המאמר על אנורקסיה בימי הביניים
מסתיים כך...... "חלפו למעלה מ-600 שנה מאז הרעיבה עצמה קתרינה מסיינה למוות בדרכה אל השחרור האולטימטיבי. במציאות החברתית של הנשים בימי-הביניים, היה הצום הנוקשה בו-בזמן אמצעי ביטוי וכלי שחרור. אך האנורקטיות החילוניות של המאה ה-20, בדומה לאנורקטיות הקדושות של ימי-הביניים, עדיין מקיימות אותה מערכת כפולה של דיכוי ושחרור, הרס וביטוי עצמי כאחד." מעבר לבעייתיות הניסוחית של משפטי הסיום
אך האנורקטיות החילוניות המצביע על ניגוד, שאיננו מובא כלל במשפט המתחיל בקַשָּר הניגוד - אך - , בעצם הטענה המרכזית של המאמר, ש-600 שנים לא ממש שינו את תמונת המצב של האנורקסיה מבחינת המשמעות הפסיכולוגית שלה, והקשר שלה לחברה בה היא מתרחשת. במלים אחרות, כמו שטענתי באחת התגובות שלי למטה, והמאמר המתאר את תסמיני האנורקסיה והתוצאות הפיזיולוגיות שלה - הפסקת המחזור - תומך בה, אפשר בהחלט לראות בהרעבה עצמית, בחברה שבטית פטריארכלית, ולא רק לפני מאות שנים אמצעי ממדרגה ראשונה של אישה לשלוט בגורלה. מהמאמרים שהבאת עולה שהאנורקסיה היא כלי למרד. בכל תקופה אחד מאמצעי המרד של נשים צעירות היא אנורקסיה, אז....... זה מחדד את השאלה, מדוע את רואה באנורקסיה ביטוי מקביל לפומו? יתרה מכך, הרעבה עצמית היא טכניקה מוכרת בפרקסיס המסטי - כל פעולה הפוגעת באופן קיצוני בגוף יכולה להפוך לטכניקה מסטית (למשל, ר´ נחמן מברצלב נהג להתגלגל בשלג קפוא, וכך זכה לחזיונות מיסטיים. הצומות של מיסטיקנים בכל העולם - תהליך טיהור הגוף הם קוראים לזה מובילים לחוויות מיסטיות). אז אינני מעוניין לראות בנערות אנורקטיות "מיסטיקניות", אבל אינך יכולה להתעלם מכך שככל שתהליך ההרעבה מתמשך היסוד "החזיוני" בתודעה של הנערות מתגבר. ולסיכום מאמר מ"
הארץ" של סופ"ש, המנסה להסביר את הטעויות השונות בחקר היסטורי-ביקורתי-פמיניסטי.