באמת שלא נפגעתי קירה, אבל זה מה שקורה לפעמים
אבל זה מה שלדעתי קורה עם הריבים - רובם הם פשוט קצרים (מלשון קצר), רובם אי הבנות. ומקצתם באמת דברים קשים, שאני לא מתכסה בבועה וטוענת שאין, יש ועוד איך יש חמיות שעדיין נטועות במסורות השבטיות שלהן, ולכן חבל שעוד חמיות לא נכנסות לכאן, אני למשל, הייתי מטלטלת חמות שמעירה לכלתה על שהיא מחזיקה יותר מדי את התינוק על הידיים מפני שאולי הילד יצא מפונק, או חמות שמתערבת בחינוך או בדרך האכלה. למרות שגידלתי כבר את ילדי, אני קוראת מחדש את הספרים החדשים שיצאו בתחום, ובאמת חושבת שבשום פנים אין להתערב, גם לא בריב בין בני הזוג. הייתי בהחלט קוראת לסדר סבתא שמבדילה בין נכדים, או מבדילה בין כלות לכלות או בין כלות לבנות. אסור אסור אסור, בשום פנים ואופן, נבצר מבינתי להבין איך עושים זאת לילדים קטנים איך גורמים לכאב כזה. וכן אני יודעת שקיימים דברים כאלה ואני לא מקבלת זאת בשום פנים ואופן. וכן אני חמות. ואני נשבעת בהן צדק שמעולם לא הפליתי בין כלותי לא בימי הולדת, לא במתנות, לא בברכות. ואין לי ספק שאם יהיו לי עוד נכדים לא אפלה ביניהם בי נשבעתי. קודם כל השתדלו לא לריב לפני ההורים, ואל תרוצו לספר להורים, לנו כהורים של הבעל או של האשה, זה לא גורם תענוג ואל תצפו שנהייה אובייקטיבים, הרי כל הורה ירצה להגן על "הילד" או "הילדה" שלו. ולכן כן כן לעצום את העיניים, ולסתום את האזניים, וגם את הפה, גם אם נורא בא. (שלושת הקופים גבירותי הנעלבות). ועניין האירוח בשבתות וחגים, אתן לכן דוגמא ממני מנקודת הראות שלי כחמות ואמא - אני מאד אוהבת כשמגיעים אלי הילדים , אני משקיעה. בימי השישי כשהם באים במאכלים שהם אוהבים , זה פשוט עושה לי נחת מכינה בכוונה כמות גדולה שיקחו הביתה בקופסאות - אז אפשר להסתכל על זה כאילו אני מתחרה בבישולי כלתי מתוך רצון להוכיח את עצמי עליה ? ממש לא!! מי כמוני יודעת כאשה עובדת איזה כייף זה לבוא הביתה ויש אוכל מוכן שצריך רק לחמם ולהגיש לשולחן - אז אולי תהיה מי שתרצה לראות בזה רצון להכנס בין כלתי לבני - לשמחתי יש לי כלה אחת שהיא חכמה נבונה ושמחה למחווה שאני עושה מכל ליבי, ויודעת שאני לא מתכוונת להתחרות בה. הרבה פעמים אני מבקשת ממנה מתכונים ממאכלים נפלאים שהיא מכינה והיא מביאה לי לטעום. ועוד משהו בקשר לאירוחי שבת וחג ושוב דוגמא מעצמי - גדלתי במשפחה מאד קטנה, לי לא היה סבא וסבתא משום צד כל משפחתינו נספתה בשואה, לצערי הורי ז"ל היו ניצולי שואה, תמיד קינאתי בשכני שזכו לסבים וסבתות, ובחגים תמיד היה אצלם צהלות שמחה ושולחנות עמוסי משפחה - כך ראיתי את זה בעיניים של ילדה קטנה. כשגדלתי, והפכתי לאמא, ואחר כך לחמות, זה היה אושר גדול לראות את שולחן השבת והחג שלי גדל, ונוספה גם הנכדה שמביאה לי ולאיש שלי אושר גדול עד שאפילו הבן שלי הבחין בזה ואמר לי שכל פעם שהם באים פני מוארות. יחד עם זאת, אני מקבלת בהבנה גדולה, שיש גם צד שני שרוצה לההנות בדיוק כמוני מהילדים, ויש גם רצון לבלות עם חברים. ואני חושבת שיש קצת אגואיסטיות במצב שבו צד אחד דורש שיהיו כל הזמן רק אצלו ולא מתחשבים ברצונו של הזוג . יחד עם זאת, אני יכולה גם להבין לפעמים מרירות של צד אחד כאשר הוא מרגיש מקופח , כי לכלה או לחתן נעים יותר עם משפחתו/ה והם סוחבים יותר לצד אחד. לא תמיד בא לבני הזוג להסתכסך על הנושא הזה , ואז נוצרת המרירות ואי ההבנות, וכמובן מושלכות ההאשמות על מי שלכאורה סוחב את בן הזוג למשפחתו. ועוד משהו מנקודת מבטי ככלה בעבר, כאמא וחמות בהווה. ולמה אמרתי שגם אם אנחנו מקוות לא להיות כחמיותינו אם נתקלנו בחמות קשה ונודרות נדרים שלא נהיה כמותן, ולא נעביר את כלותינו יסורים כמו שאנו עברנו, ואנחנו באמת משתדלות זה לא תמיד יוצא, ולפעמים גם אנו נאשמים על לא עוול בכפינו, ככלה היתה לי חמות נשמתה עדן מאד קשה, שהוסתה גם על ידי גיסתי, שמעתי ממנה דברים, שבחיים, אבל בחיים לא אומר זאת אפילו לא לכלתי שכרגע חושבת שאני חמותה המכשפה. ובכל זאת, אף פעם לא ייחלתי למותה, לא הרחקתי ממנה את בנה, לא את ילדי, למרות שלא היה לה שום שיג ושיח איתם גם בגלל שלא ידעה עברית, אבל הם לא בדיוק עניינו אותה, אבל היא אהבה אותם בדרכה. לא כל שכן לא קיללתי וכיניתי אותה בת זונה וספרתי לאחור את ימי חייה יתרה מזאת, מעולם לא השארתי אותה לחגוג לבד כאשר ילדיה האחרים התארחו אצל בני משפחת זוגם (לי למשל הבהירו בטלפון כשאני שומעת ברקע מילה במילה את כלתי -שאדע שלפעמים אשאר לחגוג לבד אם בעלי את הפסח אם זוג אחד יוזמן לחוג אם בני המשפחה האחרים (לא שזה יקרה - אבל זה כאב). לקרוא אפילו כאן את אדון איתמר המתנאה בדתיותו המצווה כיבוד אב ואם, וחם וחמות הם אב ואם לכל דבר, שמציע למישהי לקנות לחמותו חלקת קבר כמתנה לחגים ומתחת לראות מישהי שעונה לו ב-חחחחחחחח גדול. בעיני זו גסות רוח יותר מאשר חוש הומור. להפתעתי אף אחת מכן לא קפצה עליו והתרתחה עליו כמו שהתרחתן כאן עלי. וזאת הנקודה למחשבה. ולמרות שניסיתי בכל כוחי לשנות את מה ששנאתי שעשו לי בתור כלה, מה לעשות, בעיני כלה אחת אני מוקצה מחמת מיאוס אני לא שונאת אותה היא כן. ולא נותר לי אלא לקבל זאת. אבל להתערב בחייהם , מה פתאום? לייחל שיתגרשו? לא רוצים אותי לא צריך, כואב אבל בסוף זה עובר. יש לי חיים משלי, יש לי עבודה, תחביבים , חברים וזוגי שיהיה בריא, ויש לי אור מהורי נכדתי הקטנה. אז הנה פן של חמות, שאולי אם כלתה היתה כותבת כאן היתה הופכת אותה לנבלה גמורה. ותודה על ההקשבה והסבלנות.