אני ויום העצמאות...
יום העצמאות ויום הזכרון חלפו ועברו להם. יומיים אלו שבים ומזכירים לי את תקופת הצבא . למרות שהיא חלפו להם כמעט 3 שנים וחצי. עדיין הנפש מתקשה לעכל. איך הייתי צעיר מלא מרץ ורצון לתרום את חלקי למדינה, להשתתף בלחימה, לשרת בקרבי, להיות אחד מלוחמיה אמיצים , מצאתי את עצמי עובר התעללות כלכך קשה מקרב "חבריי" למחלקה (בעיקר ב שנה ו 4 חודשים הראשונים) , כאשר שאר הלוחמים והמפקדים עומדים ולא עושים דבר..גם בתקופת היותר תלמיד היו הצקות ולא היה קל בתמימותי חשבתי שבצבא זה יהייה אחרת כי הרי "בצבא כולם אחים", אך איזה שקר גס. בצבא לא רק שלא היה קל יותר אלא הרבה הרבה יותר גרוע... והכי קשה היתה הידיעה שאין לאן ללכת. אילו הייתי עובר למפקדה –החבר'ה שם עוד היו יותר גרועים (ואכן בסופו של דבר כל אותם נבלות שהתעללו בי הגיעו למפקדה- כך שלא הייתי עושה בזה כלום ) , הייתי יוצא מהיחידה על פרופיל 45- אז הייתי הופך ל טבח,אפסנאי , נהג וכו'-רק מלקרוא את רשימת התפקידים האפשריים אני מתמלא קבס . לצאת על 21? אבא שלי לא היה מכניס אותי הביתה. כך שהרע במיעוטו היה להשאר שם ולסבול.לפחות בקרבי היתה לי תקופה טובה יותר, לאחר סוף המסלול וההגעה לפלוגה המבצעית....איך גם אחרי שחבר למחלקה התאבד, חשבתי שהכל ישתנה אך שוב תמימותי הפילה אותי . איך הלכתי לאותה פסיכולוגית עלובה, שבמקום לעזור רק נתנה לי עצות אחיתופל שלא הועילו בגרוש, שלא נדבר על משפטים פתטיים כמו "הם אלו שלא בסדר לא אתה" נו ממש עוזר לי שזה אשמתם. נורא מועיל.. איך הייתי קורבן לאנשים שלא עשיתי להם כל רע, שכל חטאי היחיד היה היותי שונה\שוקיסט\מוזר \מגמגם. מדוע לא השכלתי להבין שאופיי פשוט לא מתאים לשירות ביחידה קרבית . הן בגלל היותי רגיש, אין בהיותי אדם הנוטה לאבד דברים , והן חוסר עמידתי בלחצים. מדוע התעקשתי לשלם את המחיר הכלכך קשה הזה? וכל זה בשביל מה? לשמור על כמה פנאטיים שגרים באיזה קראון נטוש? . ואיך לקראת סוף השירות שפרצה מלחמת לבנון השנייה, שהיה לי סיכוי כן לעשות משהו, כן באמת לתרום, כן לעשות את המטרה הנעלה שלשמה התגייסתי, היחידה לא גויסה ונשארתי בשטחים.. זה פשוט לא נתפס כיצד הסכמתי להפסיד את נעוריי בשביל כלום.. את השנים היפות ביותר של חיי.חלק מקוראיי מכתב זה יגידו "מה הוא מתלונן לכולם קשה בצבא" . אך הם טועים! שהרי רק מעטים עברו התעללות והצקות כפי שאני עברתי. נכון כולם טוחנים בקרבי. כולם יוצאים פעם בשלושה שבועות. אך זה הדבר שהכי פחות הפריע לי.. לא אכפת לי "לטחון" אפילו בתנאי שלפחות החבר'ה יהיו טובים.. וכך עברו להם עוד ימי עצמאות וזכרון. מחר אחזור לשגרתי באוניברסיטה, אך לפחות יצאתי מהצבא עם תובנה אחת, שתלווה אותי לכל חיי- אני לעולם, בינגוד למה שהפסיכולוגית ניסתה לעשות, ולמה שאולי אני חשבתי, לא יהייה כמו כולם. ולכן כל יומרה להיות כך תסתיים בכשלון. מחר אמשיך בחיי שטעמו המר עד דמעות של שירותי הצבאי עודנו נותר בפי, וכנראה תמיד יישאר.
יום העצמאות ויום הזכרון חלפו ועברו להם. יומיים אלו שבים ומזכירים לי את תקופת הצבא . למרות שהיא חלפו להם כמעט 3 שנים וחצי. עדיין הנפש מתקשה לעכל. איך הייתי צעיר מלא מרץ ורצון לתרום את חלקי למדינה, להשתתף בלחימה, לשרת בקרבי, להיות אחד מלוחמיה אמיצים , מצאתי את עצמי עובר התעללות כלכך קשה מקרב "חבריי" למחלקה (בעיקר ב שנה ו 4 חודשים הראשונים) , כאשר שאר הלוחמים והמפקדים עומדים ולא עושים דבר..גם בתקופת היותר תלמיד היו הצקות ולא היה קל בתמימותי חשבתי שבצבא זה יהייה אחרת כי הרי "בצבא כולם אחים", אך איזה שקר גס. בצבא לא רק שלא היה קל יותר אלא הרבה הרבה יותר גרוע... והכי קשה היתה הידיעה שאין לאן ללכת. אילו הייתי עובר למפקדה –החבר'ה שם עוד היו יותר גרועים (ואכן בסופו של דבר כל אותם נבלות שהתעללו בי הגיעו למפקדה- כך שלא הייתי עושה בזה כלום ) , הייתי יוצא מהיחידה על פרופיל 45- אז הייתי הופך ל טבח,אפסנאי , נהג וכו'-רק מלקרוא את רשימת התפקידים האפשריים אני מתמלא קבס . לצאת על 21? אבא שלי לא היה מכניס אותי הביתה. כך שהרע במיעוטו היה להשאר שם ולסבול.לפחות בקרבי היתה לי תקופה טובה יותר, לאחר סוף המסלול וההגעה לפלוגה המבצעית....איך גם אחרי שחבר למחלקה התאבד, חשבתי שהכל ישתנה אך שוב תמימותי הפילה אותי . איך הלכתי לאותה פסיכולוגית עלובה, שבמקום לעזור רק נתנה לי עצות אחיתופל שלא הועילו בגרוש, שלא נדבר על משפטים פתטיים כמו "הם אלו שלא בסדר לא אתה" נו ממש עוזר לי שזה אשמתם. נורא מועיל.. איך הייתי קורבן לאנשים שלא עשיתי להם כל רע, שכל חטאי היחיד היה היותי שונה\שוקיסט\מוזר \מגמגם. מדוע לא השכלתי להבין שאופיי פשוט לא מתאים לשירות ביחידה קרבית . הן בגלל היותי רגיש, אין בהיותי אדם הנוטה לאבד דברים , והן חוסר עמידתי בלחצים. מדוע התעקשתי לשלם את המחיר הכלכך קשה הזה? וכל זה בשביל מה? לשמור על כמה פנאטיים שגרים באיזה קראון נטוש? . ואיך לקראת סוף השירות שפרצה מלחמת לבנון השנייה, שהיה לי סיכוי כן לעשות משהו, כן באמת לתרום, כן לעשות את המטרה הנעלה שלשמה התגייסתי, היחידה לא גויסה ונשארתי בשטחים.. זה פשוט לא נתפס כיצד הסכמתי להפסיד את נעוריי בשביל כלום.. את השנים היפות ביותר של חיי.חלק מקוראיי מכתב זה יגידו "מה הוא מתלונן לכולם קשה בצבא" . אך הם טועים! שהרי רק מעטים עברו התעללות והצקות כפי שאני עברתי. נכון כולם טוחנים בקרבי. כולם יוצאים פעם בשלושה שבועות. אך זה הדבר שהכי פחות הפריע לי.. לא אכפת לי "לטחון" אפילו בתנאי שלפחות החבר'ה יהיו טובים.. וכך עברו להם עוד ימי עצמאות וזכרון. מחר אחזור לשגרתי באוניברסיטה, אך לפחות יצאתי מהצבא עם תובנה אחת, שתלווה אותי לכל חיי- אני לעולם, בינגוד למה שהפסיכולוגית ניסתה לעשות, ולמה שאולי אני חשבתי, לא יהייה כמו כולם. ולכן כל יומרה להיות כך תסתיים בכשלון. מחר אמשיך בחיי שטעמו המר עד דמעות של שירותי הצבאי עודנו נותר בפי, וכנראה תמיד יישאר.
