חייבת להגיב למרות
שזה על חשבון השנ"צ שלי,זה רק מראה לך כמה זה חשוב לי להגיב...(כי אין דבר חשוב לי יותר מהשנ"צ שלי-יהרג ובל יעבור) אני הייתי בדיוק כמו אשתך.בשנות נישואי הייתי האשה הכי קרה בעולם.לא סבלתי מגע,לא חיבוקים ולא נשיקות.בוודאי לא עם הגרוש ששנאתי,אך תתפלא לשמוע גם לא עם ילדי. לעקור שן זה יהיה אנדרסטייטמנט לומר על אי היכולת שלי להוציא מהפה את 3 המילים הנוראיות:אני אוהבת אותך. הייתי משוכנעת שעקב מוצאי הפולני,אני מאמתת את הסטיגמה.אח"כ חשבתי שיש לי בעיה נפשית,חפרתי בחיפוש אחר טראומות ילדות שאולי הובילו אותי לקרירות הזאת. הבעיה היא שלא נולדתי חרדית. עד גיל 17 הייתי חילונית ואפילו היה לי חבר אחד או שניים.מהזכרונות העמומים הבודדים שלא הצלחתי להדחיק בכח מעברי החוטא,זכרתי שמאוד אהבתי להגיד לחבר שלי שאני אוהבת אותו וגם לא ממש הורדתי את הידיים ממנו. דברתי עם רבניות למינהן כיצד ל"המציא" אהבה שלא קיימת בי,קיבלתי שלל עצות בסגנון אחרי המעשים נמשכים הלבבות,תעשי בכח ויבוא לך. זה לא בא.הרגשתי עוד יותר נורא לעשות בכח דברים שממש הגעילו אותי. לפני מס' שנים התגרשתי,התחלתי את התהליך שהוביל אותי למקום בו אני נמצאת היום. והפלא ופלא,בני הזוג שהיו לי בשנים אלו וגם ילדי,יעידו בפניך שהדבר האחרון שאפשר להגיד עלי הוא שאני פריג'ידרית פולניה. למעשה הרבה אנשים טועים בי וחושבים שאני מרוקאית בטענה שיש לי מנטליות מרוקאית חמה. תאמין לי שתהיתי על הנס הזה. המסקנה שלי לגבי עצמי,(ואני לא אומרת שהיא נכונה לגבי אשתך אני רק נותנת לך כיוון אפשרי מהמקרה שלי) היא שהיה לי כ"כ רע בחיי הנישואים שלי,היה לי כ"כ רע עם עצמי,הייתי עטוית תחפושות ושכבות הגנה והאני שלי הוסתר והודחק לו עמוק מתחת לשכבות הבגדים,שלא היו בי טיפת חום ואהבה לתת לאף אחד.שנאתי את עצמי שנאתי את חיי שנאתי את הילדים שלי(כן כן) כי מבט אחד בהם הזכיר לי שאני תקועה בכלא הזה ולא יכולה ללכת ממנו לשום מקום.שנאתי את חוסר הסיפוק שבלהיות עקרת בית/מכונה להשרצת ילדים/עזר כנגדו וכו'.הורגלתי להדחיק את הצרכים והרצונות שלי,את הצורך הבסיסי באהבה הייתי כלי שבור ומרוקן. בוודאי שלא ראיתי בעצמי יצור שיכול להיות מיני באיזו שהיא צורה,הגרוש שלי טרח לעקר את יחסי האישות שלנו כך שאין סיכוי שגם אם היתה לי העזות והרצון -הייתי מצליחה להנות מהם. בתור אשה שלא הרגישה נשית בכלל מתחת לשכבות והדרישה לצניעות,בתור אמא מתוסכלת שנמצאת בשבי ההריון-לידה-הנקה-הריון-לידה-הנקה וחוזר חלילה עד קץ הימים ורואה את גופה ופניה הולכים ומזדקנים במהירות לא הגיונית(והייתי כולה בת עשרים ומשהו),בתור אדם שהזיק בעיניים והרצון הבסיסי לחיות כבר לא נמצא בו-לא יכולתי להיות אוהבת וחמה! למרות שמאוד רציתי למרות שהיו לי ייסורי מצפון קשים על כך,למרות ששפכתי תפילות על כך השכם והערב,אך המסקנה שלי היתה שאני פשוט דפוקה וזה רק הגביר את ההרגשה הרעה שלי ותרם להמשך המעגל. ,