Cinereous Vulture1
New member
אני חיה בתוהו ובהו 28 שנים
אני חושבת שהדבר שחסר לי יותר מכל, מה שאמור לייצג אותי לפני הכל אחרי שם ומין: זהות. גרעין כלשהו באישיות שמאפיין אותי ורק אותי, איזה שהוא ערך מושרש שאני מאמינה בו, משהו כזה.
אבל אין לי כלום. אני באה ממשפחה שגם שם לא היה כלום אז לא היה מאיפה להתחנך / להתחקות.
חוץ מאלימות שיטתית וסירחון של סיגריות אבא לא השאיר דבר והתפגר ואימא חולה בנפשה חיה על תרופות ומקללת את כל מי שהיא רואה.
אני בחורה כבר לא כל-כך צעירה ולא מתייחסת כמעט לשום דבר ברצינות בחיים, ומה שכן ברצינות (יותר מדי) אלה דברים לא חשובים, דברים פעוטים או מזיקים, כמו חוויות מזיקות מהעבר שאני נתפסת אליהן ונאחזת, חודשים, שנים. חיים שלמים.
אנסה לתאר את המצב בצורה הכי טובה שאני יכולה: אין לי "אני". אני מרגישה שאני אפס של בן-אדם מהסיבה הפשוטה שאין בן-אדם פה. כאילו שאני יושבת מול שברי אישיות רבים, החלטות רבות שאני לא יכולה להחליט, הרבה ערכים שאני מזהה כנעלים שאני מזדהה עימם אבל סותרים אחד את השני, הרבה חרטות ותסכולים וכו'. והבעיה הכי גדולה שאני לא יכולה לגבש את הכל ל... משהו?
אם יש לי שם ומין וחזות ברורה אז אני אדם? אין לי שום אמירה רצינית בחיים האלה, לא מעניין אותי מה קורה מילימטר מעבר לעצמי, אין לי מה להציע לסובבים אותי, ולהשתלב באיזה שהוא קשר רציני.
אני חיה בשביל דברים של מה בכך. שעושים טוב רק לי ולא לאף אחד אחר. אולי הבעיה שאין לי בעיה עם זה? אני לבד, בלי חברים בגלל הגישה הזאת, מה שמעניין שלא בוער לי לשנות את זה. וגם כשכן בוער לעתים - אני לא יודעת איך לשמר את הצורך הזה.
הידיעה בראש מה צריך לעשות פשוט לא מספיקה.
אני חושבת שהדבר שחסר לי יותר מכל, מה שאמור לייצג אותי לפני הכל אחרי שם ומין: זהות. גרעין כלשהו באישיות שמאפיין אותי ורק אותי, איזה שהוא ערך מושרש שאני מאמינה בו, משהו כזה.
אבל אין לי כלום. אני באה ממשפחה שגם שם לא היה כלום אז לא היה מאיפה להתחנך / להתחקות.
חוץ מאלימות שיטתית וסירחון של סיגריות אבא לא השאיר דבר והתפגר ואימא חולה בנפשה חיה על תרופות ומקללת את כל מי שהיא רואה.
אני בחורה כבר לא כל-כך צעירה ולא מתייחסת כמעט לשום דבר ברצינות בחיים, ומה שכן ברצינות (יותר מדי) אלה דברים לא חשובים, דברים פעוטים או מזיקים, כמו חוויות מזיקות מהעבר שאני נתפסת אליהן ונאחזת, חודשים, שנים. חיים שלמים.
אנסה לתאר את המצב בצורה הכי טובה שאני יכולה: אין לי "אני". אני מרגישה שאני אפס של בן-אדם מהסיבה הפשוטה שאין בן-אדם פה. כאילו שאני יושבת מול שברי אישיות רבים, החלטות רבות שאני לא יכולה להחליט, הרבה ערכים שאני מזהה כנעלים שאני מזדהה עימם אבל סותרים אחד את השני, הרבה חרטות ותסכולים וכו'. והבעיה הכי גדולה שאני לא יכולה לגבש את הכל ל... משהו?
אם יש לי שם ומין וחזות ברורה אז אני אדם? אין לי שום אמירה רצינית בחיים האלה, לא מעניין אותי מה קורה מילימטר מעבר לעצמי, אין לי מה להציע לסובבים אותי, ולהשתלב באיזה שהוא קשר רציני.
אני חיה בשביל דברים של מה בכך. שעושים טוב רק לי ולא לאף אחד אחר. אולי הבעיה שאין לי בעיה עם זה? אני לבד, בלי חברים בגלל הגישה הזאת, מה שמעניין שלא בוער לי לשנות את זה. וגם כשכן בוער לעתים - אני לא יודעת איך לשמר את הצורך הזה.
הידיעה בראש מה צריך לעשות פשוט לא מספיקה.