מודעות לגוף
השעון העיר אותי בשש בבוקר. הייתי אמור לקום לשיעור קונג פו אצל בן. התעוררתי באמצע חלימה חזקה ונעימה, מסקרנת מאוד. היה לי רצון גדול מאוד לחזור לחלימה, כי הרגשתי שאני עושה דברים מאוד משמעותיים. נלחמתי בתחושה הזו כי מאוד רציתי ללכת לשיעור אבל בסוף החלטתי לחזור לחלום. אני לא זוכר באופן רציץ את החלום, הייתי בכמה מקומות, עשיתי כמה דברים. אני זוכר ששמעתי מחשבות של אישה שאני עובד איתה הרבה בימים האחרונים. אחר כך טיילתי במקום העבודה שלי. הייתי בבית שאני מכיר וחבר שלי היה שם איתי והוא היה מוזר ומעיק. כשחזרתי לישון, עדיין רציתי להתעורר מהחלימה ולהספיק להגיע לשיעור, לפחות חלק ממנו. המשכתי לישון תוך שאני מתעורר מדי פעם, ומיד חוזר לישון, לחלום. בשעה 7:40 קמתי, כיוונתי את השעון מחדש לתשע וחצי וחזרתי לישון רגוע, תוך מטרה לחלום. מצאתי את עצמי בחורשה, חורשה בה בקרתי כבר כמה פעמים בחלימה, וגם סיפרתי לכם עליה. הפעם המבט שלי היה לכיוון אחר ולא נכנסתי לעומק החורשה אלא הייתי בשוליה. בשביל שהלכתי עליו, עברו מולי אנשים רצים. התקדמתי ועברו על פניו מכונית וטוסטוס. התחלתי ראיתי מרחוק מישור שמשך אותי אליו. היה שם בית, וכביש. התחלתי לרוץ. הריצה היתה משונה, כאילו כח המשיכה היה חלק וכל צעד שלי ריחפתי קצת באויר. זה לא אפשר לי לרוץ מהר. ניסיתי להפחית את כוח המשיכה, לשנות משהו באופן הריצה שלי, על מנת להסתדר עם זה ולרוץ יותר מהר וזה לא הלך. רציתי להגיע מהר ולא הצלחתי. תוך כדי הריצה המוזרה הבחנתי שמימיני יש ערפל או עם. עצרתי. הסתכלתי על הרגליים שלי, על הגוף שלי, על הידיים. ואז הבנתי שאני לא צריך להלחם. אני צריך לנוע קדימה. חזרתי לרוץ, והפעם הבחנתי בקיר הערפל מימיני בברור. זה היה מרשים, מושך, מלא הדר. לא היתה לי בעיה לרוץ והגעתי מהר מאוד. בדרך עברתי דרך בית ושתי נשים ערביות הסתכלו עלי. המשכתי הלאה והגעתי למקור המשיכה שלי. הגעתי לבית, היה חשוך בפנים, והתפלאתי, התקרבתי עוד קצת ונדלק האור. ראיתי כל פרט בבית. הכרתי את הבית בחלום, עכשיו אני לא מכיר אותו. מעבר לדלת היתה בחורה שאני קרוב אליה. אסור היה לי להכנס. עמדתי שם והרגשתי אותה. היא הרגישה אותי. זה היה מקום שכבר הייתי בו בחלימה. קירבה שאני מכיר. שאני אוהב ומתרגש ממנה. זהו. שם זה נגמר. רמת הצלילות היתה אדירה. מדהימה.
