אני אדם פשוט
אני אדם פשוט ובכן... רופא יקר שלי אני לא מתיימרת להיות "אדם פשוט", אך מאידך גם אינני פרופסורית חשובה וידועה שמנהלת עסקים חובקי עולם. כותבת לך מהמקום של אותם דברים שכן משותפים ביננו: אתה עוזר לאנשים להביא ילדים לעולם, עוזר לזוגות להיות הורים. ואילו אני- מנסה לעזור לאותם הורים להיות טובים לילדיהם ומנסה לעזור לילדים להיות שמחים ובריאים בנפשם וברגשותיהם. לשנינו משרות ציבוריות לצד קליניקות פרטיות. לשנינו אחריות כלפי מטופלינו- לקוחותינו. שנינו.. .בסך הכל נותני שירות! ובכל זאת.... למרות ואולי בגלל שאינני "אדם פשוט" [מינוח שלך על עצמך – אם לא נזכרת עד כה] – כשהמטופלים שלי מתקשרים אלי [כן – גם הבייתה] , אני משתדלת לשוחח איתם בנינוחות ובסבלנות. ברור לי שאינם חשים בנוח להטרידני, ונהיר לי מצבם הרגיש שמביאם להתקשר ולהיוועץ בי. לעולם לא אסכים לקבל מטופלים חדשים אם לא אדע שתמיד אוכל להיות שם עבורם. אה.. ו.. לא! אינני גובה כסף על כל אותן דקות ושעות של ייעוץ טלפוני, ובטח לא מדגישה בפני מטופליי שעליהם להיות אסירי תודה על כך שאני זמינה להם טלפונית. זהו צד אחד שלי. הצד האחר שלי זה אותו חלק/מקום מאוס ומעייף שבו אני מטופלת, ונואשת, מתייאשת ומפחדת, דואגת ולא יודעת, זקוקה לתשובות ובעיקר זקוקה – לך! נעים וסבלני, לא מתנשא ולא מתיימר, לא לחוץ ולא קצר רוח – אלא ענייני וברור, מקצועי וחביב. 1. אחרי שהגשת לי במו ידיך דף מודפס שבו רשום כי עלי ליטול דוקסילין לאחר שאיבת העוברים... אני מגיעה הביתה ורואה ששכחת לתת לי מרשם לדוקסילין. ואז איני יודעת אם עלי להתייחס להוראות הכתובות שנתת לי ואז פירושו כי שכחת לציידני במרשם, או שמא עלי לחשוב ששכחת לומר לי להתעלם מההנחייה שרשומה בדף שנתת לי. 2. וכשמרוב מתח כואב לי הראש ואיני יודעת אם מותר או אסור לי ליטול כדור.. 3. וכשאחרי השאיבה לא עניין אותך לדעת מה שלומי – אפילו לא באת לשאול [בטח לא התקשרת] . 4. ולמחרת השאיבה כאבה לי הלסת והתביישתי להתקשר לשאול אותך אם במהלך ההרדמה טחבת מכשיר הנשמה כזה או אחר לפי – ולכן הכאבים, או שמא אני מפתחת אנגינה – ואם במחלה מדובר, אז מה יהיה ביום חמישי בזמן החזרת העוברים? מה יהיה אם אהיה חולה? האם מותר אנטיביוטיקה? 5. לאחר שהכנת אותי שהחזרת העוברים תהיה ביום ה' ב 14:30 - סידרתי ושיניתי את כל הלו"ז היומי והזזתי את כל הקליינטים שלי כדי לפנות את השעה. אחר כך נודע לי שההחזרה תהיה ב 13:00 ושעלי לשנות שוב את כל הלו"ז שלי. כשביקשתי קצת גמישות בשעות – שהרי , זה מה שהבטחת לי כשהתלבטתי בין בי"ח פרטי לציבורי – זכיתי ממך במשפט הבא: "חמודהל'ה , את כנראה לא מבינה . לא אכפת לי לתרום אפילו למען ארץ ישראל השלמה... אבל אני מאוד עסוק וזאת פריבילגיה שלך - שאני מטפל בך ללא תוספת תשלום" – וזה לאחר שקיבלת ממני 700 ש"ח, שעבורם התחייבת ללוות אותי לאורך כל התהליך ולאפשר לי זמינות שלך וגמישות בשעות. אז איך אשאל אותך את כל זה, כשההתייחסות שאני מקבלת ממך היא כאל ילדה חסרת אונים שמתנהגת כמו היפוכונדרית כפייתית. איך אני , האשה הקטנה אטריד אותך החשוב . האם שוב עלי לחשוק שיניים? שוב לוותר על כבודי שנרמס בין כה וכה מעצם הסיטואציה והמעמד הקשים גם כך? שוב להתקשר ולשאול אותך את אותן שאלות שבאוזניך נשמעות טריוויאליות ומציקות – ועבורי הן קיומיות? שוב לקבל ממך את ההרגשה שאני "אדם פשוט"?
אני אדם פשוט ובכן... רופא יקר שלי אני לא מתיימרת להיות "אדם פשוט", אך מאידך גם אינני פרופסורית חשובה וידועה שמנהלת עסקים חובקי עולם. כותבת לך מהמקום של אותם דברים שכן משותפים ביננו: אתה עוזר לאנשים להביא ילדים לעולם, עוזר לזוגות להיות הורים. ואילו אני- מנסה לעזור לאותם הורים להיות טובים לילדיהם ומנסה לעזור לילדים להיות שמחים ובריאים בנפשם וברגשותיהם. לשנינו משרות ציבוריות לצד קליניקות פרטיות. לשנינו אחריות כלפי מטופלינו- לקוחותינו. שנינו.. .בסך הכל נותני שירות! ובכל זאת.... למרות ואולי בגלל שאינני "אדם פשוט" [מינוח שלך על עצמך – אם לא נזכרת עד כה] – כשהמטופלים שלי מתקשרים אלי [כן – גם הבייתה] , אני משתדלת לשוחח איתם בנינוחות ובסבלנות. ברור לי שאינם חשים בנוח להטרידני, ונהיר לי מצבם הרגיש שמביאם להתקשר ולהיוועץ בי. לעולם לא אסכים לקבל מטופלים חדשים אם לא אדע שתמיד אוכל להיות שם עבורם. אה.. ו.. לא! אינני גובה כסף על כל אותן דקות ושעות של ייעוץ טלפוני, ובטח לא מדגישה בפני מטופליי שעליהם להיות אסירי תודה על כך שאני זמינה להם טלפונית. זהו צד אחד שלי. הצד האחר שלי זה אותו חלק/מקום מאוס ומעייף שבו אני מטופלת, ונואשת, מתייאשת ומפחדת, דואגת ולא יודעת, זקוקה לתשובות ובעיקר זקוקה – לך! נעים וסבלני, לא מתנשא ולא מתיימר, לא לחוץ ולא קצר רוח – אלא ענייני וברור, מקצועי וחביב. 1. אחרי שהגשת לי במו ידיך דף מודפס שבו רשום כי עלי ליטול דוקסילין לאחר שאיבת העוברים... אני מגיעה הביתה ורואה ששכחת לתת לי מרשם לדוקסילין. ואז איני יודעת אם עלי להתייחס להוראות הכתובות שנתת לי ואז פירושו כי שכחת לציידני במרשם, או שמא עלי לחשוב ששכחת לומר לי להתעלם מההנחייה שרשומה בדף שנתת לי. 2. וכשמרוב מתח כואב לי הראש ואיני יודעת אם מותר או אסור לי ליטול כדור.. 3. וכשאחרי השאיבה לא עניין אותך לדעת מה שלומי – אפילו לא באת לשאול [בטח לא התקשרת] . 4. ולמחרת השאיבה כאבה לי הלסת והתביישתי להתקשר לשאול אותך אם במהלך ההרדמה טחבת מכשיר הנשמה כזה או אחר לפי – ולכן הכאבים, או שמא אני מפתחת אנגינה – ואם במחלה מדובר, אז מה יהיה ביום חמישי בזמן החזרת העוברים? מה יהיה אם אהיה חולה? האם מותר אנטיביוטיקה? 5. לאחר שהכנת אותי שהחזרת העוברים תהיה ביום ה' ב 14:30 - סידרתי ושיניתי את כל הלו"ז היומי והזזתי את כל הקליינטים שלי כדי לפנות את השעה. אחר כך נודע לי שההחזרה תהיה ב 13:00 ושעלי לשנות שוב את כל הלו"ז שלי. כשביקשתי קצת גמישות בשעות – שהרי , זה מה שהבטחת לי כשהתלבטתי בין בי"ח פרטי לציבורי – זכיתי ממך במשפט הבא: "חמודהל'ה , את כנראה לא מבינה . לא אכפת לי לתרום אפילו למען ארץ ישראל השלמה... אבל אני מאוד עסוק וזאת פריבילגיה שלך - שאני מטפל בך ללא תוספת תשלום" – וזה לאחר שקיבלת ממני 700 ש"ח, שעבורם התחייבת ללוות אותי לאורך כל התהליך ולאפשר לי זמינות שלך וגמישות בשעות. אז איך אשאל אותך את כל זה, כשההתייחסות שאני מקבלת ממך היא כאל ילדה חסרת אונים שמתנהגת כמו היפוכונדרית כפייתית. איך אני , האשה הקטנה אטריד אותך החשוב . האם שוב עלי לחשוק שיניים? שוב לוותר על כבודי שנרמס בין כה וכה מעצם הסיטואציה והמעמד הקשים גם כך? שוב להתקשר ולשאול אותך את אותן שאלות שבאוזניך נשמעות טריוויאליות ומציקות – ועבורי הן קיומיות? שוב לקבל ממך את ההרגשה שאני "אדם פשוט"?
