אנדו' וIVF

[luli74]

אנדו' וIVF

האם ידוע לכן על נשים שנקלטו למרות מוקדי אנדו' בשתי השחלות? לי הסבירו שהאנדו' "מרעיל" את העוברים ומונע השתרשות..אבל הרופא שלי ממאן להוציא לי את שתי ציסטות השקולד הענקיות שיש לי (7X*8 ס"מ, 2X2 ס"מ). האם אני עוברת הפריות לשווא?

 

[נעמי 17]

זו התאוריה בתל השומר.

ולדעתי הם צודקים. זה תלויי במצב האנדו, גיל ומצב כללי. כמה הפריות כבר עשית? לפי מה שהם מספרים יש שיפור ניכר בסיכויי הקליטה, והחזקת ההריון לאחר ניקויי המוקדים.

 

[luli74]

אני מטופלת באסותא לIVF

האנדו לא מטופל- רק דקאפפטיל פעם בחודש. עשיתי שתי הפיות, 2 החזרות עוברים טריים, החזרה אחת של מוקפאים. אני בת 33. מפחדת להגיע לניתוח. הרופא שלי טוען שברגע שיגעו בשחלות כדי להציא את הציסטות עלולים לפגוע בשחלות באופן בלתי הפיך-ואת זה הוא רוצה למנוע כרגע, האופציה היחידה שאני מעלה על דעתי היא פונדקאות- העוברים שלנו היו יפים מאוד, ואני לא מצליחה לשמור עליהם.

 

[זואילי]

לולי

צר לי לשמוע, ואכן זה נכון שתיתכן פגיעה בשחלות. הרי כל "חיטוט" שנוגע לשחלות - יש בו סיכון ובהחלט צריך לקחת את זה בחשבון. את אומרת שהאנדו לא מטופל, ובעצם כרגע מה שעומד במקום ראשון אלו טיפולי ה IVF. לכן תשובת הרופא הגיונית בסיטואציה הזאת. האם ניסית לפני ה IVF דיכוי רצוף על מנת לנסות להקטין את הציסטות? בכל סיטואציה "רגילה", אם לא היית עכשיו בטיפולים, היו ממליצים לך על ניתוח. יכולה לספר לך מנסיוני האישי, שהציסטות שהיו לי בכל שחלה נעלמו עם הדיכוי. 3 חודשים לפני הניתוח הייתי על דיכוי והן הצטמצמו למילימטרים, כך שבניתוח בעצם הוחלט לא לגעת בהן(בדיוק מהסיבה שהזכרת). לאחר הניתוח המשכתי בדיכוי והן נעלמו. מאחלת לך הרבה הרבה הצלחה בכל דרך בה תבחרי

 

[בואינג 707]

יש לנסות דיכוי ארוך לפני שחושבים

על האופציה הכירורגית. יש לשקול אפילו 6 חודשי דקא לפני הטיפול הבא ולראות מה קורה. "ההרעלה" עליה את מדברת - ניתן לנסות ולהפחית אותה ע"י מתן סטרואידים מסוג דקסמטזון במינון נמוך מתחילת הפרוטוקול. תוכלי לחפש פה מידע בנושא. אגב, אף אחד לא יכול להגיד לך מה זה "שווא" - "בלגן" הרתה באופן ספונטני עם ציסטה של 11 ס"מ בשחלה,זה לא היה הריון אידיאלי אבל הוא נגמר בטוב

תוכלי לקרוא עליו בהריונות הפורום. שיהיה בהצלחה

 

[luli74]

קיבלתי היום עוד שלילי...גם ההפריה הזו נכשלה

כרגע אני ממש לא חושבת ריאלי, זה הרגש שמניע אותי. אני פשוט מרגישה שאני הורגת את העוברים שלי. הם היו כל כך יפים ואופטימליים, ואני פשוט הרגתי אותם, הרעלתי אותם. זה פשוט מפורר אותי לחתיכות קטנות. אין לי מושג איך ממשיכים מכאן. חשבתי פשוט לתקוע כדור בראש וזהו. אף אחד לא מצליח להבין. ההורים שלי חוושבים שאני סתם מגזימה...שהלחץ הנפשי שלי הוא שגורם לכשלונות. הבעל מבין, אבל עדיין... ובעבודה ...כאילו מבינים. הם לא אומרים שום דבר בפרצוף שלי, אבל נותנים לי הרגשה שאני פשוט פרזיטית. אלוהים עד שאני כל כך משתדלת ואני פשוט לא יכולה יותר מזה. כואב לי הגוף, כואב לי הלב ורגשות האשם האלה, שרק בגללי זה לא מצליח ושרק בגללי הם מתים פעם אחר פעם. ואני מפחדת. מפחדת מההמשך, מפחדת מהעקרות. מפחדת שיפטרו אותי. אני פשוט מרגישה שאני כישלון קולוסלי.

 

[נעמי 17]

יקירתי את לא לבד התחושה הזו מוכרת

מוכרת עד כאב. ואת לא הרגת אף אחד נשבעת לך. את לא אשמה שיש לך אנדו וציסטות בשחלות ואת לא אשמה שאת עוברת כל כך הרבה מכאובים. ההורים שלך לא מבינים וכנראה לעולם לא יבינו ואולי עדיף שכך? יכולה להבין באמת רק מי שעוברת את זה ,,, היית מאחל למישהוא שיעבור את זה?לכן אנחנו כאן כי אנחנו היינו שם בחוסר הזה ובכאב הזה. אני רוצה לומר לך משהוא: אין ולא קיימת עקרות אצל נשים המושג הזה פג תוקפו. מי שרוצה להיות אמא- תהיה אמא. יש כל כך הרבה דרכים לממש את זה, אבל בנתיים המלצתי החמה היא לנוח ולעשות קצת הפסקה וחושבים, אולי לדבר עם רופא אחר , להרגיע קצת את כל האנדו מבפנים על ידי דיכויי ארוך כמו שבואינג הציעה ואחרי שהמצב יתייצב לעשות חושבים שוב חיבוקים ממני נעמי

 

[אנדי 22]

לluli74! ../images/Emo42.gif

luli74 היקרה את צריכה להיות חזקה !!! יש המון המון המון בנות שלא נותנים להם את הסיכוי להיכנס להריון לא טיבעי ולא ע"י טיפולים , ולך כן אם אין אמונה בלב אז גם אין הצלחה, אני מאמינה שאם תתפללי לקב"ה חזק ומכול הלב , הקב"ה יעזור אם נגיד לקב"ה ונאמין! שאין לנו אף אחד חוץ ממנו! אין מישהו אחר שיכול לעזור לנו אלה אתה! תאמיני ותבוא הישועה! וכמה שניראה שאין כבר סיכוי והכול שחור משחור תמיד תזכרי יאוש = כישלון בידיים שלך! אני מאחלת לך את כול הבריאות בעולם!! ובע"ה את תצליחי! תאמיני! בהצלחה. אנדי.

 

[מייקילולי]

לולי יקרה ../images/Emo201.gif

נראה לי שכדי שתעשי קצת הפסקה, קודם כל להתחזק מבחינה נפשית ותתייעצי עם רופא נוסף. שולחת לך המון

ומחזיקה

שבסוף הכל יהיה בסדר.

 

[luli74]

אני פשוט במערבולת

הפסקה- בעייתי, כי אני בת 33. אני מתכוונת לשמור את המוקפאים שלי ולא לגעת בהם, לעשות עוד סבב, להקפיא עוד עוברים- אם יהיה מה להקפיא ואז לעבור את הניתוח. ככה לפחות יהיה לי גיבוי בפריזר..אם יפגעו לי בשחלות. אני מאוד רוצה לאמץ אבל ההליכים נראים כל כך מסורבלים וארוכים. כאילו כל העולם חבר נגדי. אני מיואשת, אבל מקווה שאחרי יום הבכי הזה אני אתאושש. זה פשוט היה שוק נוראי, כי הייתי בטוחה שנלטתי.

 

[נעמי 17]

המערבולת ניזונה מהרבה מרכיבים

1. הורמונים

מצבי רוח

2. הרצון להצליח

פחד מכשלון

פחד מלוותר ולשחרר 3. לחץ מהסביבה

רופאים

בן זוג

משפחה מורחבת. רק את יכולה לעצור את המערבולת. זה מצב לא טוב, לא נפשית ולא פיזית. את יכולה להרשות לעצמך לנוח. לפי דעתי

את חייבת. אבל זו רק דעתי. לא יקרה כלום אם תעשי אתנחתא

תנוחי

תעשי הערכת מצב מחודשת

תני לגוף ולנפש להחלים ואז תקבלי החלטות. לא ניסיתי לדחוף אותך למקום שאיננו מתאים לך כמו אימוץ. פשוט תנוחי קצת. רק את יכולה להחליט לנוח.

 

[בואינג 707]

לולי ../images/Emo201.gif

אני מבינה אותך מאד

אני חושבת כמו נעמי שאת צריכה הפסקה,את צריכה לנוח. תחליטי פשוט לא להחליט, קחי כמה חודשים של שקט, בלי ריצות,בלי מעקבים,חיטוטים,זריקות,ב.דם,הרדמות,המתנות, בלי כלום. רק לנוח. עזבי עכשיו מה יהיה, יודעת שזה מאד מאד קשה ה"מה יהיה" הזה, זה חור ששואב אותך עמוק עמוק וגורם לחרדות ולפחד גדול, אבל- אני מסכימה מאד עם מה שנעמי כתבה, המערבולת הזאת כל כך מוכרת, אני זוכרת שאני הייתי במערבולת שלי והחלטתי לקחת את ההחלטות שלקחתי, אחת מהן היתה לעצור ולהפסיק ולחשוב מה הלאה.. הפסקה כזאת עזרה לי מאד ונתנה לי כוח להחליט וליישם.(רומיה, דניאל@זר, נעמי17 - כולן היו איתי שם

|) תמיכה תמיכה תמיכה תמיכה מבנות שהיו בסרט הזה, זה מאד מאד עוזר,מציעה לך להיכנס גם לפורום פוריות ולהגיע למפגשים

קחי את הזמן להתאושש, כשתתחזקי הדברים יראו אחרת.מבטיחה

 

[שמחה על התמיכה]

לולי../images/Emo201.gif קודם כל צר לי על השלילי../images/Emo14.gif

אני כל כך מזדהה איתך. גם אצלי העוברים היו לרוב מצוינים (לא פעם נאמר לי זאת בשלב ההחזרה) הבנתי עם הזמן שהאנדו (לפעמים) גורם לאיכות גרועה של ביציות. וגם אני הבנתי ולקח לי הרבה זמן לזה, שיכול להיות ששיכול להיות שהעוברים שלי בעצם מורעלים

אצלי ברחם.. כרגע אין לי מושג מה יותר נכון ממה

גם אני פחדתי מניתוח וגם כי ידעתי שזה עלול להרוס את השחלות. במקביל סבל האנדו אצלי במצב סביר, כך שהאיכות חיים שלי הינה בסדר (חוץ מנושא הפוריות, כמובן). אבל לאחר כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה טיפולים...החלטתי שבכל זאת אני הולכת לניתוח (כמובן לאחר התייעצות בתל-השומר עם הרופא). חייבת לציין שבכל זמן הטיפולים, היו לי רגעים של הפסקות שעזרו לי מידי פעם לחזור לשפיות והיו גם רגעים קשים, כמו זה שלך כרגע. אני גם חושבת, כמו נעמי, שאת זקוקה מאוד לפסק זמן. וזאת למרות נושא הגיל. מבינה אותך- אני בת 34, לקראת 35 ובעלי בן 43.. גם אותי מלחיץ הנושא הזה לא פעם ובכל זאת עשיתי ועושה הפסקות, כי לפעמים אין ברירה. אני יודעת שהרבה לא עודדתי אותך ומפאת זמן גם כתבתי מעט מבולבל (ישר מה

) ובכל זאת מקווה רק לטוב בשבילך.

 

[navka]

שולחת לך ../images/Emo24.gif ענק

אני יודעת שאת לא רואה את זה כרגע אבל זה בהחלט לא אשמתך. מותר לך להיות מבואסת מכל המצב אבל אני מקווה שתרגישי יותר טוב כמה שיותר מהר יודעת שקשה להתמודד עם סביבה לא תומכת אז אם אפשר לעזור במשהו אני אשמח

 

[ha1231]

יקירה סליחה על השלילי ../images/Emo201.gif

אסור לך לחשוב כך בשום אופן, ההצלחה תגיע, וכל דבר בזמן שלו, מאוד חשוב להוריד מהלחץ, והמתח לא עוזר הרבה. הייתי שם בהאשמות העצמיים ושאני הורסת כל דבר טוב, אך זו מחשבה מתוך אובדן. אך אסור ממש אסור לדבר כך, את מדברת מתוך הכאב הריגעי אך עוד כמה זמן תחשבי ראלי ותיפעלי מתוך הרגש. את צריכה להכין את הגוף והנפש הכי טוב שאפשר ולחשוב שזה יהיה ההריון יצליח ואמא את תהיי. תאמיני לי כל דבר בזמן שלו. אל תיקחי את הכל על עצמך, את לא אשמה בכלום חמודה. שולחת לך הרבה חיבוקים ועידודים.

ובהצלחה בהמשך, ואל תישכחי כולנו פה בשבילך לכל דבר ועניין.

 

[יול6]

לולי ../images/Emo201.gif

תהיי חזקה ותאמיני בעצמך ובהם. את לא כישלון, פשוט עוד לא הצלחת. כמוני וכמו עוד הרבה אחרות. ואני חושבת ללהתייאש מעצמנו זו לא הדרך. ואחרים- הם לא יכולים להבין לגמרי. ממש לא.

 

[dinosh המקורי]

נשמה- בסוף תצליחי. סבלנות והמון המון. בסוף

תצליחי. ענין של התמדה בהפריות וסבלנות. אני גם עברתי את כל זה, הכישלון הצורב, הכאב, ההמתנה הנוראית, החרדות ומה לא. בהפריה שביעית הצלחתי , היו תאומים אבל נפל ההריון בשבוע 8. מה לעשות? ממשיכים הלאה בתקווה. אין ברירה. תמשיכי כל עוד תוכלי. ואל תחשבי מה הסובבים אותך חושבים. זה לא חשוב. החשוב הוא שתתחזקי ותחשבי שיבוא יום ותצליחי. היום אפשר לעבור כל חודשיים הפריה. ותראי שבסוף תצליחחי. אין מצב שלא. כולן מצליחות היום . בפעם ה1 או בפעם ה - 20. תאמיני ותראי. אין דבר העוןמד בפני הרצון.ץ בהצלחה נשמה ולא לפחד מכלום. לא יפטרו אותך גם כי אסור לפטר אישה בטיפולים. את לא כשלון. תראי ותאמיני.

 

[ר ו מ י ה]

../images/Emo14.gifיקירתי את לא אשמה

אני קוראת אותך והלב שלי מתכווץ מכאב, כי הייתי בדיוק שם ואני יודעת מה עובר עליך. אבל האמיני לי ממרום ניסיוני, משבעה IVF'ים מיצירת עשרות עוברים חלקם יפהפיים וחלקם פחות ,מ- 9 שליליים (כולל מוקפאים), האמיני לי כאשר אני אומרת שאת לא הרגת אותם ואת לא הרעלת אותם. להפך- את לחמת עבורם, השקעת בטיפולים, נדקרת, נשאבת, הורדמת וניסית לאפשר בכל כוחך את הסביבה הטובה ביותר לעובריך. זה פשוט לא הצליח, כמו באלפי מקרים אחרים שקורים מדי יום לנשים אחרות ברחבי הארץ והעולם. אני מבינה את הלחץ שלך, אבל אני חושבת גם שאת צריכה קצת פסק זמן בתהליך. יודעת כמה זה מפחיד- גם אני עשיתי בגילך (33) הפסקה של שבעה חודשים וגם אצלי החששות עלו, אבל לפעמים פשוט אין ברירה. חשוב לבחון עם רופא טוב את האופציות העומדות לפניך וללכת על זו שנראת לך הכי נכונה. לא מתוך לחץ, אלא מתוך בחירה שלך. חיבוק ענק ומתפללת שלא ירחק היום והכל יהיה הרבה יותר שמח וורוד

 

[יול6]

מנצל"שת קשור ולא קשור

מזכירה- מאובחנת עם אנדו חמור, שנתיים לאחר לפרוסקופיה, שבעה חודשים מנסה להרות "טבעי", התחלתי בירורים לגבי תהליכים פחות "טבעיים". אתמול אמר לי הרופא, לאחר שקרא את התיק: "למה את עדיין לא ב-IVF?" ושלח אותי בקלילות לצילומים והתחלת התהליך, ואני יודעת שהחודשים הבאים הולכים להיות קשים, אבל ידעתי שזו אפשרות כשגיליתי שיש לי את המחלה הזו. והייתי בסדר עם זה. והיום בבוקר גיליתי במקרה שאחותי הקטנה, שנשואה 9 שבועות, כבר בהריון בשבוע 8. ושמחתי, וואו איך שמחתי. הייתי מוצפת אושר בשבילה, ובכלל לא חשבתי על עצמי, ועליה מולי, והשוואות וקנאה. כי זו אחותי ואני הכי מאושרת שבעולם בשבילה. ועכשיו, בשתי דקות לחצות פתאום תפסו אותי כמה דמעות של "גם אני רוצה". גם אני רוצה.

 

[shirani]

הי יול

הייתי בסרט מאוד דומה. לאחותי הקטנה יש כבר ילד בן 10 חודשים.... ואני זוכרת שזה לא היה פשוט, בסופו של דבר היא הקטנה ואני הגדולה. "אני צריכה לבוא לפניה", "גם אני רוצה". אבל עם הזמן למדתי שיש בזה גם הרבה יתרונות:

אני לא יודעת אם ככה זה אצלך, אבל פעם ראשונה שאני לא הייתי צריכה לעבור את ההתמודדויות של בת בכורה, פעם ראשונה שהיא מפלסת לי דרך ואני צריכה רק ללמוד מהנסיון

נולד להם תינוק מקסים, בגלל שהוא אחיין שלי למדתי לאהוב כמו שלא אהבתי אף תינוק אחר בחיים, ופה נכנס הייתרון של דודה שאני יכולה להנות ממנו ואז ללכת לישון בבית לילה שלם

והכי מהכל -------- ברגעים של משבר, כשבא לי לזרוק את כל הזריקות, לנתק לרופא את הטלפון בפרצוף ולהכנס לתהומות היאוש.... אני חושבת עליו. זה מחזק אותי, ייצור ויזואלי שאני מרגישה אליו ים של רגש, מזכיר לי מה הפרס שמקבלים בסוף הדרך הקשה הזאת.

אני יודעת שלכל אחת יש צורת התמודדות אחרת עם דברים, אבל היה לי חשוב לספר לך את הצד שלי ל"אחרי הלידה של האחות".

שיהיה המון בהצלחה