אוי אוי אוי ../images/Emo52.gif
ניאו, אני מתנצלת. ממש. ממש ממש ממש! לא שמתי לב. כנראה שכתבתי את הניק ההוא מתוך ... לא יודעת.. הרגל או משהו. בבקשה קבל את התצלותי. ב ב ק ש ה!
אני לא כועסת ולא התעצבנתי בכלל. זה הכל בכיף. למרות שאני נהנית מ"הרוח הקרבית" שאני לובשת לצורך העניין. אבל זה הכל בטוב. לא הכנסתי אותך אישית, חס וחלילה, לתוך איזו קטגוריה! לא לא לא! אני לא שמה את עניין האנורקסיה באותו מקום עם אונס. פשוט רציתי לתת דוגמה למה שאני קוראת סוג של הדחקה. אבל אני לא חושדת בך שאתה מדחיק או משהו..... לא אמרתי שהפוסט הוא סוג של מרד. אני אומרת, שהפוסט הוא סוג של אוירה תרבות והתנהלות, שמולידה צורות של יאוש, של פירוק, של חוסר כיוון, חוסר משמעות, של האדרת, כך זה בעיני, האַין והחסר, של התרפקות על האַין והחוסר; יש ברוח הפוסט משהו ניהיליסטי בעיני; מאחר שתמו כל הדרכים והאדם סובב על צירו בתחושה חזקה של חוסר אונים וחוסר שליטה; במיוחד תחושה חריפה של חוסר שליטה על הקורה לו בתחום הפרט בכל מה שקשור למשל למערכות שהפרט זקוק להם בחיי היומיום והרגשה נוראה, למשל, שהמערכות הגדולות מנהלות אותו ומתנהלות ללא שום יכולת מצידו להשפיע עליהן; בגלל עומס הגרויי, בגלל הפיתוי הצרכני המציף; וגם בגלל שהפוסט נע סביב צורות - זו התרבות היום: גופניות חומרית שמבטאת את האין ואת החוסר ואת הכלומיות - נהנתות שטחית שאתה כאילו נתבע לנגוס ממנה; מכאן והלאה יש הסתעפויות שנובעות מתוך הנתיבים הראשיים. כלומר, הפוסט הוא מהות ומבט רחב וגם תרבות כללית ויש בתוכה המון דברים. למשל, תפיסת הגוף, כפי שהיא מתבטאת באופנה, השפה של האופנאים הגדולים. (בסרט של אלטמן זה בא חזק לידי ביטוי כשהן הולכות ערומות רזות עד כדי סקילטיותת בסוף הסרט.) אם אתה מתבונן בזה בקפדנות אתה מוצא הרי, וכולם יודעים זאת, שאת הבגדים שאותם אופנאים מתכננים ומציגים בתצוגות הגדולות המצוטטות והנחשבות, אי אפשר בכלל ללבוש; ותצוגות אופנה גדולות אלו מהדהדות ועושות גלים בכל העולם המערבי ויש להן השפעה שהיא הרבה מעבר לשאהל הביגוד עצמו; בנוסף לזה, סביב האופנאים עצמם והדוגמניות נבנות מיתולוגיות שלמות, הם כבר מזמן אייקונים ומודלים לחיקוי; נערות צעירות נדונות להעריץ - לא רק את הבגדים אלא גם את הדוגמניות. ובתוך כך ומתוך כך, הן מעריצות אותן ואת מה שהן מסמלות והופכות את הרזון למודל בעצמו! אם נכנס לשאלה מדוע הרזון הפך לכזה מודל נערץ ונחשק בעולם האופנה נגלה הרבה דברים מעניינים. אפשר לנתח שעות מה מבטא הרזון הזה אצל האופנאים וכיצד הוא נולד, עד כדי כך שהוא השתלט על עיצוב הגוף הנשי - אבל עובדה היא שזאת האופנה שהם מייצרים וההשפעה כאן היא פשוטה וישירה ביותר והיא בפירוש מבטאת את הפוסט, בעיני. לגבי התיעוד בעבר - מה שברור הוא שהתופעה הולכת וגדלה ומתפשטת, לזה יש תיעוד ומספרים ולא ברור לי מה הטעם להתוכוח עם הנתון הפשוט הזה. אני מניחה, לדעתי די בצדק, שאם התופעה הזאת הייתה רחבה כל כך בעבר, היה לה בטח ביטוי בספרים ובתיעוד. עובדה שיש תיעוד להרעבות בקרב נשים גם כביטויים ספורים וספוראדיים. לא אמרתי בשום אופן שמרד מאפיין רק תקופה מסויימת. מה פתאום. אמרתי שהאנורקסיה היא סוג של מרד. זהו המרד של המובסים, או יותר המובסות. לא מבינה איך העובדה שמרד היה אופייני בתוקפות אחרות מבססת את טענתך. מרד הוא ביטוי אופייני וקרה בכל מיני תקופות בהסטוריה ובכל מיני דרכים. כמו שציינתי קודם - בימי הביניים האנורקסיה הייתה נחלתן של נשים מעטות והייתה דתית באופיה, והמטרות היו דתיות. נדמה לי שהיו תופעות של הרעבה עצמית שהיו קשורות באהבות נכזבות, כלומר עוד צורה של היסטריה, (גם היום האנורקסיה היא צורה של היסטריה ובאה עם דיכאון.) אבל כאמור, בעבר לא מדובר על תופעה חברתית רחבה. היום לאנרוקסיה יש גוונים רבים בתוכה והיא מבטאת סוגים שונים של מרד. והכי חשוב - הרזון הוא ערך היום בתרבות המערבית (שהיא פוסטית באופיה) בעיקר בקרב נשים. לא מובן לי איך אפשר להתעלם מן העובדה הפשוטה הזאת. מבט מרפרף על ציורים מן המאות הקודמות מבהיר מיד את השוני בגישה לגוף האישה בעיקר מן ההיבט הזה; הרזון, בעבר, בציורים היה שייך וסימל כמעט תמיד קדושה. ישו תמיד רזה למשל. כלומר יש שינוי גדול בין הגופניות המלאה של הנשים אז לעומת הרזון, שהיום הוא בון טון. ואם יש אישה שלא שמעה על זה - שתקום!
