הזורע רוח קוצר סופה
בהזדמנות זו אביע תמיהה די חמורה (תמיהה, לא ביקורת) - יצא לי להכיר כמה וכמה אנוסים מהמגזר החסידי שמבחינתם בגידה באשה אינה כל עוול. אני יכול להבין את הראש, ולהזדהות, עם הרבה חמלה, עם המצב בו אדם רואה סביבו את אשת נעוריו, ולא מבין מה הוא בכלל עושה איתה, לא חש כלפיה כלום. לא אהבה ולא מחויבות. מזדהה - כן. האם זה הדבר הנכון לעשות? ממש לא. כותב נכבד, נניח שתכיר מחר את האנוסה המופלאה שתהיה אהבת חייך, מה אז? תמשיכו להיפגש במוטלים עבשים פעמיים בשבוע? אני מניח שלא. אני מניח שתענה - אם אכן אכיר את אהבת חיי אעזוב את אשתי. אבל כעת על הכלום אני לא יכול לעזוב. והנה חשפת בתשובתך (התיאורטית) שיש בך את הכח לעזוב ולמצוא לעצמך חיים אחרים. רק אין בך את האומץ והבטחון. ואולי בצדק. לא כולנו מציאות כל כך גדולות. מה לעשות. תן לי לספר לך משהו. מעולם, אבל מעולם, לא היה המקרה של אדם אומלל בנישואיו שמצא את אהבת חייו תוך כדי בגידה, וחי איתה באושר ובעושר. זה פשוט מעולם לא קרה. אהבה שתחילתה בחטא סופה בעגמת ומפח נפש. אם אכן אתה מרגיש שאתה לא יכול להמשיך את חייך - בלי האהבה, החיבור, האינטימיות, המגע או כל דבר אחר - תהיה מעשי כי איש לא הולך לסדר את זה בשבילך. נסה בכל הכח לתקן את מה שיכול להיות מתוקן. נסה שוב ושוב. הקדש לכך מלכתחילה פרק זמן קצוב (שנה, לדעתי זמן הגיוני). במקרה והנסיונות לא צלחו - אזור אומץ וצא לדרך חדשה. אהבה באה לאדם כשהוא במקום של שלמות, לגיטימיות, רוגע. לא במקום של לחץ, חטא, מרי, שם היא לא נמצאת. יש גם את האופצייה, ההגיונית, שאתה לא באמת מחפש אהבה או מבין את משמעותה. אתה מחפש להרגיש משהו וקורא לזה אהבה. וכך, אתה מסתובב לך ברשת בעיניים כלות ממתין לריגושון הבא. אל תעשה זאת. הזורע רוח קוצר סופה. נכתב באריכות הדברים ובהמתקת הטעמים בבחינת קטורת של כהן גדול, ולוליקא של בעשט זיע
