אני במשבר בדידות
זהו, אני לא יכול יותר להשלים עם המצב של בדידות בחיי. לא יכול יותר. כל השנה-שנתיים האחרונות אני בורח מהבית למרות שיש לי דירה מדהימה שמתאימה בדיוק לצרכים שלי. אני מגיע לדירה בסוף יום בקושי לישון. מתוסכל נורא מכך שאני הולך לישון לבד, קם לבד.. והכל לבד. זה משהו שאני לא יכול להשלים איתו יותר. אני הולך קצת להורים ומעביר שם קצת זמן או לחברים שרובם הגדול עסוקים בהרבה ממני כך שבמרבית הזמן משעמם וריקני לי. אני עובד באופן מרוכז שלושה ימים בשבוע וכל יתר הימים בשבוע אני פנוי. העבודה שלי אמנם מפרנסת אותי טוב בינתיים, אלא שהעבודה שלי היא בתנאים של חוסר ודאות מוחלטת בהיותה משרה קדנציאלית. אני מניח שאילו הייתי עסוק בלימודים או עיסוקים נוספים בחיים יתכן והמצב היה שונה אבל אני לא מסוגל ללמוד לימודים אקדמאיים או לימודים ממושכים. במקרה שלי הזמן הפנוי הוא אוייבי המר.. את זה אני יודע אבל אני מוגבל ביכולת שלי ללמוד. זה משפיע עלי מבחינה מורלית. אני גם מרגיש נחות לעומת אלה שלומדים ועושים קריירה: לכשלעצמו זה יכול לתת לי להרגיש את הפערים ביני לבין מישהו אחר. זה מה שקורה גם כעת, כשהכרתי מישהו שאני נילחם בשיניים על הקשר איתו. לעומתי הוא מאוד פרודוקטיבי ואילו אני חיי במן חיי התפנקות, בזבוז זמן לריק ועיוורון בכל הקשור לתכנון ובניית העתיד. הקשר החדש העיר את הדובים משנתם. זה היה שם כל הזמן ובשנתיים האחרונות רק הלך והתעצם. לאחרונה זה התפרץ בצורה של מועקה וחרדה קשה באשר לעתיד. אני לא מצליח לישון בלילות וזה הורס אותי. כל היום אני במועקה אדירה ולא מצליח להרגע לרגע. זה הולך ומתיש אותי. המצב הזה גורם לי לנסות ולמצוא נחמה בקשר החדש אלא שהבחור שהכרתי הוא מהסוג שבורח כשמתקשרים אליהם כל יום. איתו המצב של חוסר ודאות כל כך מורגש, שהפחד שלי לאבד אותו משתק אותי. זה בעצם סוג של קשר כמעט בלתי אפשרי עם מישהו שעד גיל 34 לא הצליח להרים קשר. מקרה קלאסי של גיי שלא משלים לגמרי עם זהותו המינית. לעומתו אני בשל ורוצה בקשר ואילו הוא כל כך חושש ממנו שאני מהלך על תבנית ביצים וחי בדריכות בציפיה לרגע המבעית ביותר מבחינתי (סופו של הקשר). בקרוב מאוד הוא גם יעזוב את העיר והאיזור לגמרי. אני מתאר לעצמי שמבחינתו (כמו שזה היה עד כה) לישון איתו בשלב זה של הקשר, זה לא בא בחשבון אז הפחד מסיום הקשר רק מתעצם. הוא לא מסוגל לישון עם מישהו. הוא מוכן להפגש רק לזמן קצר ומוגדר מראש עם הרבה הפסקות והעלמויות באמצע (לא עונה לשיחות ולהודעות) וזה מלחיץ ומבעיט עוד יותר. כל פעם שעושים איתו צעד קדימה הוא מחזיר אות הקשר כמה צעדים אחורה. הכל תמיד במן רוורס שכזה. למרות זאת התאהבתי בו באופן נואש. אני רוצה בו יותר מכל דבר אחר בחיי. הקשר איתו בא אחרי שלוש שנים מתות.. שלוש שנים אחרי שניפרדתי מחבר שהיה לי חמש שנים. אני בנוי לקשר אחד חזק וטוב.. קשר שבו חברות הנפש היא עמוד השידרה וכל היתר הם שאר האיברים החיוניים. בשלוש השנים האלה שאחרי הפרידה מהחבר הקודם (החבר הקודם עזב את הארץ לתקופה ארוכה) ניפגשתי אינסוף אבל לא צריך לספר לכם מה זה דייטים בקרב הגייז (כן, יש פה ביקורת??!!!).. גם אני עצמי לא הצלחתי ממש להרגיש משהו למישהו. לקח לי גם הרבה זמן להתנתק מהחבר הקודם. הבחור שהכרתי עכשיו כמו העיר אותי מתרדמת. זה בדיוק האדם שחלמתי להכיר, לחיות ולהיות איתו. אני מוכן לבנות איתו את הקשר גם אם התהליך יהיה ארוך וממושך במיוחד. עוצמת ההתרגשות שלי ממנו כל כך גדולה שאני לא זוכר מתי היו בי עוצמות כאלה של התרגשות מכל דבר קטן, רצון שלי לנתינה אינסופית ועיקר העיקרים: תחושה עילאית בזמן שאנחנו יחד. עם זאת, הדריכות והפחד מסיום הקשר משתלטים עלי ואני מחבק אותו בכאב, עם דמעות בעיניים.. אי אפשר שלא להרגיש את הפחד שלי. אני משתף אותו בכל זה.. שמתי את כל הקלפים על השולחן. לקחתי את הסיכון שזה עשוי לגרום את ההיפך מהזדהות אבל בינתיים הקשר נימשך. אני ממש לא מוכן לאבד אותו. ביום יום אני נילחם על הקשר איתו. אני נילחם לא להתקשר אליו יותר מפעם ביום. לא לשלוח הודעות.. לא להלחיץ. הוא רוצה להיות הומו מבלי להרגיש שהוא כזה. לי אין בעיה עם זה. גם אני חיפשתי הומו שהוא הומו רק במשיכה המינית ובכל היתר הוא הכי רגיל שיש. יש בנינו גם התאמה פיזית ומנטלית יחודית. שנינו נמוכים, בני 35 כמעט וניראים הרבה יותר צעירים, שנינו ניראים מצויין, מופנמים, סולידיים מן שילוב כזה של גברים ילדים. ילדים טובים. פשוטים ובלי פוזה. שנינו גם קרובים בתחום ההתעניינות והעיסוק באמנות ועיצוב.. גם לפני שהכרתי אותו הבדידות חנקה אותי.. זה גרם לי לעשות טעויות עם הדירה שלי: עזבתי פה את דירת החלומות שלי לטובת דירה עם שותפה ובסופו של דבר התעשטתי, חזרתי בי מהרעיון ומצאתי את עצמי גר אצל אמא שלי בלי טיפת פרטיות אחרי שאת הדירה שלי השכרתי לאחרים. עכשיו גם מכרתי את הדירה כי היא קטנה מדי לשותפות. אני לא יודע איך להתגבר על המועקה הזו בדרך הכי מהירה ויעילה. אני מתייחס גם לכל המשבר הזה בכבוד הראוי שכן זה מנוע מוטיבציה שעשוי להראות לי את הדרך החוצה אל דרך יעילה יותר. בינתיים, אני סובל נורא ואני מתקשה להתגבר על המשבר הזה.
זהו, אני לא יכול יותר להשלים עם המצב של בדידות בחיי. לא יכול יותר. כל השנה-שנתיים האחרונות אני בורח מהבית למרות שיש לי דירה מדהימה שמתאימה בדיוק לצרכים שלי. אני מגיע לדירה בסוף יום בקושי לישון. מתוסכל נורא מכך שאני הולך לישון לבד, קם לבד.. והכל לבד. זה משהו שאני לא יכול להשלים איתו יותר. אני הולך קצת להורים ומעביר שם קצת זמן או לחברים שרובם הגדול עסוקים בהרבה ממני כך שבמרבית הזמן משעמם וריקני לי. אני עובד באופן מרוכז שלושה ימים בשבוע וכל יתר הימים בשבוע אני פנוי. העבודה שלי אמנם מפרנסת אותי טוב בינתיים, אלא שהעבודה שלי היא בתנאים של חוסר ודאות מוחלטת בהיותה משרה קדנציאלית. אני מניח שאילו הייתי עסוק בלימודים או עיסוקים נוספים בחיים יתכן והמצב היה שונה אבל אני לא מסוגל ללמוד לימודים אקדמאיים או לימודים ממושכים. במקרה שלי הזמן הפנוי הוא אוייבי המר.. את זה אני יודע אבל אני מוגבל ביכולת שלי ללמוד. זה משפיע עלי מבחינה מורלית. אני גם מרגיש נחות לעומת אלה שלומדים ועושים קריירה: לכשלעצמו זה יכול לתת לי להרגיש את הפערים ביני לבין מישהו אחר. זה מה שקורה גם כעת, כשהכרתי מישהו שאני נילחם בשיניים על הקשר איתו. לעומתי הוא מאוד פרודוקטיבי ואילו אני חיי במן חיי התפנקות, בזבוז זמן לריק ועיוורון בכל הקשור לתכנון ובניית העתיד. הקשר החדש העיר את הדובים משנתם. זה היה שם כל הזמן ובשנתיים האחרונות רק הלך והתעצם. לאחרונה זה התפרץ בצורה של מועקה וחרדה קשה באשר לעתיד. אני לא מצליח לישון בלילות וזה הורס אותי. כל היום אני במועקה אדירה ולא מצליח להרגע לרגע. זה הולך ומתיש אותי. המצב הזה גורם לי לנסות ולמצוא נחמה בקשר החדש אלא שהבחור שהכרתי הוא מהסוג שבורח כשמתקשרים אליהם כל יום. איתו המצב של חוסר ודאות כל כך מורגש, שהפחד שלי לאבד אותו משתק אותי. זה בעצם סוג של קשר כמעט בלתי אפשרי עם מישהו שעד גיל 34 לא הצליח להרים קשר. מקרה קלאסי של גיי שלא משלים לגמרי עם זהותו המינית. לעומתו אני בשל ורוצה בקשר ואילו הוא כל כך חושש ממנו שאני מהלך על תבנית ביצים וחי בדריכות בציפיה לרגע המבעית ביותר מבחינתי (סופו של הקשר). בקרוב מאוד הוא גם יעזוב את העיר והאיזור לגמרי. אני מתאר לעצמי שמבחינתו (כמו שזה היה עד כה) לישון איתו בשלב זה של הקשר, זה לא בא בחשבון אז הפחד מסיום הקשר רק מתעצם. הוא לא מסוגל לישון עם מישהו. הוא מוכן להפגש רק לזמן קצר ומוגדר מראש עם הרבה הפסקות והעלמויות באמצע (לא עונה לשיחות ולהודעות) וזה מלחיץ ומבעיט עוד יותר. כל פעם שעושים איתו צעד קדימה הוא מחזיר אות הקשר כמה צעדים אחורה. הכל תמיד במן רוורס שכזה. למרות זאת התאהבתי בו באופן נואש. אני רוצה בו יותר מכל דבר אחר בחיי. הקשר איתו בא אחרי שלוש שנים מתות.. שלוש שנים אחרי שניפרדתי מחבר שהיה לי חמש שנים. אני בנוי לקשר אחד חזק וטוב.. קשר שבו חברות הנפש היא עמוד השידרה וכל היתר הם שאר האיברים החיוניים. בשלוש השנים האלה שאחרי הפרידה מהחבר הקודם (החבר הקודם עזב את הארץ לתקופה ארוכה) ניפגשתי אינסוף אבל לא צריך לספר לכם מה זה דייטים בקרב הגייז (כן, יש פה ביקורת??!!!).. גם אני עצמי לא הצלחתי ממש להרגיש משהו למישהו. לקח לי גם הרבה זמן להתנתק מהחבר הקודם. הבחור שהכרתי עכשיו כמו העיר אותי מתרדמת. זה בדיוק האדם שחלמתי להכיר, לחיות ולהיות איתו. אני מוכן לבנות איתו את הקשר גם אם התהליך יהיה ארוך וממושך במיוחד. עוצמת ההתרגשות שלי ממנו כל כך גדולה שאני לא זוכר מתי היו בי עוצמות כאלה של התרגשות מכל דבר קטן, רצון שלי לנתינה אינסופית ועיקר העיקרים: תחושה עילאית בזמן שאנחנו יחד. עם זאת, הדריכות והפחד מסיום הקשר משתלטים עלי ואני מחבק אותו בכאב, עם דמעות בעיניים.. אי אפשר שלא להרגיש את הפחד שלי. אני משתף אותו בכל זה.. שמתי את כל הקלפים על השולחן. לקחתי את הסיכון שזה עשוי לגרום את ההיפך מהזדהות אבל בינתיים הקשר נימשך. אני ממש לא מוכן לאבד אותו. ביום יום אני נילחם על הקשר איתו. אני נילחם לא להתקשר אליו יותר מפעם ביום. לא לשלוח הודעות.. לא להלחיץ. הוא רוצה להיות הומו מבלי להרגיש שהוא כזה. לי אין בעיה עם זה. גם אני חיפשתי הומו שהוא הומו רק במשיכה המינית ובכל היתר הוא הכי רגיל שיש. יש בנינו גם התאמה פיזית ומנטלית יחודית. שנינו נמוכים, בני 35 כמעט וניראים הרבה יותר צעירים, שנינו ניראים מצויין, מופנמים, סולידיים מן שילוב כזה של גברים ילדים. ילדים טובים. פשוטים ובלי פוזה. שנינו גם קרובים בתחום ההתעניינות והעיסוק באמנות ועיצוב.. גם לפני שהכרתי אותו הבדידות חנקה אותי.. זה גרם לי לעשות טעויות עם הדירה שלי: עזבתי פה את דירת החלומות שלי לטובת דירה עם שותפה ובסופו של דבר התעשטתי, חזרתי בי מהרעיון ומצאתי את עצמי גר אצל אמא שלי בלי טיפת פרטיות אחרי שאת הדירה שלי השכרתי לאחרים. עכשיו גם מכרתי את הדירה כי היא קטנה מדי לשותפות. אני לא יודע איך להתגבר על המועקה הזו בדרך הכי מהירה ויעילה. אני מתייחס גם לכל המשבר הזה בכבוד הראוי שכן זה מנוע מוטיבציה שעשוי להראות לי את הדרך החוצה אל דרך יעילה יותר. בינתיים, אני סובל נורא ואני מתקשה להתגבר על המשבר הזה.
