אמא.
כן אני עדין קטנה,את מנסה לגונן עלי,לשמור עלי,לוודא שיצא ממני המיטב.. אבל את פוגעת בי, גם כן אמא.את בכלל לא יודעת לשמור על האהובים שלך, שני אנשים שונים שאני נרתעת משניהם, את האמא שאוהבת אותי,האמא המיוחדת,הצעירה,החברתית,זו שכיף להסתובב בה,אני גאה באמא הזו,אבל בנתיים אני מחכה בפחד לרגע שתחזרי לעצמך,להיות האמא האחרת שאת,האמא הזו ששוברת אותי וגורמת לי להרגיש חסרת אונים,אפס,כלום.. ואז את באמת,חוזרת לעצמך,שוב האמא הזו עם העיינים השונאות,האמא שאני לא מכירה,האישה הזו שאני הכי מתעבת,זו שמורידה אותי למטה ודוחפת חזק לרצפה. אף אחד לא השפיל אותי כמוך,אף אחד לא לקח שליטה על חיי כמוך אז נכון,את סהכ מנסה לחנך אותי, אבל כשאת מרימה עלי יד,אני רק נהיית יותר שבירה,פחות מוכנה לצאת לעולם,פגיעה כשאת קוראת לי בשמות,אני באמת מרגישה שאני כלום,שאין לי לאן ללכת,שאני לבד,שלא יצא ממני שום דבר. למה זה צריך להיות ככה? למה הבן אדם שאני הכי אוהבת הוא זה שעושה לי כלכך הרבה רע? אני לא מצליחה לדבר כשאת כועסת,כלכך הרבה עובר בתוכי,אני לא מצליחה להוציא הגה..ואז אני צורחת..את מרביצה לי..קוראת לי כלומניקית..מענישה אותי..עוקצת,מעירה,מענישה.. אני כלכך מפחדת שאני אלמד ממך,שאהיה ככה אל הילדים שלי,אל הסביבה. תפסיקי להרוס לי את החיים,אני שונאת אותך,אישה ארורה אבל את האמא האחרת שלי אני כלכך אוהבת,אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיה, את משגעת אותי,כלכך משגעת אותי.. אני בכלל לא מצליחה,אפילו לא במכתב,להגיד בדיוק את מה שאני מרגישה.. אני רוצה לברוח,ואת גם אמרת לי''תברחי''. אבל אין לי לאן,אני נשארת תקועה בבית החנוק הזה,איתך אמא,זו שאמורה לעטוף אותי באהבה,אבל גורמת לי לשנוא את חיי.בין היתר. אני מרגישה כלכך חסרת אונים עכשיו,כלכך לבד, מה יש לי אם אין לי אותך? מה יש לי אם אין לי משפחה להתמך בה? למצוא את השקט שלי בה? אין לי כלום..אני לבד.
כן אני עדין קטנה,את מנסה לגונן עלי,לשמור עלי,לוודא שיצא ממני המיטב.. אבל את פוגעת בי, גם כן אמא.את בכלל לא יודעת לשמור על האהובים שלך, שני אנשים שונים שאני נרתעת משניהם, את האמא שאוהבת אותי,האמא המיוחדת,הצעירה,החברתית,זו שכיף להסתובב בה,אני גאה באמא הזו,אבל בנתיים אני מחכה בפחד לרגע שתחזרי לעצמך,להיות האמא האחרת שאת,האמא הזו ששוברת אותי וגורמת לי להרגיש חסרת אונים,אפס,כלום.. ואז את באמת,חוזרת לעצמך,שוב האמא הזו עם העיינים השונאות,האמא שאני לא מכירה,האישה הזו שאני הכי מתעבת,זו שמורידה אותי למטה ודוחפת חזק לרצפה. אף אחד לא השפיל אותי כמוך,אף אחד לא לקח שליטה על חיי כמוך אז נכון,את סהכ מנסה לחנך אותי, אבל כשאת מרימה עלי יד,אני רק נהיית יותר שבירה,פחות מוכנה לצאת לעולם,פגיעה כשאת קוראת לי בשמות,אני באמת מרגישה שאני כלום,שאין לי לאן ללכת,שאני לבד,שלא יצא ממני שום דבר. למה זה צריך להיות ככה? למה הבן אדם שאני הכי אוהבת הוא זה שעושה לי כלכך הרבה רע? אני לא מצליחה לדבר כשאת כועסת,כלכך הרבה עובר בתוכי,אני לא מצליחה להוציא הגה..ואז אני צורחת..את מרביצה לי..קוראת לי כלומניקית..מענישה אותי..עוקצת,מעירה,מענישה.. אני כלכך מפחדת שאני אלמד ממך,שאהיה ככה אל הילדים שלי,אל הסביבה. תפסיקי להרוס לי את החיים,אני שונאת אותך,אישה ארורה אבל את האמא האחרת שלי אני כלכך אוהבת,אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיה, את משגעת אותי,כלכך משגעת אותי.. אני בכלל לא מצליחה,אפילו לא במכתב,להגיד בדיוק את מה שאני מרגישה.. אני רוצה לברוח,ואת גם אמרת לי''תברחי''. אבל אין לי לאן,אני נשארת תקועה בבית החנוק הזה,איתך אמא,זו שאמורה לעטוף אותי באהבה,אבל גורמת לי לשנוא את חיי.בין היתר. אני מרגישה כלכך חסרת אונים עכשיו,כלכך לבד, מה יש לי אם אין לי אותך? מה יש לי אם אין לי משפחה להתמך בה? למצוא את השקט שלי בה? אין לי כלום..אני לבד.
