אני חושבת עלייך
אני חושבת עלייך- היה לי קשה לנעול את השער הכבד הזה וכשמישהו התקדם לעברי ועזר אז ראיתי את ההסעה חולפת מולי וחילים בתוכה מנפנפים בידיהם. רגע חכו רציתי לומר אך לא היה טעם בזה(האוטובוס כבר חלף). כמה פעמים כבר הרגשתי את אותה ההרגשה. הלכתי דרך ארוכה ברגל ו"במקרה" פגשתי חברת ילדות שלא ראיתי המון זמן ואחרי שדברתי איתה קצת הבנתי למה הייתי צריכה לפספס את ההסעה הזאת. אני חושבת שאני מוותרת בימים האחרונים על הרגשות שלי. נכון לפעמים הם פורצים להם מבלי שבקשתי אך בד"כ אני דוחקת אותם לאיזו פינה חשוכה,מבקשת מנוח. בימים האחרונים אני רק מדחיקה,מכחישה וזה מעייף אותי! העיניים כואבות והראש מוטרד ממשהו לא ברור כמו איזה זבוב היפראקטיבי. מולי נמצאת התמונה שבניתי לכבוד התערוכה. את התמונה הזאת דודה שלי ציירה כי נתתי מקום לפחד. פחדתי להכשל,פחדתי להיות אני והנה עכשיו אני נוקטת שוב בהתנהגות המרגיזה הזאת. לא רוצה להתמודד,אני עייפה! רוצה לצלול ולשחות בתוך המים כמו אז כשהיינו באילת,רק שנינו. מצחיק להזכר בזה עכשיו-התמונות זזות לי בתודעה אבל אני לא רוצה להזכר... כמה שזה קשה לחשוב ולהרגיש. אולי מחר אני אתעורר כמו שהייתי פעם. אולי מחר אני אמצא תשובה. הוא אמר שאני בעלת תשובה אבל ככל שאני מחפשת יותר אני מוצאת יותר ויותר שאלות. העולם הזה לא נותן לי מנוח או שמא אני לא נותנת מנוח לעצמי. תגיד לי כמה זמן עבר מאז שידעתי מי אני ומה אני רוצה. איך זה שככל שעובר הזמן אני פחות בטוחה. העולם הזה לפעמים נראה לי כמו אשליה המתעתעת בי. אני יכולה לבחור לא להיות עלה מתעופף ברוח אבל האפשרות השניה מכאיבה לי יותר מידי עכשיו. מוזר איך שהחיים מובילים אותנו למקומות שלעולם לא הייתי מעלה בדעתי להגיע אליהם. פעם אם היית מספר לי על העתיד שלי בטח הייתי צוחקת בגאווה המטומטמת שלי. חשבתי שאני יודעת הכל או יכולה לדעת הכל ושבעצם החיים פשוטים אם אתה מחליט ככה. לא היה לי שמץ של מושג. אני חושבת עלייך... בבקשה אל תסע מהר-זה לא שווה את זה. אני שוקלת את המילים אולי הן כבדות מידי כרגע אבל אין לי ברירה אחרת. תודה רבה לך ששוב קראת אותי. אוהבת- אני.
אני חושבת עלייך- היה לי קשה לנעול את השער הכבד הזה וכשמישהו התקדם לעברי ועזר אז ראיתי את ההסעה חולפת מולי וחילים בתוכה מנפנפים בידיהם. רגע חכו רציתי לומר אך לא היה טעם בזה(האוטובוס כבר חלף). כמה פעמים כבר הרגשתי את אותה ההרגשה. הלכתי דרך ארוכה ברגל ו"במקרה" פגשתי חברת ילדות שלא ראיתי המון זמן ואחרי שדברתי איתה קצת הבנתי למה הייתי צריכה לפספס את ההסעה הזאת. אני חושבת שאני מוותרת בימים האחרונים על הרגשות שלי. נכון לפעמים הם פורצים להם מבלי שבקשתי אך בד"כ אני דוחקת אותם לאיזו פינה חשוכה,מבקשת מנוח. בימים האחרונים אני רק מדחיקה,מכחישה וזה מעייף אותי! העיניים כואבות והראש מוטרד ממשהו לא ברור כמו איזה זבוב היפראקטיבי. מולי נמצאת התמונה שבניתי לכבוד התערוכה. את התמונה הזאת דודה שלי ציירה כי נתתי מקום לפחד. פחדתי להכשל,פחדתי להיות אני והנה עכשיו אני נוקטת שוב בהתנהגות המרגיזה הזאת. לא רוצה להתמודד,אני עייפה! רוצה לצלול ולשחות בתוך המים כמו אז כשהיינו באילת,רק שנינו. מצחיק להזכר בזה עכשיו-התמונות זזות לי בתודעה אבל אני לא רוצה להזכר... כמה שזה קשה לחשוב ולהרגיש. אולי מחר אני אתעורר כמו שהייתי פעם. אולי מחר אני אמצא תשובה. הוא אמר שאני בעלת תשובה אבל ככל שאני מחפשת יותר אני מוצאת יותר ויותר שאלות. העולם הזה לא נותן לי מנוח או שמא אני לא נותנת מנוח לעצמי. תגיד לי כמה זמן עבר מאז שידעתי מי אני ומה אני רוצה. איך זה שככל שעובר הזמן אני פחות בטוחה. העולם הזה לפעמים נראה לי כמו אשליה המתעתעת בי. אני יכולה לבחור לא להיות עלה מתעופף ברוח אבל האפשרות השניה מכאיבה לי יותר מידי עכשיו. מוזר איך שהחיים מובילים אותנו למקומות שלעולם לא הייתי מעלה בדעתי להגיע אליהם. פעם אם היית מספר לי על העתיד שלי בטח הייתי צוחקת בגאווה המטומטמת שלי. חשבתי שאני יודעת הכל או יכולה לדעת הכל ושבעצם החיים פשוטים אם אתה מחליט ככה. לא היה לי שמץ של מושג. אני חושבת עלייך... בבקשה אל תסע מהר-זה לא שווה את זה. אני שוקלת את המילים אולי הן כבדות מידי כרגע אבל אין לי ברירה אחרת. תודה רבה לך ששוב קראת אותי. אוהבת- אני.
