אני וה"צנון" שלי ...
אשמח לקבל כיוון לטיפול. אני ובעלי נשואים 10 שנים +2 ילדים. אני אוהבת אותו מאד,לא חושבת שיכולתי לבחור טוב יותר . אבל, אנחנו שונים בתכלית השינוי, יתכן שזה הגורם להצלחה עד כה. הוא לא מדבר , לא מבלה ,אוהב שקט ואני ההפך הגמור. מזה שנים רבות אני מבלה עם חברות, נהנת ושנינו שמחים , כל אחד בחלקו. במהלך כל הזמן הזה, לא הרפתי והצעתי לו לצאת איתי לבד, ו/או עם חברים לבלות, אך תמיד הוא סרב ואני התאכזבתי בכל פעם מחדש. לא אחת חשבתי שאולי הוא מתבייש בחברתי, אך לא מצאתי סיבה, אני ניראת מעולה, סימפטית, עם ראש על הכתפיים, לא חושבת ולו לרגע שאני עלולה לבייש מישהו בחברתי. מטבע הדברים הבטחון שלי היה אמור להיות נחות עם השנים, אך לא כך קרה, הרמתי ראש ולא הרפתי לפרגן לעצמי,להנות מכל מה שאני עושה, לבלות ואף לנסות ולשתף אותו בכל זה, אע"פ שזה היה לשווא. ספורות הן הפעמים שיצאנו לבלות, כל סוג של בילוי. ואם יצאנו לבילוי שקט (כפי שהוא "אוהב") אז מעט מאד מדברים וכמובן שמעט מגיע ממני, אם יצאנו לרקוד, אז כמובן שהוא אינו רוקד, אני כן , והוא, לא רק שאינו רוקד, אלא אפילו לא מסתכל עליי, לא מביט בי. בשיחות ביננו,עד כמה שניתן לקרוא לזה שיחה, אני מוצאת עצמי מדברת מבלי לקבל כל תגובה, מלבד:-"מה כן?" "יופי" "באמת" "למה לא?!" "בסדר" "אפשרי" וכו'.. הוא אינו מפרגן, לא לי , ולא למעשים שלי ואני לעומת זאת , איני מפסיקה לפרגן , להלל ולשבח אותו על מי ומה שהוא, מילולית,במכתבים, בסימוסים, וגם על כך אין לי כל תגובה מכובדת. בצער אוסיף שכל העניין הינו חסך גדול עבורי. היום,לאחר 10 שנים, אני מודה על כך שיש את המחשב, בו אני מוצאת "אוזן" קשבת. אבל איני רוצה להרים ידיים ועדיין רוצה את בעלי לטוב ולטוב יותר . 1. האם אני מבקשת יותר מידיי ? 2. האם טיפול זוגי עשוי לעזור ? 3. אם כן, ניתן לקבל אותו בקופ"ח (מכבי), איך,לאן עליי לפנות (אני מעוניינת לפנות גם אם הוא לא ישתף פעולה)? תודה מראש וערב טוב
אשמח לקבל כיוון לטיפול. אני ובעלי נשואים 10 שנים +2 ילדים. אני אוהבת אותו מאד,לא חושבת שיכולתי לבחור טוב יותר . אבל, אנחנו שונים בתכלית השינוי, יתכן שזה הגורם להצלחה עד כה. הוא לא מדבר , לא מבלה ,אוהב שקט ואני ההפך הגמור. מזה שנים רבות אני מבלה עם חברות, נהנת ושנינו שמחים , כל אחד בחלקו. במהלך כל הזמן הזה, לא הרפתי והצעתי לו לצאת איתי לבד, ו/או עם חברים לבלות, אך תמיד הוא סרב ואני התאכזבתי בכל פעם מחדש. לא אחת חשבתי שאולי הוא מתבייש בחברתי, אך לא מצאתי סיבה, אני ניראת מעולה, סימפטית, עם ראש על הכתפיים, לא חושבת ולו לרגע שאני עלולה לבייש מישהו בחברתי. מטבע הדברים הבטחון שלי היה אמור להיות נחות עם השנים, אך לא כך קרה, הרמתי ראש ולא הרפתי לפרגן לעצמי,להנות מכל מה שאני עושה, לבלות ואף לנסות ולשתף אותו בכל זה, אע"פ שזה היה לשווא. ספורות הן הפעמים שיצאנו לבלות, כל סוג של בילוי. ואם יצאנו לבילוי שקט (כפי שהוא "אוהב") אז מעט מאד מדברים וכמובן שמעט מגיע ממני, אם יצאנו לרקוד, אז כמובן שהוא אינו רוקד, אני כן , והוא, לא רק שאינו רוקד, אלא אפילו לא מסתכל עליי, לא מביט בי. בשיחות ביננו,עד כמה שניתן לקרוא לזה שיחה, אני מוצאת עצמי מדברת מבלי לקבל כל תגובה, מלבד:-"מה כן?" "יופי" "באמת" "למה לא?!" "בסדר" "אפשרי" וכו'.. הוא אינו מפרגן, לא לי , ולא למעשים שלי ואני לעומת זאת , איני מפסיקה לפרגן , להלל ולשבח אותו על מי ומה שהוא, מילולית,במכתבים, בסימוסים, וגם על כך אין לי כל תגובה מכובדת. בצער אוסיף שכל העניין הינו חסך גדול עבורי. היום,לאחר 10 שנים, אני מודה על כך שיש את המחשב, בו אני מוצאת "אוזן" קשבת. אבל איני רוצה להרים ידיים ועדיין רוצה את בעלי לטוב ולטוב יותר . 1. האם אני מבקשת יותר מידיי ? 2. האם טיפול זוגי עשוי לעזור ? 3. אם כן, ניתן לקבל אותו בקופ"ח (מכבי), איך,לאן עליי לפנות (אני מעוניינת לפנות גם אם הוא לא ישתף פעולה)? תודה מראש וערב טוב
