציאות. המושג שכול כבר מזמן איבד ממשמעותו הצרה של הורים שכולים בלבד. אני לא חלילה קובעת כאן עמדות לאומיות-ממלכתיות, אבל מתוך קריאה והבנה בסיסית, המושג שכול מתייחס לכל אחד ואחת שאיבדו הורים, ילדים, אחים, נכדים. סבתי שתבדל לחיים ארוכים היא אלמנה וסבתא שכולה מבחינתי ובטח ובטח מבחינתה. אני לא מוצאת שום בלבול בהבנתי, אני מניחה שכל אחד בוחר בסמנטיקה היחודית לו ואין לי כל טענה כלפיך או כלפי אחרים האוחזים בדעתך זו. אבל אני כן מבקשת, ממש מתחננת, לא להתערב לי בשכול הפרטי שלי. ולא לייחס לי כל מיני הגדרות שלך יותר נוח לחיות עימן. השכולשלי הוא עסקי הפרטי והאישי. והוא שלי, לגמרי. אני לא מוצאת שבחוסר הבחנה יש איזשהו שרות דב. להיפך-עצם העובדה שצה"ל הכיר גם באחים שכולים כאחים שכולים ובעשור האחרון מממן טיפול פסיכולוגי לאחים מלבד להורים או לילדים, הוא צעד ענק ורגיש לתפישתי האישית. כמו שכתבת בתחילת הודעתך, אין לך מונופול על הבנה אנושית. הרשה לי להצטרף לאמירה שלך ולומר שגם לי אין. אבל אחת לרבעון אנו נקלעים כאן בפורום לסוג זה של דיונים, על "המעמדות" שקיימים באובדן. ובכן, אני לא מקבלת שיש דבר כזה מעמדות ואם אני בוחרת להגדיר עצמי כאחות שכולה, so be it. וכמובן, שזוהי דעתי בלבד ותמיד אפשר לנהל דיון על כך ללא חלופת האשמות או ביטול אוטומטי של דעות מנוגדות. בברכה, רויטל.
תגובתי הראשונה היתה להודעתו הראשונה של סימס. כאשר הודעותיו התגברו והתחדדו הדבר הראשון שעשיתי היה לשלוח לו את מספר הטלפון שלי. שים לב להשתלשלות ההודעות, בבקשה, על פי זמני כתיבתן. אני לא הצעתי פתרונות, אני שיתפתי מתוך הרקע שלי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. לגבי קביעתך כי אובדן אחות אינו שכול, הרשה לי לא להתייחס לנימה הפטרונית. אין בי כל רצון להתנצח, בטח לא כשאתה מייחס למילון חשיבות כה רבה להגדרת המציאות. המושג שכול כבר מזמן איבד ממשמעותו הצרה של הורים שכולים בלבד. אני לא חלילה קובעת כאן עמדות לאומיות-ממלכתיות, אבל מתוך קריאה והבנה בסיסית, המושג שכול מתייחס לכל אחד ואחת שאיבדו הורים, ילדים, אחים, נכדים. סבתי שתבדל לחיים ארוכים היא אלמנה וסבתא שכולה מבחינתי ובטח ובטח מבחינתה. אני לא מוצאת שום בלבול בהבנתי, אני מניחה שכל אחד בוחר בסמנטיקה היחודית לו ואין לי כל טענה כלפיך או כלפי אחרים האוחזים בדעתך זו. אבל אני כן מבקשת, ממש מתחננת, לא להתערב לי בשכול הפרטי שלי. ולא לייחס לי כל מיני הגדרות שלך יותר נוח לחיות עימן. השכולשלי הוא עסקי הפרטי והאישי. והוא שלי, לגמרי. אני לא מוצאת שבחוסר הבחנה יש איזשהו שרות דב. להיפך-עצם העובדה שצה"ל הכיר גם באחים שכולים כאחים שכולים ובעשור האחרון מממן טיפול פסיכולוגי לאחים מלבד להורים או לילדים, הוא צעד ענק ורגיש לתפישתי האישית. כמו שכתבת בתחילת הודעתך, אין לך מונופול על הבנה אנושית. הרשה לי להצטרף לאמירה שלך ולומר שגם לי אין. אבל אחת לרבעון אנו נקלעים כאן בפורום לסוג זה של דיונים, על "המעמדות" שקיימים באובדן. ובכן, אני לא מקבלת שיש דבר כזה מעמדות ואם אני בוחרת להגדיר עצמי כאחות שכולה, so be it. וכמובן, שזוהי דעתי בלבד ותמיד אפשר לנהל דיון על כך ללא חלופת האשמות או ביטול אוטומטי של דעות מנוגדות. בברכה, רויטל.
זאת הפעם ולא אשנה
אובדן אחות אינו שכול כפי ששכול אינו יתמות ויתמות אינה אלמנות. חכמים ממך וממני הבחינו בין סוגי האובדן השונים וכינו אותם בשמות. טעות מזיקה שרווחה בציבור צריך לתקן ולא לאמץ. הסמכות לקבוע הלכות לשוניות אינה נתונה לך והמילון לידיעתך מהווה אסמכתא מוסמכת ומקובלת. מפאת גילי ואולי גם התקופה שבה חייתי חוויתי סוגים רבים של אובדן באופן ישיר או מנקודת תצפית קרובה וגם אינטימית ולמדתי שאין להם דין אחד. אדם שנוטל לעצמו זכות לנזוף באחרים מין הדין שילמד קודם לכן דבר וחצי דבר. כדאי היה שתקראי את ספרו של רקטור אוניברסיטת חיפה הפרופ' אהרון בן זאב "בסוד הרגשות", או לפחות את כתבתה של אורנה אופיר במוסף ידיעות אחרונות "שלך" מיום א' 4/5/03 ותלמדי כי מה שכתבתי אינו גחמה אישית או פטרונות אלא תפישת מציאות המקובלת על אנשי מקצוע. אין כאן עניין של תחרות אלא צילום מציאות המסייע לנפגעים, לאנשי המקצוע ולציבור להבין את הבעיות השונות ולתת להן תשובות נכונות. אין זה נכון לזלזל בכאב וסבל של שום אדם אבל עדיין אין זה אומר שצריך לגזור גזרה שווה לאדם ששבר רגל ולחולה סרטן. מה שלא היה עולה על דעתך כאשר מדובר בבריאות הגוף את דורשת כנכון בשעה שמדובר בבריאות הנפש. רופא שיטפל בחולה מבלי להתייחס למהות הפגיעה ויטפל בצורה זהה בשני נפגעים בהסתמכו על מה שגרם לפציעתם אינו ראוי לשמש כרופא! גם אחרי שפירטת את התנסויותייך האישיות יסכים כל אדם הגיוני שאין בהן כדי להכשירך ולהעניק לך יכולת שתצדיק הצעת ייעוץ לאנשים שחוו אובדן ובוודאי לא לכאלה שמכריזים על כוונות אובדניות. לפני שמאשימים מישהו בסילוף דברים ובפירוש מעוות כדאי לבדוק את הטקסט שעליו הגיב ומה יכול היה האדם הסביר להבין ממנו. לו לא מיהרת להגיב ולתקוף והיית מפגינה פתיחות ומקדישה קצת מחשבה להערותיי יתכן שאת היית נשכרת ואני לא הייתי צריך להידרש לענות על התקפה כזאת דווקא בערב יום הזיכרון.
אובדן אחות אינו שכול כפי ששכול אינו יתמות ויתמות אינה אלמנות. חכמים ממך וממני הבחינו בין סוגי האובדן השונים וכינו אותם בשמות. טעות מזיקה שרווחה בציבור צריך לתקן ולא לאמץ. הסמכות לקבוע הלכות לשוניות אינה נתונה לך והמילון לידיעתך מהווה אסמכתא מוסמכת ומקובלת. מפאת גילי ואולי גם התקופה שבה חייתי חוויתי סוגים רבים של אובדן באופן ישיר או מנקודת תצפית קרובה וגם אינטימית ולמדתי שאין להם דין אחד. אדם שנוטל לעצמו זכות לנזוף באחרים מין הדין שילמד קודם לכן דבר וחצי דבר. כדאי היה שתקראי את ספרו של רקטור אוניברסיטת חיפה הפרופ' אהרון בן זאב "בסוד הרגשות", או לפחות את כתבתה של אורנה אופיר במוסף ידיעות אחרונות "שלך" מיום א' 4/5/03 ותלמדי כי מה שכתבתי אינו גחמה אישית או פטרונות אלא תפישת מציאות המקובלת על אנשי מקצוע. אין כאן עניין של תחרות אלא צילום מציאות המסייע לנפגעים, לאנשי המקצוע ולציבור להבין את הבעיות השונות ולתת להן תשובות נכונות. אין זה נכון לזלזל בכאב וסבל של שום אדם אבל עדיין אין זה אומר שצריך לגזור גזרה שווה לאדם ששבר רגל ולחולה סרטן. מה שלא היה עולה על דעתך כאשר מדובר בבריאות הגוף את דורשת כנכון בשעה שמדובר בבריאות הנפש. רופא שיטפל בחולה מבלי להתייחס למהות הפגיעה ויטפל בצורה זהה בשני נפגעים בהסתמכו על מה שגרם לפציעתם אינו ראוי לשמש כרופא! גם אחרי שפירטת את התנסויותייך האישיות יסכים כל אדם הגיוני שאין בהן כדי להכשירך ולהעניק לך יכולת שתצדיק הצעת ייעוץ לאנשים שחוו אובדן ובוודאי לא לכאלה שמכריזים על כוונות אובדניות. לפני שמאשימים מישהו בסילוף דברים ובפירוש מעוות כדאי לבדוק את הטקסט שעליו הגיב ומה יכול היה האדם הסביר להבין ממנו. לו לא מיהרת להגיב ולתקוף והיית מפגינה פתיחות ומקדישה קצת מחשבה להערותיי יתכן שאת היית נשכרת ואני לא הייתי צריך להידרש לענות על התקפה כזאת דווקא בערב יום הזיכרון.
../images/Emo52.gif לאויל ../images/Emo52.gif
מעולם לא התיימרתי להביע דעות מקצועיות, מעולם לא נפנפתי באי אילו שהם תעודות המעידות על כישורי המקצועיים לטיפול באנשים. אני גולשת מן המניין בדיוק כמוך ושאר החברים/ות היקרים/ות בפורום הזה. מלבד פה ושם מחיקה של הודעות מערכת, הכנסת קישורים נוספים למאגר של הפורום וכיוב', אני לא עושה משהו מיוחד או שונה מאף אחד כאן. הפורום הזה הוא לא פורום מקצועי, ובכל הזדמנות אני מזכירה זאת(גם במכתב הפתיחה של הפורום כתוב כך). כאשר יש הודעות שישר "מקפיצות" אותי, אני מפנה לגורמים המתאימים. גם בעמוד הראשי של הפורום יש הפנייה לגורמים טיפוליים ומקצועיים. אפשר להתייחס לפורום הזה כאל קבוצת תמיכה וירטואלית עם דינמיקות מיוחדות ויחודיות. ככה אני מתייחסת אליו. אם מישהו זקוק לטיפול מקצועי, טוב יעשה אם יפנה לטיפול מקצועי. זו היתה ותמשיך להיות תגובתי "הרשמית" במקרים כאלו. כאן מקשיבים, משתפים, וכן, גם מתייעצים. מתייעצים כאן לא מעט, האמת, ואם עצתי לא מתאימה, מותר לא להשתמש בה, או להציע הצעה אחרת. מאחר ולא ראית בעצם את התמונה הכללית(שלחתי לך אחר הצהריים מסר בעניין), אני מצרה על כך שנפגעת מדבריי. לא התכוונתי לתקוף, בטח לא בערב יום הזכרון. הבעתי את דעתי האישית(ושוב, אין לי שום בעיה שלא תסכים איתי, אני גולשת כאן בדיוק כמוך
). ולעניין השני, אם לך נוח לחיות על פי הגדרות מילון, אז אין לי שום בעיה עם זה שאתה בוחר לחיות כך. אני פשוט קיבלתי החלטה להגדיר את עצמי כפי שאני מוצאת לנכון. זה שהמילון מגדיר מילה מסוימת, לא מכריח אותי כאדם חופשי לקבל כמובן מאליו הגדרה זו או אחרת. אם לך זה עובד, אז סבבה. אני לא חייבת להסכים עם כל שיטה או סמכות, נכון? יש לי נפש חוקרת שבוחנת דברים ובודקת אם כל הנחה או תפישה שחונכתי על פיה מתאימה לי או לא. כזו אני, ואתה יכול לחלוטין לא להסכים עימי, אין לי ולו מיליגרם בעיה עם זה. אני מקבלת כל מה שאתה אומר וכל בקשתי היתה שבאותה מידה תקבל מה שאני אומרת, לא לשם הויכוח או הדיון, אלא מתוך הבנה שכל אחד אוחז בדעתו האישית שלו.... אני גם לא קוראת תיגר על אנשי מקצוע או על אנשים מבוגרים ממני בכמה שנים טובות. גם עם הוריי יש לי לפעמים דיונים על מנהגי שכול ואבלות ואני מכבדת את רצונם להתאבל על אחותי ועל הדרך בה הם בוחרים לעשות כך ולהיפך: גם הם אינם מתערבים לי בדרכי. כשאתה מציע כאן דרך להסתכלות על סוגי אובדן שונים, אני קוראת אותך, שתדע. ועם חלק מהדברים שלך אף הסכמתי. אבל אני מציעה, בנוסף, להרחיב את הפרדיגמה של הדרך בה מגדירים באופן חד ומוחלט נושאים רגישים וכואבים שכאלה. האם הגדרות שנטבעו לפני שלושה או חמישה עשורים עדיין רלוונטים למציאות היום? והנה, הדוגמא הכי טובה שאני יכולה לתת היא סוגים שונים של חוקים ש"תקועים" לנו בספר החוקים עוד מתקופת המנדט הבריטי, שהיום כבר לא רלוונטים לנו ועדיין יש להם איזושהי השפעה על מערכת המשפט, למרות חוסר הרלוונטיות המשווע שלהם. יש חוקים עוד מ 48' שלא מיישמים ו/או אוכפים, כי הם לא רלוונטים. אני מאמינה שהגדרות רגישות כמו גם חקיקה, צריכות להיות נתונות להגמשת גבולותיהן בגלל התקדמות אינטלקטואלית של אותם ברי-דעת שחיים במדינה זו. בדיוק כמו שתפישות פסיכולוגיות-חינוכיות של שנות החמישים אינן רלוונטיות ואינן מיושמות כיום(במערכת החינוך, למשל). ואתה יודע מה, גם עם הפיסקה האחרונה שלי אתה לא חייב להסכים, אבל אתה מוזמן לכבד את דעתי בדיוק כפי שאני מכבדת את דעתך. שיהיה לילה שקט, שלך, רויטל.
היי לך...רוצה לדבר? ../images/Emo23.gif
היי. מצטערת, אני לא מדברת בטלפון אבל אשמח לדבר איתך בצ'אט של החדר. תיכנס מ-www.tapuz.co.il לתפוז צ'אט ולשם של החדר - "שכול ואובדן" אני שם בערבים בסביבות השעה 23:00. כמו כן גם הרבה מהפורום...אנשים מדהימים. אתה מוזמן בהחלט להכנס ולדבר, מחכה לך. בלי קשר - יש מסרים ויש לי אייסיקיו אם אתה רוצה. תתמודד כמו שאתה רוצה..כל אחד מתמודד עם דברים אחרת..אני בטוחה שאתה מתגעגע! אני איבדתי מישהו שהכרתי בעקיפין מאוד ואני בוכה עליו כבר הרבה שנים. אין חוקים פה. אנחנו איתך
, שיעבור עליך שבוע קל...אל תפחד אבל אל תפגע בעצמך. מחכה לך, אני
היי. מצטערת, אני לא מדברת בטלפון אבל אשמח לדבר איתך בצ'אט של החדר. תיכנס מ-www.tapuz.co.il לתפוז צ'אט ולשם של החדר - "שכול ואובדן" אני שם בערבים בסביבות השעה 23:00. כמו כן גם הרבה מהפורום...אנשים מדהימים. אתה מוזמן בהחלט להכנס ולדבר, מחכה לך. בלי קשר - יש מסרים ויש לי אייסיקיו אם אתה רוצה. תתמודד כמו שאתה רוצה..כל אחד מתמודד עם דברים אחרת..אני בטוחה שאתה מתגעגע! אני איבדתי מישהו שהכרתי בעקיפין מאוד ואני בוכה עליו כבר הרבה שנים. אין חוקים פה. אנחנו איתך
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.