השאלה היותר חשובה היא כמובן
מה היה לי לחפש עם מנחם בן. והתשובה היא שלא ממש ידעתי מי הוא אט דה טיים ורק שמעתי את השם פה ושם, אבל בעיקר הצטרפתי לסדנא (אכן שירה, אשה מוזרה) בגלל יהודה עמיחי. עמיחי היה מורה של אמא שלי לספרות עברית, יחד עם אהרון אפלפלד, לפני שעלתה ארצה וכשלמדה במכון גרינברג (היום: קרית מוריה) להכשרת מורים לעברית בתפוצות. אמא שלי וכל החברות שלה היו פשוט מאוהבות באיש. מוקסמות ממנו. העיניים שלהן נצצו בכל פעם שדיברו עליו. באופן מפתיע, למעלה מעשרים שנה אח"כ, כשהשתתפתי בסדנא, הוא זכר את כולן
בשם ואפילו את הבעל של אחת מהן, שהיה מדריך במכון. לא יכולה לתאר לכם כמה התרגשתי. ולעניין: מיום שנולדתי בערך היא טחנה לי למח שעמיחי הוא המשורר הכי טוב בארץ ושאפלפלד הוא הסופר הכי טוב בארץ. למרות שאם נהיה כנים לגמרי, אני לא ממש בטוחה אם היא בכלל קראה אחרים. בקיצור, עם מסורת חינוכית שכזאת לא יכולתי שלא להצטרף לסדנא הזאת, שבנוסף לכל התקיימה במשכנות שאננים. ואם כבר נפתחנו ואנחנו חולקים חוויות אינטימיות, משהו בנימה עוד יותר אינטימית, בפינה לשיפוטכם:
שלוש פעמים נקשו עקבי מגפי העור שלך ואני לא עניתי דבר. נכנסת. רגלי נפתחו מעצמן ואילו האדמה, באופן מפתיע, החרישה. את מה שקרה שם אחר-כך לא תמצא בשום כריכה. כשהייתי קטנה קראתי שירים ואמא ספרה לי על אהבה: הנסיכה תמיד חיכתה בשקט; לנסיך לא היה שוט להכות בו את סוסו הלבן; הלילות היו יפים וחמים. כשגדלתי הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה (אמא אמרה לי שעמיחי הוא הטוב מכולם). חיכיתי בשקט שמישהו יגיד לי "יבוא". שלוש פעמים חיכיתי. בסוף לא. סליחה, שוש, שזה לא כתוב במשקל ובחריזה
בשמחות.
