אני ב ../images/Emo82.gif
בס"ד אחיות יקרות, לא מאמינה שאני בבית. שזכיתי להדליק נרות חנוכה ועם חיוך על הפנים. לאחר 9 ימים בביה"ח ועוד יומיים אצל האמא המדהימה שלי חזרתי הביתה. הניתוח היה מורכב וקשה. כ- 6 שעות. ניתחו אותי סוריאנו וגולדנברג ורוזין ונדו. החרדה היתה גדולה מאיך אני אצא מהניתוח. הורידו מוקד גדול שחדר לשלפוחית, כרתו חלק מהשלפוחית ולכן זכיתי לקטטר למשך חמישה ימים. המיעיים שלי היו במצב קטסטרופאלי. עם מוקדים מאוד גדולים. המעי הגס והמעי הדק היו דבוקים לרחם ולדופן הבטן וגם היו מקופלים. רוזין החליט לנקות כמה שיותר, ליישר את המעי, להפריד הדבקויות אבל לא לכרות. לראות איך אני חיה ככה ולקוות שיהיה בסדר, ללא צורך עתידי בכריתה. כמובן ניקו והפרידו את שאר המוקדים וההדבקויות. אחד הרופאים טרח אף לציין שהיה ניתוח "מדהים". בהתאוששות העברתי יד על הבטן לראות אם יש שקית מחוברת וגיליתי שכן. לא ידעתי אם זה הנקז, שזואילי הכינה אותי לקראתו, או סטומה. עד שלא התעוררתי ממש הייתי בחרדה. בחזרה במחלקה נודע לי שזה נקז המכונה "רימון" בשפה המקצועית ונשמתי חצי לרווחה. הבנתי שהוא הולך להיות איתי עד סוף האשפוז. בהתחלה זה זיעזע אותי, במיוחד במקלחת כשראיתי את הצינור יוצא ישירות מהבטן, אבל התרגלתי לשני החברים החדשים הקטטר והרימון, כל הזמן דאגתי איפה לשים אותם ושיהיו קרובים ושבלילה לא ימתחו וכו'. עד כדי כך שבלילות עכשו אני עדיין מחפשת את הרימון. הימים הראשונים עברו כאובים, עם הרבה משככי כאבים, קיבלתי גם זריקוות כואבות מאוד לדילול הדם וימבה אנטיביוטיקה. מצב הרוח נע ונד. אחרי מקלחת תמיד הייתי יותר מעודדת אבל כשהיו הכאבים או כשהייתי עייפה רציתי רק להיות אחרי. יומיים אחרי הניתוח הראיה שלי התחילה להטשטש. ראיתי רק אם עמדו לי ממש מול הפנים, הראיה הפכה יותר ויותר מטושטשת וממש נלחצתי מזה. שלחו אותי לרופא עיניים והוא אכן אשר את הראיה החלשה מאוד אך לא ידעו ממה זה. עברתי הרבה בדיקות, חששו שאולי עברתי איזשהו "אירוע מוחי" ח"ו, או טראומה, אבל אחרי מספר ימים הראיה לאט לאט חזרה ב"ה לנורמל. אין לי מושג איך זק שרדה כ"כ הרבה ימים בביה"ח. 9 ימים נראו לי נצח!!! כ"כ רציתי להיות בנר ראשון של חנוכה בבית וכ"כ שמחתי שהודיעו לי שאני אצא לקראת הצהריים. אז עכשו אני בבית, לדברי הרופאים התאוששות תקח בסביבות 6 שבועות (נראה לי המון זמן!), אבל העיקר שאני אחרי, שלא היתה פתיחת בטן, שלא היתה כריתה חלקית של המעיים ואני מקווה שארגיש שיפור משמעותי באיכות החיים ושנזכה גם להצלחה בטיפולים. תודה לבורא עולם שלא הפסקתי להשתאות על ההשגחה הפרטית לאורך כל התקופה. תודה לכולכן חברות יקרות על התמיכה העדוד והחיזוקים של לפני ואחרי. תודה lior שהיית שם תמיד כשצריך, לזק המדהימה עם העידוד והעצות (מצטערת שאני לא עונה תמיד, או שכאובה או שישנה), לזואילי - שללא ההכנה שעשית לי, כנראה שהשוק מהנקז היה גדול הרבה יותר. תודה על הטיפים שכ"כ עזרו ועל שיחת הטלפון בשעה כ"כ מאוחרת! לאלו ששלחו לי מסרים ולכל מי שאחל והחזיק אצבעות. אני מברכת על הפורום המדהים הזה. מקווה שאוכל לבשר לכן יום אחד בשורות טובות. חנוכה שמח מלא ניסים, תשועות ונפלאות. שחיי כולכן יהי מלאים באור. מצטערת שאין אייקונים - לא מצליחה לעלות אותם.
בס"ד אחיות יקרות, לא מאמינה שאני בבית. שזכיתי להדליק נרות חנוכה ועם חיוך על הפנים. לאחר 9 ימים בביה"ח ועוד יומיים אצל האמא המדהימה שלי חזרתי הביתה. הניתוח היה מורכב וקשה. כ- 6 שעות. ניתחו אותי סוריאנו וגולדנברג ורוזין ונדו. החרדה היתה גדולה מאיך אני אצא מהניתוח. הורידו מוקד גדול שחדר לשלפוחית, כרתו חלק מהשלפוחית ולכן זכיתי לקטטר למשך חמישה ימים. המיעיים שלי היו במצב קטסטרופאלי. עם מוקדים מאוד גדולים. המעי הגס והמעי הדק היו דבוקים לרחם ולדופן הבטן וגם היו מקופלים. רוזין החליט לנקות כמה שיותר, ליישר את המעי, להפריד הדבקויות אבל לא לכרות. לראות איך אני חיה ככה ולקוות שיהיה בסדר, ללא צורך עתידי בכריתה. כמובן ניקו והפרידו את שאר המוקדים וההדבקויות. אחד הרופאים טרח אף לציין שהיה ניתוח "מדהים". בהתאוששות העברתי יד על הבטן לראות אם יש שקית מחוברת וגיליתי שכן. לא ידעתי אם זה הנקז, שזואילי הכינה אותי לקראתו, או סטומה. עד שלא התעוררתי ממש הייתי בחרדה. בחזרה במחלקה נודע לי שזה נקז המכונה "רימון" בשפה המקצועית ונשמתי חצי לרווחה. הבנתי שהוא הולך להיות איתי עד סוף האשפוז. בהתחלה זה זיעזע אותי, במיוחד במקלחת כשראיתי את הצינור יוצא ישירות מהבטן, אבל התרגלתי לשני החברים החדשים הקטטר והרימון, כל הזמן דאגתי איפה לשים אותם ושיהיו קרובים ושבלילה לא ימתחו וכו'. עד כדי כך שבלילות עכשו אני עדיין מחפשת את הרימון. הימים הראשונים עברו כאובים, עם הרבה משככי כאבים, קיבלתי גם זריקוות כואבות מאוד לדילול הדם וימבה אנטיביוטיקה. מצב הרוח נע ונד. אחרי מקלחת תמיד הייתי יותר מעודדת אבל כשהיו הכאבים או כשהייתי עייפה רציתי רק להיות אחרי. יומיים אחרי הניתוח הראיה שלי התחילה להטשטש. ראיתי רק אם עמדו לי ממש מול הפנים, הראיה הפכה יותר ויותר מטושטשת וממש נלחצתי מזה. שלחו אותי לרופא עיניים והוא אכן אשר את הראיה החלשה מאוד אך לא ידעו ממה זה. עברתי הרבה בדיקות, חששו שאולי עברתי איזשהו "אירוע מוחי" ח"ו, או טראומה, אבל אחרי מספר ימים הראיה לאט לאט חזרה ב"ה לנורמל. אין לי מושג איך זק שרדה כ"כ הרבה ימים בביה"ח. 9 ימים נראו לי נצח!!! כ"כ רציתי להיות בנר ראשון של חנוכה בבית וכ"כ שמחתי שהודיעו לי שאני אצא לקראת הצהריים. אז עכשו אני בבית, לדברי הרופאים התאוששות תקח בסביבות 6 שבועות (נראה לי המון זמן!), אבל העיקר שאני אחרי, שלא היתה פתיחת בטן, שלא היתה כריתה חלקית של המעיים ואני מקווה שארגיש שיפור משמעותי באיכות החיים ושנזכה גם להצלחה בטיפולים. תודה לבורא עולם שלא הפסקתי להשתאות על ההשגחה הפרטית לאורך כל התקופה. תודה לכולכן חברות יקרות על התמיכה העדוד והחיזוקים של לפני ואחרי. תודה lior שהיית שם תמיד כשצריך, לזק המדהימה עם העידוד והעצות (מצטערת שאני לא עונה תמיד, או שכאובה או שישנה), לזואילי - שללא ההכנה שעשית לי, כנראה שהשוק מהנקז היה גדול הרבה יותר. תודה על הטיפים שכ"כ עזרו ועל שיחת הטלפון בשעה כ"כ מאוחרת! לאלו ששלחו לי מסרים ולכל מי שאחל והחזיק אצבעות. אני מברכת על הפורום המדהים הזה. מקווה שאוכל לבשר לכן יום אחד בשורות טובות. חנוכה שמח מלא ניסים, תשועות ונפלאות. שחיי כולכן יהי מלאים באור. מצטערת שאין אייקונים - לא מצליחה לעלות אותם.