אני אמשיך את הדיון כאן

[arana1]

אני אמשיך את הדיון כאן

כי האתר המחורבן הזה לא עומד בצרכים התקשורתיים שלי,
בדיוק כמו כל העולם,
והדודה קובעת שאין מקום לצרכים התקשורתיים שלי כי אלה של הכלל הקבוצה עדיפים עליהם תמיד גם אם הם משרתים את מה שרע בעיני ולא רק בעיני,
לדעת הפשיסטים לקבוצה תמיד יש עדיפות על הפרט לכן צרכי הפרט, גם התקשורתיים, לא רק שלא זכאים להתחשבות אלא שהם מהווים עדות לבגידה ופגם וצריך להוקיע אותם ו"לטפל" בהם ולחסום אותם ולהשתיק אותם כי היחיד תמיד צריך להתחשב בקבוצה והקבוצה אף פעם לא צריכה להתחשב ביחיד.

זה הסיוט שאני ואוטיסטים אחרים חיים כמובן מאליו מאז היום שהמליטו אותנו לעולם,
וחבל,
כי זה לא הוגן ולא נכון ולא טוב לאף אחד אלא רק לאנשים הכי רעים.

צרכיו התקשורתיים של האדם זה הוא, זה עצמיותו, זהותו, את אלה של האוטיסטים פוסלים מראש, בלי לנמק בכלל, בלי לנסטות לחשוב מה צורת הצרכים הזאת משקפת,
ולמה ?
כי הכלל לא יודע ולא מכון להכיר בצורות הכללה שלא מתאימים למה שמשרת תפישות ומטרות מסויימות,
שהפלא ופלא,
מתברר למרבה הצער הפשיסטי שהן לא היחידות
שיש יותר מתפישה אחת של המציאות,
ולכן צרכיו התקשורתיים של היחיד לא תמיד זהים לאלה של הרוב,

אז מה הרוב עושה דרך אנסי המקצוע,
מכריז על כל מי שניחן בצורך תקשורתי שונה כחולה וסוגר עניין,
גם סטאלין ניסה את זה וזה עבד לו לא רע,
כנראה שהוא המודל של האקדמיה ושל אנסי המקצוע שהיא מפליצה

 

[anti is back]

יופי, אבל תגיב גם למה שכתבתי שם

 

[anti is back]

לא, זה לא מה שטענתי

אני טוענת שדיבור לא נועד רק למלא צרכים תקשורתיים. זה חלק מהעניין, בהחלט, אבל דיבור במרחב הציבורי נועד גם לקדם שינוי חברתי. ולדעתי, בהקשר של דיון פמיניסטי, השינוי חשוב לא פחות (טוב, נו, לדעתי, יותר) מהצרכים התקשורתיים. בדרך כלל, השניים כלל אינם עומדים בסתירה, אבל במקרים שכן, לדעתי ההיבט המוסרי-פוליטי חשוב יותר מההנאה שאתה מפיק מהתקשורת. ולכן, אם האפקט הערכי של המבע הוא שלילי (שוב, באמדן שמביא כמובן בחשבון את תפיסת העולם הערכית שלנו), מוטב לשתוק אותו, גם אם זה מתסכל אותך תקשורתית.

אז אם אני מבינה נכון, אתה טוען כאן טענה מוסרית - שיש חשיבות רבה יותר ליכולת של היחיד להתבטא ללא שום מגבלות שהן במרחב הציבורי כדי למלא את צרכיו התקשורתיים מאשר ליכולת של נשים שעברו תקיפה מינית לנהל דיאלוג במרחב שחופשי מטריגרים פ"טיים. ככה?

 

[arana1]

הכך נועד לעשות הכל

הצורך הפרטי הוא גם צורך ציבורי,
בגלל זה לדברים האלה יש מימד כל כך תקשורתי.

ומה שלא מובן לסביבה ולא מובן בחברה זה שגם דיבור שנתפש סתם כצורך איזוטרי שלא מבטא דבר ולא מקדם שינוי לא מועיל ולא מתאים לשום דבר יכול שיקדם שינוי חברתי מסויים, ואפילו לא פעם חשוב ומהותי.
כי הרי הצורך הזה נחשב כזניח וכסתם תקשורתי (כאמור, אין דבר כזה בכלל) בדיוק בגלל שהוא לא מתאים לתבניות הצפויות והנהוגות ושינוי הוא בלווא הכי כזה שחותר למה ששונה מהנהוג והצפוי והמקובל.

אז למשל אם שפת האוטיסט מזוהה כלא פרגמטית, אז למה שלא נשאל למה היא מזוהה ככזאת ?
אולי מה שמקובל כפרגמטי הוא תועלתני וציני ואלים וצבוע ולכן לא מתאים לשפה יצירתית שמקדמת את סגירת הקצוות לפתרונן האנושי והמוסרי יותר ?
ממש לא יכול להיות ?

אין סתירה אינהרנטית בין עונג והנאה ובין מוסר ופוליטיקה,
בתקופה הוויקטוריאנית ובימי הביניים וכנראה עד עכשיו, יותר מדי אנשים בטוחים שעונג והנאה סותרים תמיד למוסר ולצרכי התפתחות החברה,
האם אין בעמדה זאת ביטוי לתפישה של פער נצחי בין תשוקה לאהבה ?
ואולי דווקא העמדה שמפרידה בין עונג למשמעות היא שמביאה לכך שיותר ויותר ילדים יצירתיים מוצאים שאין להם מקום במערכת החינוך שעדיין מתבססת על לימודים מתוך שנאה ושעמום בעיקר, אם לא ממש בלבד ?

ערכים לא סותרים בהכרח לתשוקה
הנפש לא סותרת בהכרח לגוף
כך שהנסיון לקדם את החברה למקום טוב יותר יכול שיתבסס דווקא על ההנחה שאותה את פוסלת כאן מראש כלא ראוייה

לא, את לא מבינה נכון, אני טוען שבהקשר הנוכחי, שהוא עדיין פשיסטי-קונפורמי-כחני להחריד, יש טעם בהשהייה מסויימת של שיפוט, גם פרשני, דווקא וביחוד בקבוצות שמחפשות מוצא מכאב האלימות שהופעלה נגד הפרטים שמרכיבים ומרכיבות אותן.

שאם קבוצה ציבורית, רוצה לנסות לקדם מרחב רגיש יותר, גם להקשר, מוטב שלא תמהר לשפוט את קולו של הפרט לשלילה לפני שהיא בכלל מנסה להבין מה יש לו לומר,
כי זה הבסיס לאלימות,
ולא כמו שכל האנשים השטחיים כאן חושבים מילים לא יפות וקללות והתייחסות לאיברים אינטימיים מכל מיני סוגים וצורות.

גם כי הסיכוי להתפתחות, וזה דבר שאת בעצמך הסכמת איתו בעבר, נמצא בעיקר בתנועה הפרטית, האישית, זאת שחורגת מהמבנה המוכר והמקובל והמוסכם.
הרי מקובל על הקבוצה הפמיניסטית שהמוסכמה עצמה היא אונס,
ובצדק,
אז למה הן כל כך ממהרות לשפוט כל מה שחורג ממנה ?

לא כל מי שלא מתבטא מחוץ למוסכם הוא אדם שפשוט פורק את כל המגבלות,
לכל אדם יש גבולות,
וטוב שכך,
עצם הנטייה לסמן אנשים עם גבולות שונים כחסרי מגבלות היא שמחוללת אנשים מוגבלים רק בגלל שונותם.

ומה שהכי מרגיז ומפחיד ומייאש זה שאת הפרקטיקות הדפוקות האלה מפעילים דווקא ובמיוחד על מי ששואבים עונג מיוחד מקיום שהוא ערכי יותר,
ודי במבט אחד על אספים בשביל לזהות שכך.

 

[anti is back]

פרגמטיקה

מה שמקובל כפרגמטי הוא לא תועלתני וציני ואלים וצבוע במנותק מהקשר – כמו כל תופעה בעולם, הוא כזה בהקשרים מסוימים. כי מה זה בעצם פרגמטיקה? מהו הפרוטוקול? זה ניסיון – מאוד מאוד חלקי ופגום וכושל – לעשות את מה שהתוכנה המופלאה שלך מבקשת לעשות. כי תוכנה כזאת נחוצה לא רק לתקשורת בין נ"טים לאוטיסטים, היא נחוצה לכל תקשורת בין בני אדם. ובטח שהייתי רוצה תוכנה כזאת, אין דבר בעולם שהייתי רוצה יותר, זה אפילו יותר מגניב מללמוד שפה עתיקה, זה הכי. אבל אין. עדיין.
אז יש פרוטוקול, שהשימוש בו עשוי להיות מייגע, אבל הוא עוזר לאנשים להסתנכרן זה עם זה. למשל, אתה יודע שהשימוש בנימה מסוימת או בדימויים מסוימים מעורר תגובה רגשית מסוג מסוים, אז אם אתה מעוניין בדיאלוג, ואתה מעוניין שהנמען שלך יחלוק אתך את התגובה הרגשית, אז אתה עושה שימוש בנימה ובדימויים האלה כדי לכוון אותו לשם. וכמו שאתה יודע, גם אני מפחדת מזה למוות, כי זה מה שעושה את הפרוטוקול לדבר הכי נורא ומניפולטיבי בעולם, אבל זה גם מה שעושה אותו הכי נפלא – כי הוא מאפשר לאנשים לחלוק את החוויה הפרטית, הרגשית, הגופנית שלהם עם זולתם.
אז אוטיסטים מרגישים אחרת, וזה כנראה חלק מהעניין, אוקי. אבל גם הם הרי לומדים להשתמש בפרוטוקול – אם גם באופן קצת אחר. אני רואה דיונים של אוטיסטים ואספים ברשת, והשימושים של רובם בשפה דווקא מאוד מודעים ומאוד מאוד רגישים, הרבה יותר מהנ"ט הממוצע. ואתה טוען שזה רע, אבסולוטית – למה?
נכון. היכולת להשהות גם מן הצד הפרשני חשובה, אבל יש דרכים לעודד אותה. לעומת זאת, השימוש בשפה אולטרה חריפה ומעצבבת לא מאפשר השהייה, כי אנשים מגיבים חזק ומהר. לכן אני אומרת שדווקא בוויכוחים ובסיטואציות קונפליקטואליות יש חשיבות גדולה לבחירה מוקפדת יותר של מילים, להבהרות לניסיון להקפיד יותר על הימנעות מטריגרים שישבשו את התהליך התקשורתי, כי האפקט המגננתי של טריגרים כאלה מצמצם את המרחב הפרשני שזמין לנמען, לא מרחיב אותו.

 

[arana1]

בשביל האוטיסטים הפרוטוקול הזה חיצוני לחלוטין

בגלל זה מה שהנ"ט פולטים אוטומטית מצריך מהאוטיסטים המון חישובים ואנרגיה,
וכמעט כל האוטיסטים מספרים שכך,
זה נכון ? זה הגון ? זה בריא ? זה מועיל ?
לי יש תחושה שלא, לי יש תחושה שלא צריך מעט מאותה אנושיות והתחשבות פשוטה והגיונית והגונה על מנת להניח שגם לאוטיסטים ושונים אחרים מגיעה חוויה ספונטנית וישירה של החיים,
שלא הוגן ולא מועיל ולא בריא להשית עליהם כל הזמן עומס מטורף שגם יכפה עליהם ניכור מתמיד מעצמם וגופם וזהותם,
במקום זאת, קבוצה פתוחה, סובלנית, ובוודאי קבוצה שכל מהותה היא קריאה לפתיחות וסובלנות וסבלנות, יכולה לנסות להתחשב באפשרות של פרוטוקולים אחרים, או לנסות לפחות לברר למה אנשים שונים נזקקים לתקשורת שונה,
כי אולי דווקא ,וחבל לי כל כך שצריך לכתוב כאן דווקא,בירור כזה יועיל לקדם את זכויות הפרט והאשה הרבה יותר מהצורך להיזהר לא לכתוב אף פעם זין ותחת.

הרי נהוג להניח, אולי וכנראה בצדק, שחלק מהקושי לממש שיוויון שיאפשר אהבה ויצירה נובע מזה שלנשים וגברים יש פרוטוקולים שונים,
אז דווקא קבוצה פמיניסטית צריכה לדרוש פרוטוקול אחיד בשביל שיהיה לה נח ונעים יותר ?
טיפת סובלנות, זאת שהייתה מאפשרת לפרוטוקולים להתחרבש, להתחבר, אחד לשני, על מנת ליצור תבנית חדשה הייתה מקדמת את אפשרות סגירת הפער בין המציאות לשפה, בין הגבר לאשה, יותר מכל דבר אחר.

בהקשר הקיים, לכולם, מה שנחשב כפרגמטי הוא פגום ומיושן, כי למשל הוא נשען על ההנחה שאין להרהר בה או לערער עליה שצרכים הישרדותיים סותרים לצורך מוסרי,
שהנסיון לשמר קיום פיזי חשוב מהנסיון לקיים רגישות,
וכל מי שחושב ומרגיש אחרת הוא סתם אדם שנתקע ברמה רגשית של תינוק,
למרות שלדעתי דווקא מי שחושב שלמוסר ולרגש אין מקום בחברה ובשפה הוא זה שתקוע בשלב אגוצנטרי מאוד אינפנטילי,

צריך לבדוק איזה הקשרים הפרוטוקול מנציח, מה חלקי ופגום בו וכושל, על מנת לבחון ולנסות לקבל הצעות לפרוטוקול אחר,
במקום זה כולם עושים רק את מה שאת מציעה,
זו המוסכמה ובה יש לדבוק כי אחרת לא נוכל לדבר אחד עם השני,
וזה מה יש וככה זה.
אז לא,
יש אחרת, וזה לא ככה.

פרוטוקול מניפולטיבי לא מאפשר לאנשים לחלוק חוויה, הוא מונע את זה מהם, הוא מאפשר להם לשוחח בנוח, מתוך תחושת ערך עצמי אולי מוגזם, אבל לנוחות ולנחת הזאת יש מחיר כבד מאוד, למרות שכנראה בגלל שהמחיר הזה מתבטא במקומות שונים ומשונים ואחרים מהצפויים אנשים לא מקשרים את הדברים בכלל,
וגם בגלל זה הם לא מבינים למה אוטיסטים שכן מקשרים את הדברים יוצאים מדעתם מול הפרוטוקול המקובל,
אז במקום לעודד את הפיתוח של שפה המבוססת על הקשרים קוהרנטית יותר מכריזים עליה כלא קיימת רק בגלל שהם לא תואמים את הפרוטוקול המקובל.

השפה גם יוצרת את ההקשר שבתוכו היא מתקיימת ולכן המשפט הראשון שלך ממש לא נכון,
השפעה מקבעת את ההקשר ויש סיבה לכך שפרגמטיקה מנוסחת ככלל כזה ולא אחר,
ואת הסיבה הזאת צריך לחקור למרות שבגלל נוקשות המערכת וערכיה הדפוקים עדיין הכי לא כדאי לעשות זאת,

 

[anti is back]

קשה לי להתנסח בלי להיקלע לארכנות מייגעת

כי הטענות שאתה מעלה דורשות בירור רציני של טבע השפה ושל האקט התקשורתי. והתוצאה היא שמצד אחד אני מברברת המון, ומצד שני, מרגישה שכל הברבורים שלי רק מתחילים לגרד את פני השטח. אז אני מתנצלת מראש.

נדמה לי שהתנאים שחלים על סיטואציות תקשורתיות בחיי היומיום, אלה שמייצרים הבדל משמעותי בין א"סים לנ"טים מבחינת היכולת להתבטא, לפרש ולהתפרש, לא ממש חלים (או חלים רק במידה פחותה) על המרחב הציבורי.

בניגוד למה שאתה טוען, אנשים לא מגלמים בגופם את ההיבטים הפרגמטיים של הפרוטוקול (להבדיל מההיבטים הדקדוקיים שלו). הללו לא קיימים בכלל מחוץ לסיטואציה התקשורתית, אלא כטווח רחב מאוד של אפשרויות שצריך לברור מתוכן את האפשרות המתאימה ביותר להקשר התקשורתי הנתון. והבחירה הזאת אכן מצריכה המון חישובים, שמשקללים את היחס בין כוונת הדובר ותוכן דבריו לבין פריטי מידע אחרים – כמו הידע של הדובר לגבי הנמענים, אופי היחסים שלו איתם, ההיסטוריה התקשורתית שלו מולם, ההקשר הסביבתי המיידי (מקום עבודה, רחוב, אוניברסיטה, בית קפה) וההקשר הטקסטואלי הספציפי שלתוכו נשזרים דבריו (מה נאמר קודם לכן בשיחה). ולאותו שקלול בדיוק נדרשים גם הנמענים על מנת שיוכלו לפענח נכונה את כוונת הדובר.

מה שקורה זה שבהקשרים יומיומיים הרבה מאוד אנשים מסוגלים לפעול על אוטומט, כי סיטואציות תקשורתיות משחזרות את עצמן. וכן, יש אנשים (שאני נמנית עליהם) שמתקשים בזה מסיבות שונות ובמידות משתנות.

אבל דווקא בהקשר הציבורי כולם נמצאים פחות או יותר באותו מצב. כי אין אוטומטיזציה, ואנחנו בכלל לא יודעים מיהו הזולת שלנו, אין לנו היסטוריה תקשורתית מולו, אין ניואנסים של יחסים שצריך להביא בחשבון – כל מה שיש זה כוונה תקשורתית מסוימת, הקשר טקסטואלי מידי והערכות מסוימות שיש לנו לגבי אופי המשתתפים בדיון.

הריק הזה מטיל הרבה יותר עומס על הנמענים, משום שהמידע שעומד לרשותם, שאמור לאפשר להם לאתר את הפרשנות שהכי קרובה לכוונת הדובר, מוגבל מאוד מאוד. ולכן, דווקא במרחב הציבורי התגבשו כללים פורמליים נוקשים יחסית, שאמורים לסייע לדובר ולנמעניו לצלוח את האקט התקשורתי – כללים שאינם "טבעיים" לאף אחד, ושהשימוש בהם דורש מכולם חישוב רצוני.

משמעות הדבר היא שיש הרבה פחות מקום לביטוי אישי במרחב הציבורי – אבל זה נכון לכולם, אוטיסטים, נ"טים וסתם אנשים מתוסבכים כמוני.

הכללים הפורמליים נועדו למלא את הריק – הם התשתית שעליה מתבססת הפרשנות. הם מעמידים לרשות הדובר כלים שמאפשרים לו לאותת לנמענים מה הוא מעוניין לומר או לעשות, גם מבלי שיהיה להם מושג מוקדם מי הוא ומה הוא ולמה הוא כאן. ולכן, הציפייה שלך שאנשים במרחב הציבורי יפרשו אותך נכונה גם מבלי שתשתמש בכלים הפורמליים הללו היא פשוט לא ריאלית. וכשאתה משתמש בתבניות שיח שמאותתות לנמענים בכל צורה אפשרית שהמטרה שלך היא לפגוע ולהטריל, זה בלתי נמנע שהם יאטמו מולך.

 

[anti is back]

השאלה המעניינת

היא האם היפותטית ייתכן בכלל מרחב ציבורי שיתנהל כפי שהיית מעוניין. בהעדר כללים פורמליים שמחליפים את ההקשר המידי בסיטואציות תקשורתיות יומיומיות כדי לספק מסגרת פרשנית ולהגדיר את טווח האפשרויות, על מה בדיוק אמורה להתבסס הפרשנות?

 

[arana1]

לא רק שיתכן אלא שהוא בלתי נמנע

ואין שום בעייה עם עצם העובדה שהכללים הם פורמלים אלא רק עם הפורם שלהם, עם הצורה שלהם,
וגם בגלל זה הצורה הזאת כל הזמן משתנה כי הניצוץ האנושי יחפש לעצמו כל הזמן שפה שתגאל אותו מקיומו החשוך וחסר המוצא.

פרשנות אמורה להתבסס על אהבה,
וזה לא מה שקורה כיום

ומי שטורח לעקוב אחרי התפתחות הרעיונות, התפתחות השפה, והחברה בעקבותיה, יכול לגזור תבניות שיספרו משהו על הצורה לסיבה שמאחורי השתנות הכללים,
הפורמלים והלא פורמלים.

 

[נתנאל 123691]

אני חושב שזה אפשרי.

זה יקח לא מעט זמן עד שהעולם יצעד לתקשורת חופשית כמו שאני וארנה מצעים פה בה כל אחד יכול לבטא את מה שהוא מרגיש מתוך עצמו ולא להתחשב בהכרח בקודים החברתים הכללים באופן בלתי תלוי באמת בעצמו, בעוד שהנומטיבי נשען על המוסכמות, אנשים כמוני ובטח כמו ארנה מיצרים לעצמם היבט פורמלי שונהע שהוא אישי יותר, ועמוק יותר בין האני לבחוץ, לכן הפרט והכלל הם יחד בזמן שאצל הנורמטיבי זה מאוד' מופרד, כמו הרגש והשכל, ואמניות ומדע ועוד ככל שאר התחומי,ם עם ישנם בני אדם כמו אוטיסטים שמדברים באופן כזה אין סיבה שאם הזמן העולם יתפתח לכיוון כזה, זה לא היה קל ובטח לא פשוט אבל חברה שמחברת בין הרצון להיות אתה להתחבר לכלל ללא הרבה מחומים וגדרות תהיה קיימת, ואני מאמין בכך, וגם ארנה.

 

[arana1]

כל תנאי מבטא מתח בין הציבור לפרטי

ואני לא מבין מה זאת אומרת מחוץ לסיטואציה התקשורתית,
דבר לא מתקיים לעולם, אף פעם, מחוץ לסיטואציה תקשורתית, אין דבר כזה בכלל


אנשים נורמטיבים לא עושים המון חישובים כי התנאים וההתניות משקפים בצורה מספיק טובה את הדרך שבה ההיבט הציבורי, רחב, כללי... מתחבר אצלם להיבט הפרטי והאישי והיחודי,
בדיוק בגלל זה רק תבנית מסויימת הופכת לבעלת משקל מכריע כמוסכמה, כחברה.

מי שזקוק לחשב כל הזמן את מה שלאחרים הוא ספונטני, הוא אדם שאצלו היחס בין הצר לרחב, בין הרגע לנצח, בין החלקי לשלם, הבין הפנים והחוץ ובין הפרטי לציבורי הוא שונה ממהמוצע והנורמטיבי,
לפעמים אף מאוד ואפילו נורא.
לשונות הזאת יש סיבות רבות ושונות,
והיחס בין ההישרדותי למוסרי לכאורה היא אחת מהן

ולא, אני לא מסכים איתך, סיטואציות תקשורתיות משחזרות את עצמם כי חזרתיות היא חלק מהביטוי של היות הדבר מוסכמה,
בגלל זה גם החזרתיות של האוטיסט היא שונה,
הוא שהוא, כמו במקרים שנראים כמו אוסידי או אקולליה, פשוט מהדהד את העובדה שהחזרתיות הנהוגה, שמהווה חלק מהרגש והמוסכמה המקובלת, היא חסרת מובן בשבילו, מנותקת לחלוטין מההקשר שמשמעותי לו,

יש אוטומוציה כמעט מוחלטת ודכאנית להחריד גם במבטו של הזולת ובמבטנו אליו,
דווקא העובדה העובדה שאיננו מכירים אנשים שלא חשופים אלינו במישור הפרטי משקפת סבירות נמוכה יותר שנכיר את ההיבט הסובייקטיבי והיחודי שלהן ולכן דווקא עליהם הפרוטוקול התקשורתי מופעל בצורה הכי אלימה.

מצד שני, בגלל שהפרוטוקול הנורמטיבי מבוסס על מעיכת כם מה שנושם ויפה ויחודי ורגיש ומוסרי באדם על מנת לקדם ולהאחז "בחיים עצמם"",
זאת אומרת שהאלימות והתחרות קודמת לכל,
אז לפעמים דווקא זר שמולו עוד לא בנינו קטנוניות אינטרסנטית עלול להסתבר כנוכחות מלאה ואנושית ועגולה יותר,
על זה גם פסואה מרבה לדבר,
על הצורך לא לדעת מי את על מנת לדעת אותך באמת,
כי הדרך שבה הפרוטוקול הקיים מברר וחושף את זהות האחר מבוססת על גישה שהפרגמטיות, הכוזבת שבה, מסלקת מהאחר את כל מה שאנושי ורגיש ויפה ואוהב בו

אין ריק, יש מלאות שלא נגישה גם בגלל הסיבה שפירטתי וגם בגלל סיבות אחרות

לנורמטיבי הדבר לא מרגיש כריק, לפחות לא בצורה כל כך נוראית כמו לחריג, מבחינתו זה דבר שניתן לחיות איתו ואפילו מרגש, ופורמליות הכללים משקפת את המצב המדכא הזה,
וגם את העובדה שכנראה אינו מדכא לכולם אחרות הוא היה משתנה


עם רוב האנשים היו מוטרדים מהמחסור הנורא במרחב לביטוי אישי בציבור אז הדבר היה משתנה,
עובדה שהוא לא,
ורוב הפרקטיקות שמנציחות את חוסר הרגישות ליחודיות הפרט פורחות וזוכות לתמיכה ורוב האנשים אפילו לגמרי מזהים אותן עם המציאות,
כמו שלמשל את עושה,

הכללים הפורמלים נועדו למלא את הריק אבל לא רק שהם לא עומדים במשימה אלא שהם אלה שיוצרים את הריק
הם מעמידים כלים שמאפשרים ביטוי עצמי מסויים, לאנשים מסויימים, לרוב ובדרך כלל לחזירים ולפסיכופאטים הכי גדולים, ולכן העולם נראה כמו גוש חרא מצחין.

אני לא משתמש בתבניות שמטרתן להטריל ולפגוע אלא מנסה לבטא אנושיות בחברה שאין דבר השנוא עליה יותר מהנסיון לאהוב,
ומי שאטום נאטם,
בעייה שלו,
או כמה שאמרתי כבר אלפי פעמים לפני זה
שיקפוץ לי

 

[arana1]

מה שמקובל כפרגמטי הוא זה שיוצר את ההקשר

ובדיוק בגלל זה האבחונים והטיפולים הם כל כך מסכני חיים ומצמיתים לאוטיסטים.

התרגום שאותו הפרוטוקול מאפשר לא מתבצע בחלל ריק,
הוא מתרחש על סמך הנחות יסוד מאוד מסויימות ולכן הוא מעוות לגמרי את הקיום והזהות של מי שמנסים וצריכים לחיות הנחות שונות,
שהרי בדיוק משום כך הם שונים מלכתחילה.

מה שמחזיר אותנו לשאלת הפרגמטיות שלא במקרה דרכה ובגלל מנסים להשמיד את האוטיסטים,
כי הפרגמטי, לכאורה, מבטא השעייה של המבט הרוחני, הנפשי, הסובייקטיבי, היחודי, למען מה שמקובל כצרכים מעשיים ודחופים,
הנורמטיביות מגדירה ומממשת פרגמטיות כצורך מוסכם לדכא את כל מה שיחודי וחד פעמי ועמוק ונוגע באדם למען מה שהכלל מגדיר כצרכים דחופים,
וכשהכלל מגדיר מלחמה כפרגמטית אז נגזר מזה שאהבה אינה פרגמטית כלל,
וכיוצ"ב,
עצם המעיכה המתמדת של הסובייקטיביות על ידי האובייקטיביות המדומה, החלקית, הפגומה, הכוזבת נובעת מהגדרה מאוד מסויימת של פרגמטיות כהעדפה מתמדת של מה שנתפש כהישרדות על רגישות ומוסר,
העדפה שמעצבת כל פינה במרחב הציבורי,
ומי שיודעים לזהות שמוסר ורגישות אנושית ובין אנושית לא שוללת בהכרח להישרדות פיזית אלא דווקא מאפשרת אותו נדחקים ונמעכים כל הזמן וגם וביחוד על ידי אנסי המקצוע מטעם מה שהם קוראים חוסר מודעות להקשר ושפה ותקשורת לא פרגמטית.

וזאת כל האמת על השמדת העם ההכל כך שיטתית וממוקדת שהנורמה מבצעת באוטיסטים,
אפשר לומר שאין כאן חטא או פשע כי הדבר מבטא תפישה ומשנה שגורה ומקובלת אבל אותו הדבר אפשר להגיד על כל דבר,
והגיע הזמן לקצת חשבון נפש

והנה עכשיו כתבתי בשפה שלא מעודדת הקשבה והסכמה
ולא אכפת לי מזה בכלל

 

[anti is back]

אין ממש קשר בין מעשיות לבין מה שמכונה

"פרגמטי" בבלשנות. פרגמטיקה היא פשוט התחום שעוסק בכל התופעות שנוגעות לפן התקשורתי של השפה, בדיבור (או בכתיבה), ולא לשפה כמערכת (כפי שעושים ספרי הדקדוק או המילון).

לא משנה. הבעיה שלי עם התפיסה שאתה מציג כאן היא לא השפה שבה אתה משתמש, אלא העובדה שאתה מציג תפיסה מאוד מונוליטית של מוסכמות השיח או של "הפרוטוקול". וכפי שכבר ציינתי עשרות פעמים, לדעתי ערכה של מוסכמה תמיד תלוי בהקשר הספציפי שבו היא משמשת. וכאשר היא משמשת כדי לסייע לבני אדם להבין זה את זה או כדי לאותת לאנשים שאתה מתייחס אליהם בכבוד, אין בה כל רע.
על אלו הנחות יסוד בעייתיות נשען, למשל, השימוש הרטורי בלשון מסויגת?
מדוע עצם העובדה שהמוסכמה הלשונית מזהה שימושים לשוניים מסוימים כתוקפניים ושימושים לשוניים אחרים כקשובים וסובלניים נראית לך בעייתית או מזויפת?

 

[arana1]

לא מבין בבלשנות, מדבר על המונח הזה בהקשר של אבחון

ובהקשר הזה, הסימון של הדיבור והתקשורת האוטיסטית כלא פרגמטית בהחלט מבטאת חוסר הבנה של אפשרות של שפה ותפישה שאינה תועלתנית ומחפיצה ומתנה אלא מנסה לבטא אהבה להיבט היחודי והזורם והמשתנה של המציאות.

מה זה פן תקשורתי של שפה ?
הרי הפן הזה משתנה כל הזמן ומכאן שגם התפישה של פרגמטי ומעשי משתנה כל הזמן בהתאם לצורה שבה גם החברה משתנה ויכולת ונטיית הפרט לממש את עצמו בתוכה ובדרכה משתנה.

ובהיבט הזה ההכתמה של האוטיסטים כלוקים בהיבט הפרגמטי של התקשורת מבטאת חוסר הבנה לאפשרות של זהות וקיום ושפה שהיא לא רק בבונית וכחנית אלא לכן משקללת גם ערכים כמו יופי ומוסר ואהבה לתוכה.

בהחלט,
למשל,
הנ"ט מזהים דיבור ישיר שלא מעוטר בהסתייגויות מתחנחנות כתוקפני וזה רק בגלל שבמציאות החברתית והנפשית שבהם הם הישר והישיר חייב להיות עימותי,
אבל לאנשים שחיים חיפוש חופשי ואותנטי של האמת ישירות אינה עימותית אלא בדיוק להפך,

אני לא מציג תפישה מונוליטית, אני מציג את הדרך שבה המוסכמות מתבטאות בשפה לתחושתי,
וערכה של מוסכמה לא תלוי תמיד בהקשר כי המוסכמה עצמה היא ההקשר,
היא הסבטקסט,
ובגלל זה אוטיסטים שחיים מוסכמות אחרות מסומנים באלימות אכזרית וחסרת אמפטיה כמי שפשוט לוקים בקריאת הקוד החברתי,
ההתייחסות לקוד החברתי כנתון שמשקף מציאות במידה שבה כל מי שצריך לסטות ממנו ולנשות אותו הוא חולה או לקוי או פגום היא פשיסטית,
אם לא ממש נאצית לחלוטין.
וחבל,
כי העולם והחברה תלויים לחלוטין ביכולתם של הפרטים לעדכן כל הזמן את הקוד החברתי ואת השפה הנשענת על מוסכמותיו

 

[arana1]

ו...

אוטיסטים לומדים לוותר מראש על תקשורת בדיוק בגלל מה שאת מציגה כאן כתפישה שהיא בעצמה הכי מונוליטית שכצפוי את כופה בדיוק את הכשל על זה דווקא על מי שלא לוקה בו בכלל.

כי מונוליטית התפישה הנורמטיבית חוסמת מראש את האפשרות של האוטיסט לבטא את דעתו וגישתו ועצמיותו בגלל שאלה נשענים על מערך שלם של מוסכמות ותחושות וערכים שלא רק שאף אחד לא טורח לנסות להבינם אלא שעצם הטענה שאלה קיימים נחשבת למטורפת וללא ראוייה וללא מקצועית.

ואז נתקלים שוב ושוב בתופעות כמו "וואו הילד הזה נורא חכם יש לו עולם נורא עשיר מי ידע שלילד יש עולם כזה הוא אף פעם לא דיבר",
אוטיסטים קולטים מגיל מאוד צעיר שהנ"ט הם בהמות,
שהם אטומים לחלוטין לעצם האפשרות שיש קיום ערכי ועמוק וחיוני ששונה מזה שלהם,
שאין בהם שום אמפטיה למה ששונה ולו במקצת ממה שהם מכירים,
אז הם סותמים,

 

[נתנאל 123691]

בנוגע למה שאמרת על השפה ועל הדודה.

לפי דעתי אני אחד האנשים היותר פתוחים לשפה שונה שיש, וזה מתבטא בכל אופן בה אני כותב וגם מדבר, אבל הבעיה היא שאין לאדם הממוצע יכולת להכיל אות,י כי אני ממציא כל הזמן הגדרות שונות לשפה, לא מקובלות, למשל אתה חשוב לך שתהיה מוגדר בכל מיני הגדרות שמשתלכות על כל מיני עמדות, לי זה פחות חשוב כי אני חושב שאני חי ממש בבועה לגמרי ולכן על הגדרה נורמטיבית ולא משנה מה לא תכיל אותי ואת שכמותי ואני אחרוג מתוכה לגמרי. לכן אני חושב שיש לי צורך אמיתי בשפה משתנה, מתחלפת, חסרת גגבולות אבל עם גבולות שאני מצייר אתה מבין? לטעמי אני מאוד מאוד מאוד אוטיסט בטח לא פחות ממך אולי יותר, אבל שמבטא א עצמו באופן שנרא לאחרים שחצנ,י מגולמני והם מחטאים את המטרה ומצואים אותי נורמטיבי, ולפי דעתי זה לא נכון ולא מעיד עלי בכלל לכן מה שאמרה עלי הדוד'ה שיש לי איזה רצון בלתי נתפס לכוח לעומד אנרכיסטיות גמורה זה נכון אבל הכוח הוא שונה מהכוח שמגדרים אותו בנורמה, אלא רצון להיות ולהבין את עצמי ואת העולם סביבי, וכל ניסיון שלי לומר אטת אשר על ליבי באופן אותנטי נגמר בכך או שמוחקים אותי או שלועגים לי, לפחות לך נותנים קצת יחס של אדם שאומר דברי טעם, לפחות ככה אני מרגיש אני סתם עוד מקוין, מטורך שמדבר שטויות בעיניי כולם וזה מאוד כואב..

 

[arana1]

כל העניין שאני לא חי בבועה

ולדעתי התפישה של אוטיזם כבועתי הוא אחד הסטיגמות המדכאות ביותר,
וגם הכי לא מדוייקות,
לי חשוב למצוא את הקשר שלי להגדרות המקובלות,
שהוא שונה מהמקובל,
אבל כיוון שבניגוד לסביבה שבה אני חי אני לא מוכן לראות בי תת אדם,
אז מרגיש לי נכון להתבטא גם דרך ההגדרות והשפות המקובלות,
בצורתי כמובן,
שכמו שעלה גם מהוויכוח עם הדודה היא מאוד לא מקובלת ולא פעם אפילו לגמרי הפוכה מהמקובל ואז אנשים נכנסים בי סתם,
בגלל זה הדודה ואחרים חושבת וחושבים שאנחנו צריכים להסתובב עם שלט על הצוואר שיבהיר לכולם שיש להם עניין עם אנשים שמדברים הפוך לגמרי מהמקובל,

לדעתי
ויש לי על זה וויכוח אין סופי עם אוטיסטים אחרים, זו טעות קשה מאוד לשלול מעצמך את הזכות לתאר את עצמך גם במונחים פוליטים וחברתיים רק בגלל שאתה רואה את הדברים האלה בצורה שונה,
להפך,
דווקא בגלל זה על זה חשוב לדבר,
כי למשל,
אחרת אי אפשר להבין שמה שנחשב כגישה רפואית לאוטיזם הוא מאה אחוז פוליטיקה נטו ואפס אחוז מדע.

אז אני חושב שדווקא אוטיסטים הם מאוד פמיניסטים, באמת ומבפנים ולא כפוזה, ובגלל שמשום כך הם מדברים חופשי הם נתפשים כרגיל הפוכים,
זה בדיוק כמו העניין עם וויכוחים לוהטים
שאת הנ"ט הם נורא מפחידים כי בשבילם וויכוח לוהט תמיד נגמר באלימות,
אבל דווקא מי שלא אלים יכול להרשות לעצמו בגלל זה לגעת בדברים הכי לוהטים בלי להישרף,
וחבל לא "לנצל" את זה

 

[נתנאל 123691]

נכון הבנת אותי.

זה שרואים אותי בחיי בתוך בועה או כמו שאמא שלי אומרת " אתה יש לך דלת בתוך הלב היא הפלדת שלך ואף אחד לא נכנס" זה לא נכון וזה לא מתאר אותי וגם לא אותה, בתור אישה שלא מדברת, ולא מתקשרת עם כולם ובכל דרך, והרבה יותר שקטה ממני, ולא
&nbsp
מדברת עם אחד אף פעם. אז איך היא אומרת כך? כי אנשים גם אוטיסטים רואים סגירות או פיתחות שזה בנוגע למי שהוא אחר. כלומר יש בין המופנה למפנה בין האני לבין מי שמולך, ואז יש את הנקודה שמפרידה ביניך לבין הדודה ובין לבניך לא, כי מצד אחד היא יודעת שאתה הכי יכול להיות מדהים אבל מבחוץ אתה נראה הכי לא, היא הבינה זאת גם עלי בעבר לא יודע מה עכשיו. ובי תמיד נכנסים ובכל דרך והכי אלימה אבל " אתה יודע בשפה נעימה ורכה" אז זה מקובל ושאני תוקע להם קללות לא " אתה מופרע צריך לסגור אותך" גם אני חושב שהכי כדי לדבר על פוליטיקה ועל כל דבר בצורה שתאימה את עצמך על עצמך ומתפרשת על ידי הכלל, כלומר את מראה אותך לא את מה שרצו, זה לא אומר שאתה אטום אלא אתה מבטא את האישי ביותר בך, מה רע? איך אני אדבר אם זה לא אני? אז תדבר עם אדם אחר לא? למה איתי? אם תלא מקבל אותי כעסקת חבילה, אז מציפים ממך להתאים לתופשי התנהגות בכל מישורי החיים, ואותי זה הורס, אני לא חי ב ועה אלא מחוץ לה אני " רואה ולא נראה" תמיד אמרו לי ככה, ואני הכי אבל ממש לא בשום צורה אלים, ותוקפן, ומגעיךל כמו שרואים אותי בפורום, אני הכי שקט, אבל גם הכי מופרע, זה בא ביחד...

 

[נתנאל 123691]

בקשר לנאוי.

אני דיברתי עם סבתא שלי עליו והיא אמרה שהוא בכלל לא אשם, אני לא ממש הבנתי מי זה, מה דעתך עליו? אני הבנתי שהוא אקטיבסט ופועל למען הפלשתנים והיה איתו קטע, ולא הבנתי ממש מה,...

 

[נתנאל 123691]

כתוב שהוא עשה מעשה סדום בקטין.

מה דעתך על זה? איך אפשר לתמוך באדם שעשה מעשה כזה?