האיש בגלימת הקטיפה
New member
אני אוהב אותך.
את לא קוראת כאן, אבל אני בכל זאת מרגיש צורך לכתוב לך. כשאני כותב לך בפורומים שאת קוראת בהם, את מתעלמת ממני, כך שכמעט ואין הבדל. פגשתי אותך לפני שלושה חודשים. היית מופנמת, שתקנית, מבטך הסובל תהה אודותיי. הנוכחות שלך סיפרה סיפור עצוב ומרתק מהשנייה הראשונה. שאלת אותי בקולך הנוגה והביישני מה יש לי בתיק, "סכינים ואקדח כדי לרצוח אותך" עניתי, חייכת. עוד בשיחות טרם פגישתנו הרגשתי שכבר נכווית בשל סקרנותך. כשהסתכלתי לך בעיניים, הרגשתי את התחושה שאני מרגיש כשאני מנגן הרמוניה המורכבת מארבעה צלילים, התאמה מוחלטת. הפגישה הראשונה שלנו ערכה חמש שעות, הרגשת נוח לספר לי אודותייך כאילו שאנחנו מכירים שנים, לא ניסית להסתיר את הקשיים, את התהיות והפחדים, כך גם אני הרגשתי, לא הרגשתי צורך להסתיר דבר ממך. אני מרגיש שאת מהאנשים הנדירים האלו שמסוגלים לזהות, להעריך ולהתרגש מיופיה של טיפת מים, מיופי של עלה שניתק מצמרות העצים. כשהיינו יחד בטבע ניראת כל כך שלווה ושלמה עם עצמך, ברגע אחד קולך הנסוג והמבט הכואב השתנו. צחקת עליי שאני נרתע מלבשת על הדשא, כל הנוכחות שלך קיבלה חיים חדשים. נאלצנו לוותר על הרעיון של לשבת על הדשא בגלל פחדנותי, והתיישבנו על ספסל בצד. הייתי מוכן לשבת על הספסל הזה יחד איתך לנצח. כשעזבנו את הגינה והנוף הירוק וחזרנו אל תוך הרחוב ההומה והמפוייח, זיק השמחה שניצת בעינייך כבה, קולך הפך נסוג והססני, הייתי צריך ללכת, הסתכלתי לך בעיניים וקיוותי בכל ליבי שלא תעלמי לי, שעוד אראה אותך. הלכתי בלב שבור, הרגשתי שאנחנו לא צריכים לסיים את הפגישה. הרגשתי שאת תפגעי בי. הרגשתי שלא תוכל לסלוח לי ולראות אותי כמו שאני מעבר לטעויות שאני עלול לעשות. עכשיו נותרתי המום ושבור עם חלל ריק בחזה, שואל את עצמי כיצד נתתי לדבר הזה לקרות לי? לפעמים מתעורר בלילות כאחוז דיבוק ושואל את עצמי האם זה באמת קרה לי אחרי שבמשך שנים אף אחת לא הצליחה לגרום לי לחוש כלום? אני אוהב אותך כמו שלא אהבתי אף אחת בחיי, אני רואה בך כל תכונה שאי פעם חיפשתי באישה, אך את לא מסוגלת להאמין, אולי לא רוצה להאמין, כי כך את תשאי בהרבה פחות אחריות מוסרית. התחושה שלי כלפייך היא אהבה עזה המהולה בשנאה וחמלה. אני אוהב אותך, אבל מצד שני שונא אותך. השינה שלי טרופה מאז שהכרתי אותך, את נכנסת לי לחלומות מבלי שום אישור שלי, עושה בהם כבשלך ודואגת שגם בהם לא תהיי שלי. הלוואי שלא הייתי נכנס לכל הגיהנום הזה. אני יאהב אותך לנצח, גם לא אראה אותך יותר לעולם.
את האישה הכי מיוחדת שפגשתי אי פעם.
את לא קוראת כאן, אבל אני בכל זאת מרגיש צורך לכתוב לך. כשאני כותב לך בפורומים שאת קוראת בהם, את מתעלמת ממני, כך שכמעט ואין הבדל. פגשתי אותך לפני שלושה חודשים. היית מופנמת, שתקנית, מבטך הסובל תהה אודותיי. הנוכחות שלך סיפרה סיפור עצוב ומרתק מהשנייה הראשונה. שאלת אותי בקולך הנוגה והביישני מה יש לי בתיק, "סכינים ואקדח כדי לרצוח אותך" עניתי, חייכת. עוד בשיחות טרם פגישתנו הרגשתי שכבר נכווית בשל סקרנותך. כשהסתכלתי לך בעיניים, הרגשתי את התחושה שאני מרגיש כשאני מנגן הרמוניה המורכבת מארבעה צלילים, התאמה מוחלטת. הפגישה הראשונה שלנו ערכה חמש שעות, הרגשת נוח לספר לי אודותייך כאילו שאנחנו מכירים שנים, לא ניסית להסתיר את הקשיים, את התהיות והפחדים, כך גם אני הרגשתי, לא הרגשתי צורך להסתיר דבר ממך. אני מרגיש שאת מהאנשים הנדירים האלו שמסוגלים לזהות, להעריך ולהתרגש מיופיה של טיפת מים, מיופי של עלה שניתק מצמרות העצים. כשהיינו יחד בטבע ניראת כל כך שלווה ושלמה עם עצמך, ברגע אחד קולך הנסוג והמבט הכואב השתנו. צחקת עליי שאני נרתע מלבשת על הדשא, כל הנוכחות שלך קיבלה חיים חדשים. נאלצנו לוותר על הרעיון של לשבת על הדשא בגלל פחדנותי, והתיישבנו על ספסל בצד. הייתי מוכן לשבת על הספסל הזה יחד איתך לנצח. כשעזבנו את הגינה והנוף הירוק וחזרנו אל תוך הרחוב ההומה והמפוייח, זיק השמחה שניצת בעינייך כבה, קולך הפך נסוג והססני, הייתי צריך ללכת, הסתכלתי לך בעיניים וקיוותי בכל ליבי שלא תעלמי לי, שעוד אראה אותך. הלכתי בלב שבור, הרגשתי שאנחנו לא צריכים לסיים את הפגישה. הרגשתי שאת תפגעי בי. הרגשתי שלא תוכל לסלוח לי ולראות אותי כמו שאני מעבר לטעויות שאני עלול לעשות. עכשיו נותרתי המום ושבור עם חלל ריק בחזה, שואל את עצמי כיצד נתתי לדבר הזה לקרות לי? לפעמים מתעורר בלילות כאחוז דיבוק ושואל את עצמי האם זה באמת קרה לי אחרי שבמשך שנים אף אחת לא הצליחה לגרום לי לחוש כלום? אני אוהב אותך כמו שלא אהבתי אף אחת בחיי, אני רואה בך כל תכונה שאי פעם חיפשתי באישה, אך את לא מסוגלת להאמין, אולי לא רוצה להאמין, כי כך את תשאי בהרבה פחות אחריות מוסרית. התחושה שלי כלפייך היא אהבה עזה המהולה בשנאה וחמלה. אני אוהב אותך, אבל מצד שני שונא אותך. השינה שלי טרופה מאז שהכרתי אותך, את נכנסת לי לחלומות מבלי שום אישור שלי, עושה בהם כבשלך ודואגת שגם בהם לא תהיי שלי. הלוואי שלא הייתי נכנס לכל הגיהנום הזה. אני יאהב אותך לנצח, גם לא אראה אותך יותר לעולם.