"אני אוהבת אותך"

[אמאעדי33]

"אני אוהבת אותך"

זהו משפט שבחיים לא אמרתי לאמי...גם לא כשהייתי ילדה קטנה או נערה (אבא שלי גם זוכר). אני לא מסוגלת להגיד לה שאני אוהבת אותה, גם לא כדי לשמח אותה...מה איתכם ? אתם אומרים להורים שאתם אוהבים אותם ?! הילדים שלי, שיהיו בריאים, אומרים לי עשרות פעמים ביום שהם אוהבים אותי

כשאבא שלי שאל אותי בפעם האחרונה שהיה פה, כשהיינו רק שנינו, "אבל, את אוהבת את אמא שלך נכון ?!" ולא יכלתי לענות, זה גרם לי לתחושה ממש מוזרה...שתקתי...לא יכלתי לענות כלום...ואז הוא הוסיף: "את בטח אוהבת אותה בצורה אחרת ?!"...

 

[קורות חיי]

לא זוכרת שאמרתי ולא זוכרת

שאמרו לי. אני אומרת את המשפט אני אוהבת אותך המון פעמים לילדי, משבחת ומעודדת והם מחזירים לי. הנה דוגמא- אתמול לולי ואני הכנו יחד שניצלים והיא אמרה לי- השניצלים שלך הם הכי טובים בעולם, את צריכה להיות שפית. ואני עניתי לה- זה בזכות העזרה שלך, זה עושה את השניצלים טעימים יותר.

 

[גלבועא]

אהבה? אצל דור האבות?

מה פתאום, הם לא הביאו ילדים לצורך גידול דור המשך, אלא לצורך הקמת המדינה. זה סוג אחר של התיחסות. רק בעשור האחרון הצלחתי לשמוע מאבי שהוא אוהב אותי. מאמי- מעולם. אבל, היי, היא גם את עצמה לא בדיוק חיבבה.

 

[mich78]

אוהבת ...

לא שמעתי מעולם את אימי או אבי אומרים לי כי הם אוהבים אותי... שנים שלא יכולתי לומר את המילים האלו,והרגשתי לא ממש אהובה בבית, למדתי לומר את המילים רק בשנים האחרונות. לגבי הורי, בתחילת הטיפול הפסיכולוגי, לא יכולתי לומר שאני אוהבת אותם, באיזה אופן, באחת הפעמים שהיינו במריבה והרגשתי שנאה וכעס על התנהגותה כלפי, ניהלתי שיחה עם רב שאמר לי שלא חייבים לאהוב או לשנוא אותם, אלא לכבד הרי כתוב "כבד את אביך ואת אמך", אין איזכור לרגשות, מאז השיחה הולכת איתי, וכשהםמעצבנים אותי אני משננת שהם הורי ואני צריכה לכבד אותם

.

 

[אנילה1]

לא זוכרת שאמרו לי שאוהבים אותי

אבל אני ידעתי בוודאות שאוהבים אותי. בדור שלי לא היה נהוג לומר "אני אוהבת אותך אמא או אבא", היינו דור קשוח ואלה גינונים אמריקאים, ששם אומרים את זה גם אם לא אוהבים. אצלינו לא אמרו את זה בגלל שזה נשמע היה לנו כצביעות. היום בגלל הפסיכולוגיה, אומרים את זה קצת יותר מדי, אז גם זה מתחיל להיות חשוד.

 

[alona 9]

אבי מעולם לא אמר לי זאת

לנכדיו -לא הפסיק להגיד.. לא הייתי בטוחה שהוא באמת אוהב אותי,אולם,כשהתבגרתי,כשמול עיני החלו לרוץ תמונות ילדות וזכרונות, הצורה אשר בה הביט בנו מסביב לשולחן,עיניים נוצצות, הדאגה, בתוך המים שם בים, היצירה וההשקעה בהכנת הכריכים לבית הספר, השמיניות באוויר שעשה כדי שגם אני אטוס לחו"ל עם קבוצת הנוער, החוסר שינה שלו,כשהיה לי רע, העזרה והתמיכה כשניזקקתי לה, החיוך וההנאה כשהיתה לכך סיבה,כשההיתי מאושרת.. הוא מעולם לא אמר זאת,איש שלא הירבה לדבר,אבל,מאחורי הקשיחות והשקט שלו ידעתי, גם ללא מילים הוא אבא שאוהב,

 

[דביר58]

ביום כיפור כאשר יצאתי למילחמה...

אבא שיחק בשבת קלפים עם חבר וגם אמא. אני הייתי אצל ידידה ושם שמעתי שפרצה מלחמה. חזרתי הביתה, לקחתי דברים, אמרתי להם שפרצה מלחמה ואני יורד כניראה לסיני. הם אפילו לא הרימו את הראש. אמא הרימה את היד לשלום וזהו. זה עונה על השאלה משני הכיוונים. אבא ניפטר... כמובן שלא שמעתי ממנו. אם היה אומר ולו במחשבה הייתי המאושר באדם. תמיד איכזבתי אותו. אמא תבדל לחיים ארוכים ובלי כאבים לא כולה להוציא את המילים מהפה. אני אומר אותם במאמץ לילדים, לפעמים. לאשתי התחלתי להגיד קצת יותר. ואני באמת אוהב אותה. היא החיים שלי.

 

[צוציקגדול]

השמפט הזה, קיבל התייחסות מאגית

משהו בחיים המודרניים, לדעתי מעבר לכל פרופורציה. שמיעת המשפט היא יותר צורך של השומע מאשר של המשמיע. מעולם לא שמעתי את המשפט מהורי וגם לא הרגשתי חוסר באי-אמירתו, מעולם גם לא אמרתי להם את המשפט הזה. אני חושב שהרבה יותר קשה להגיד 'אני אוהב אותך' בדמות מעשים, רגשות ויחסים מאשר להגיד את המשפט ולא 'לעשות' את זה.

 

[צוציקגדול]

המשפט כמובן.

 

[גלבועא]

אהה

אבל נניח שגדלת בבית שבו מעולם לא חיבקו אותך, שתמיד עמדת תחת ביקורת נוקשה, שלא הרגשת בו לרגע בטוח - כי זה הבית שלך . לפעמים, אתה יודע מתעורר איזה רצון לשמוע במלים את מה שלא מופיע במעשים כלל.אני אומר לילדים שלי שאני אוהב אותם. אני גם מקנה להם תחושת ביטחון מלאה בבית שלי/שלהם. אני לא מוצא שום דבר מוגזם באמירת האמת.

 

[צוציקגדול]

אז זהו שאני יכול להזדהות רק עם

חלק מהדברים שאמרת: 'מעולם לא חיבקו אותך, שתמיד עמדת תחת ביקורת נוקשה' היו אצלנו ועדיין לרגע לא חשבתי שלא אוהבים אותי או לא הרגשתי לא בטוח בבית שלי, אפילו לא לשביב של רגע. חשבתי שזו דרכם, זו הבנתם ובעיקר דפיקותם של הורי להביע את רגשותיהם בצורה הזו. פשוט דפקט בנפשם. התנהגות ורגשות לא תמיד הולכים יד ביד.

 

[אנילה1]

גלבועא אם גדלת בבית לא אוהב,

האם המשפט "אני אוהבת אותך" מהאם, היה משכנע אותך שהיא באמת אוהבת אותך? הרי כל המעשים שלה היו ממש ההיפך מאהבה. הכי נכון יהיה לחשוב שהיא לא יודעת מה זאת אהבה, כי אולי היא גדלה כך. אם זה נכון, אז איך היא תהיה מסוגלת להיות אם אוהבת? זה גם נכון לגבי אביך. השאלה היא האם אתה יודע להיות אב אוהב? להגיד שאתה אוהב אותם עדיין לא אומר שאתה באמת אוהב. ילדים מאמינים למעשים, הם לומדים בצורת חיקוי. שום מילים לא משכנעים אותם כמו המעשים עצמם. אתן דוגמא. נניח שמלמדים את הילדים לאכול ליד השולחן במטבח, ולא ליד הטלויזיה. ואילו ההורים, אחרי שהילדים הולכים לישון אוכלים ליד הטלויזיה. מה לדעתך הילדים לומדים? אפילו שהם ישנים, מספיק שהם יתעוררו פעם אחת ויראו את ההורים עושים ההיפך ממה שהם מלמדים אותם, בכדי שהם גם ידרשו לאכול מול הטלויזיה.

 

[גלבועא]

מזלי הרב היה שסבתי ע"ה

היתה בסביבה, ולימדה אותנו אהבה מהי. היכולת לאהוב היא תכונה אנושית בסיסית, ששום דבר לא יכול לדכא אותה, למנוע אותה ו/או לחסל אותה. לא "לומדים" לאהוב מחיקוי. אוהבים. אני בוודאות מלאה יכול להעיד על עצמי שעשיתי תיקון גדול ורציני בחיי ובחיי הוריי, כך גם אחי הצעיר ואחי הגדול, אבל באופן חלקי. תהיי אופטימית תמיד. דטרמיניזם [ מצב קבוע ובלתי ניתן לשינוי ] רק מייאש.

 

[אנילה1]

גלבועא את ברת מזל כי ראית את זה

אצל סבתך. גם מצבים שאי אפשר לשנות, כדאי מאוד ללמוד לקבל כך שאפשר לחיות איתם בצורה סבירה. שום דבר בחיים לא מייאש. כפיש?

 

[גלבועא]

אני בחור ולא בחורה

קיפשתי כל מה שאמרת? קפיש?

 

[אנילה1]

חחחחח, סליחה, לא רואים את התסרוקת

ולאן אתה נוסע?

 

[גלבועא]

לאן שצריך ../images/Emo13.gif

 

[אנילה1]

הא סוד....../images/Emo4.gif

 

[ה ר מ י נ ה]

אני עדין שייכת לדור שמאמין במעשים

ולא במלים. מעולם לא שמעתי את המלים בבית הורי, ולמען האמת גם לא אמרתי זאת לילדי. אבל גם אני ידעתי אז והיום שהורי אוהבים ודואגים לי, וכך גם ילדי ונכדי. הדור של היום הרבה יותר מילולי. אני שומעת את נכדי ובתי אומרים זאת זה לזה וזה נחמד, אבל בראש ובראשונה אני רואה את המסירות הרבה של בתי ובעלה לילדיהם, וזה, בסופו של דבר הוא הדבר הקובע.

 

[אמאעדי33]

צודקת

ברור שאם אין מעשים ורק מילים זה בהחלט לא שווה כלום... אמא שלי לעולם לא עשתה כלום להראות לי שהיא אוהבת אותי וברור שלא אמרה את זה אף פעם. אבא שלי הוא ההפך הגמור: עשה ואמר ! כשכתבתי את ההודעה הזאת ניסיתי לכתוב עד כמה קשה לי להגיד לאמא שלי שאני אוהבת אותה...ואז במוחי עלה הרעיון שאולי קשה לי להגיד לה כי אני לא אוהבת אותה...זה נשמע נורא...כמו שאבא שלי אמר לי, אני אוהבת אותה בצורה אחרת. לא כמו שבת אוהבת את אמה...והיא לא אוהבת אותי כמו שאמא צריכה לאהוב את בתה לצערי... שבת שלום !