אמא, למה?

shiroosh2005

New member
אמא, למה?

אני כותבת כאן למרות שאף אחת לא מכירה אותי ואני לא מכירה אף אחת. אבל אני עם דמעות שחייבות לצאת איכשהו וזו הדרך הכי נכונה שמצאתי עכשיו וגם המקום נראה לי מתאים. אז מקווה שלא אכפת לכם שבחרתי בכן. מאז שהפכתי לאמא לפני כמעט שנה אני מוצאת את עצמי חושבת עליה יותר. וכל פעם בכאב גדול. אמא שלי לא הייתה אף פעם האמא המחבקת,המעודדת, העוטפת שאמא אמורה להיות. ברור לי שאכפת לה, אולי אני רוצה להאמין בזה, אבל היא אף פעם לא ידעה להראות את זה. היא עובדת בתחום הרפואי וזו הייתה הדרך הכי טובה לתקשר איתה. משהו כואב, מוצאים לזה תרופה. ולפני כעשור היה פיצוץ- משהו שהיא אמרה בשילוב גילי הצעיר גרם לי להגיד לה שאם אין לה משהו טוב להגיד לי שלא תדבר אליי. והיא לא נלחמה כמו שאמא אמורה להילחם על הילד שלה. היא המשיכה לבשל ,לכבס ולדאוג לצרכים הפיזים, אבל היינו צריכות להשתמש במתווכים על לדבר. היו מקרים שחשבתי זה עומד להשתנות, אבל היא תמיד נסוגה אחורה. חשבתי שהכל ישתנה כשנולד לי ילד. אבל זה לא. היא ממשיכה להשתמש במתווכים, ממשיכה להביא אוכל ובגדים וכאלה אבל זהו. היא אוהבת אותו מאוד. אני רואה, כל הזמן מנסה לחבק אותו. אבל הוא לא רוצה לחבק אותה. בינתיים נותן לה לטפל בו, אבל כמה זמן זה יחזיק. ואני כמו אויר, מהרגע שיש את הילד שלי האנרגיות מופנות אליו. ואני שמחה כמובן שאוהבים אותו. אבל מה איתי? והשבוע הייתי מאוד חולה, אני עדיין חולה.הייתי אפילו בבית חולים. ואמא שלי? היא לא שם. היא מעבירה מסרים עם עצות רפואיות דרך אבא שלי מרחוק. אפילו לא טלפון. וזה הכי כואב לי בכל המחלה הזו. התחושה שאמא שלי ויתרה עליי ונטשה אותי. איזה מין בן אדם אני יכולה להיות אם אמא שלי נטשה אותי. יש לי כל כך הרבה חוסר ביטחון בגלל זה. מזל שיש לי בעל מדהים שכל כך דואג לי. אבל זה לא אמא. אני לא יכולה אפילו לדמיין את עצמי מוותרת ככה על הילד שלי. אני יודעת שלא כולן נולדות אמהות ושהיו לה לא מעט בעיות כשהיא הייתה ילדה. אבל לא רוצה לעשות לה הנחות. רוצה שהיא תהיה אמא שלי. גם אבא שלי גדל בצורה לא פשוטה, אפילו יותר ממנה והוא ממש לא כמוה. אלוהים תן לי כוח להיות אמא אוהבת, מפנקת, תומכת ומעודדת כך שהילד שלי והאחים שיהיו לו בעזרת השם לא ירגיש את מה שאני מרגישה. תודה על ההקשבה.
 
אני רוצה להקדיש לך 2 שירים

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל, עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם, לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל. לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל, לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל. (לאה גולדברג מתוך שירי סוף הדרך חלק ג') אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט. אִם תִּפְרֹק עַל כְּתֵפַי אֶת כֹּבֶד עֻלְּךָ מֵעָלֶיךָ אוּלַי יֵקַל לִי מְעָט. אִם תָּבִיא אֱלֵי כְּפוֹר עַזְבוּתִי אֶת צִנַּת בְּדִידוּתֶךָ אוּלַי יֵחַם לִי מְעָט. כְּמוֹ עֵץ בִּשְׁלָגָיו, הַנּוֹצֵר אֶת אֲבִיב נִצָּנָיו בַּקָּרָה, אֶעֱמֹד בְּפִתְחֵי יְגוֹנֶיךָ. וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה. בְּיָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּוּ. לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע - אַל תִּירָא. כתבי לאה גולדברג, כרך ב', ספריית פועלים
 

pf26

New member
מדהימה לאה גולדברג! מדהימה

קראת את מה שרץ היום ברשמת על "איה פלוטו"? נעניין מאד.
 
כמה עצב וכאב

אני מכירה את התחושה של ילדה עם אמא שלא נמצאת שם עבורה. אני גדלתי ככה. אמא שלי העדיפה את אחי על פני ואני הירגשתי נורא. לא אגולל את כל הסיפור פה (שוב ושוב)רק אומר לך שכאשר ויתרתי על הצורך שלי בה - השתחררתי. מצאתי בתוכי הרבה דברים שהיו חבויים כל השנים וחיכו לפרוץ. אני כמוך לא יכולה לדמיין את עצמי נותנת לילדים שלי ללכת ממני. אני עושה ואעשה הכל לשמור על יחסים טובים איתם מלאים באהבה, תמיכה ופרגון. אני בטוחה שבתוכך יש כוח לעשות דברים אחרת ממה שעתה אמא שלך. ותודה שבחרת בנו. אנחנו מזמינות אותך להישאר
 

shiroosh2005

New member
כן, לשחרר

זה כנראה הפתרון. ולנסות להיות אחרת. אפילו שתמיד מקנן החשש שאני לא אצליח להתחמק . יש לי חברה שאמא שלה מבקרת אותה ומעליבה אותה כל הזמן. היא אחד האנשים הכי טובים ומדהימים שאני מכירה ואני פשוט לא מבינה את אמא שלה. והחברה סיפרה לי שסבתא שלה הייתה בדיוק אותו דבר עם אמא שלה. אז למה אנשים ממשיכים את ההתנהגות הרעה של ההורים שלהם? אני אעשה הכל כדי לא להיות ככה. אני יודעת שאני שונה ממנה בכלל בלי שום קשר לאמהות, וזה כבר מקל עליי וגורם לי לחשוב שאולי באמת אני אצליח להיות אחרת. והיא? היא תישאר מי שהיא, ואני לא יכולה לקחת אחריות על המעשים שלה. תודה על ההזמנה לפורום, בהחלט כיף לגלות אותו
 

nanoosh

New member
מזדהה פה עם כולכן

וגם אני נמצאת במערכת יחסים כזו עם אמי. רק שאני בבעיה כפולה - אמי היא פרימיטיבית, ולעולם לא תדבר עם אף אחד על שום רגש, ואין סיכוי שהיא תשתתף באיזושהי שיחה שלא מצדיקה אותה במאת האחוזים. ולכל שנה בדצמבר - שאלה, אהבתי את המושג להשתחרר מהצורך שלי בה - איך עושים את זה? איך נפטרים מרגשות האשמה של "היא לבד, היא מבוגרת, מה יהיה אם יקרה לה משהו וזה יהיה על מצפוני וכו'". כאמא אני בדיוק ההיפך הגמור מזה, מלווה את ילדיי (אולי יותר מדי), מרגישה אותם, רגישה להם. אבל עדיין, ולמרות גילי, אני מחפשת מילה טוב מאמא, חיבוק, רגש, וזה לעולם לא יגיע (אולי אם חלילה אחלה במחלה קשה, אבל גם אז היא תדע לשים את עצמה במרכז ועל כמה היא מסכנה שבתה חלתה...).
 

pf26

New member
../images/Emo201.gif

נדמה לי שמה שאמא שלך עושה גרוע אפילו יותר מאמא שלי, שניתקה קשר לגמרי ונעלמה מהסביבה. קודם כל אני רוצה להרגיע אותך - זה שהיחסים שלך עם אמך כאלה, בהחלט לא אומר שזה מה שיהיה לך עם ילדיך. להיפך - את תשתדלי הרבה יותר ואני בטוחה שהם יהיו טובים. מצד אחד היא ממשיכה להתנהג כאמא מבחינת חובות פיזיות, אבל מצד שני היא לא נותנת שום דבר רגשי והרושם שלי הוא שהיא פגועה מאד וכנראה גם מסובכת מאד עם עצמה. חוץ מזה שיהא כנראה מאד אוהבת אותך, אחרת לא היתה אוהבת את הילד שלך. האם ניסית להתפייס איתה? האם ניסית להגיד לה "עזבי מה שאמרתי לפני 10 שנים כשהייתי צעירה ואימפולסיבית, בואי נעבור לשלב הבא ביחסי אמא-בת ליחסי סבתא-אמא-בת-נכד"? הרושם הוא שהיא מחופרת עמוק בתוך העלבון שלה. תהיי את הבוגרת ותסבירי לה שאם לא תתנהג כמו שצריך אליך, היא תאבד את הנכד שלה. הוא לא יקבל התעלמות מאמא שלו וםשוט יתנתק ממנה, גם אם את לא תעשי כלום.
 

shiroosh2005

New member
האמת היא שלא

לא ממש ניסיתי להתפייס איתה. ניסיתי כמה פעמים לרכב על ה"קטע הרפואי המקצועי" על מנת ליצור איתה קשר. חשבתי שהיא תטפל בי ואז זה ימשיך ויזרום. אבל אחרי שמסתיים הטיפול, היא חוזרת לבונקר שלה ולא מנצלת את הפתח הזה. אני יודעת שבדרכה היא אוהבת אותי. אח שלי סיפר שכשילדתי הוא עמד איתה ליד הדלת וכשהילד שלי בכה היא התחילה לבכות. הייתי בשוק. אבל לא היה לזה ביטוי אחר כך. הייתי בטיפול פסיכולוגי ולא בגללה. אבל לאט לאט הבנתי שיש לה חלק גדול בתחושות שלי. המטפלת שלי חשבה שאמא צריכה להיות יותר בוגרת מהילד שלה. והיום כשאני אמא אני מבינה את זה יותר מתמיד. אמא שלי מסובכת,ולפעמים אני גם מרחמת עליה. אבל אז אני שואלת- ועליי היא מרחמת? אני לא רוצה להציב אולטימטומים, כדי לא לשבור את הכלים. אבל הבנתי שאני שומרת על הסטאטוס קוו בעיקר בשביל אבא שלי שגם ככה כואב לו מהסיפור הזה. אם להודות על האמת, כשאני חושבת על זה עכשיו, הייתי מוותרת עליה לולא הוא. וואו,לא חשבתי על זה. כואב לי לשמוע על אמא שלך. עד שהפכתי לאמא לא הבנתי את הגודל הזה, ולחשוב שמישהי מסיבה כלשהי מוותרת על זה לא נתפס לי, ובגלל זה גם קשה לי להבין את אמא שלי למרות שבבסיס אנחנו אנשים, עם אופי שונה ודפיקויות שונות, אבל כנראה שהייתי תמימה לחשוב שאמהות זה מעל הכל. העולם מסביב מראה שאני כל כך טועה. זה כל כך חבל
 

הילהל

New member
../images/Emo24.gif היא לא אמא ולא בנאדם

לבעלי יש "אבא" כזה ומזמן הוא לא אומר "אבא" כשהוא מדבר עליו, כי הוא אומר שהוא יודע מה זה להיות אבא, והאיש הזה הוא לא יותר ממוליד. בעלי הוא אבא נהדר, למרות שהיה לו אב מכה ומתעלל שבסופו של דבר גם ויתר על הקשר איתנו לגמרי. לפעמים המשפחה שלי קצת מאמצת אותו, בזמנים שהוא צריך קצת תמיכה הורית/בוגרת, וזה מאוד מעודד ועוזר.
 

shiroosh2005

New member
לפחות יש לו אתכם

תשמחי שהוא מצא אותך ואת המשפחה שלך. כל כך כואב לשמוע על דברים כאלה
 
את מזכירה לי מאוד את זכרונותיה של

חברה טובה שלי ולרגע אפילו חשבתי שאולי זו היא... אבל לא! אני בטוחה שאת תהיי אמא מפנקת תומכת ומעודדת! אין ספק שלא תחזרי על הטעויות! ובאשר לכאב שלך - חברתי החליטה יום אחד לעשות מעשה. היא פנתה לעזרה מקצועית וחלק מהטיפול הוטל על חברתי להגיע עם אמא שלה למטפלת. וזה היה קשה אפילו קשה מאוד!!! ולא רק לחברה שלי אלא גם לאמא שלה שלא הבינה למה היא לא בסדר - הרי היא סיפקה לה את כל התנאים הפיזיים הנחוצים... ושכחברתי שאלה אותה ומה עם מילה טובה? חיבוק? נשיקה? התשובה היתה עבדתי כל כך קשה כדי לספק לך את הצרכים הפיזיים שלא היה לי זמן... והן הלכו למטפלת - והמטפלת נתנה לאמא של חברתי מספר עצות - אני לא יכולה לומר לך שהאמא שינתה את עורה והפכה מאישה קרה לאישה חמה... אבל היא פועלת על פי ההנחיות שהיא קיבלה , והיום מערכת היחסים בינהן סבירה בהחלט!\ אני כותבת לך את כל זה כדי לתת לך אולי אפיק נוסף של חשיבה.
 

shiroosh2005

New member
שמחה בשביל חברה שלך

אמא שלה נשמעת באמת דומה לאמא שלי. אבל את יודעת? לא בטוחה שזה היה מספק אותי. לדעת שאמא שלי פועלת לפי הנחיות ולא מהלב. גם כנראה שזה כמו שאת מציינת- אופי זה אופי, אפשר לעשות בו כמה שינויים אבל להפוך את אמא שלי לבן אדם מנשק ומחבק זה לא יקרה. הדבר המצחיק/עצוב הוא שהיא כל הזמן מנסה לחבק ולנשק את הילד שלי והוא רק בורח ממנה. היא הבן אדם שהוא הכי פחות אוהב מהמשפחה הקרובה. מקרי? לא נראה לי. אולי מישהו למעלה מנסה לרמוז לה שאי אפשר לדלג על הילד ולעבור ישר לנכד..... התמיכה שלכן מאוד עזרה לי. וגם המחשבה שהשקעתי בזה הבהירה לי שאני זה לא אמא שלי. אני מחבקת ,ומנשקת, ומתרגשת ולא רק מטפלת בילד שלי ואני מתכוונת להיות האמא הכי טובה שאני יכולה ולנסות להיות קשובה לילדים שלי. ואמא שלי? כנראה שזה תמיד ישאר פצע פתוח שמדי פעם יכאיב.
 
כאב לי לקרוא אותך ../images/Emo201.gif

החשוב הוא שאת מבינה שהבעיה לא אצלך, אלא אצלה ולפחות יש לצידך את בעלך ואביך. בטוחה שאת לא תהיי כמוה, את נשמעת אישה מקסימה ואוהבת ובטוחה שאם טובה לילדייך.
 

prtywomen

New member
אוי מה שאת מעלה בי..../images/Emo7.gif

אני משתגעת לשמוע מקרים כאלה כ"כ עצוב לי כ"כ לא מסתדר לי התנהגות כזאת עם התנהגות אימהית. גם אני יספר את סיפורי שלא פחות כואב..ברגע שאני אתיישב ליד המחשב ליותר משתי דקות.. אני שולחת לך חיבוק ענק... ואני יודעת שאין מילים לנחם הרגשה כזאת..
 

מֵירַב

New member
עצוב לי מאוד לקרוא אותך, גם אם לא חוויתי

את מה שעובר עלייך בעצמי. הממ... אין סיכוי שתבואי אליה יום אחד ותדברי (עד כדי צעקות, שישאירו עליה חותם) איתה על הכל? שלא תהיה לה ברירה והיא תאלץ להקשיב? אולי תכתבי לה מכתב ארוך ומפורט, כמו שכתבת בפורום? אי אפשר שאבא שלך יתווך? חוץ מ
אין לי ממש מה להציע...
מירב.
 

פרחיה2

New member
קראתי שלוש פעמים כדי להיות בטוחה שאת לא בתי..

וגם אם שינית את הפרטים מאוד, עדיין פרטים מהותיים מבהירים שאת לא...הבת שלי . אבל הסיפור שלי דומה, מצד האמא... אחרי משפט קצר ומכאיב שאמרה לי ביתי השבוע, אני מתקשה לחזור לתפקד כרגיל ולא ישנה כבר יומיים. בכורתי הנשואה, כבר אמא בעצמה, אמרה לי השבוע, ולא בפעם הראשונה, שאני לא אוהבת אותה, ושאני אוהבת את אחיה הצעיר ממנה יותר, ושאנחנו {עכשיו כללה גם את בעלי}, בכלל אוהבים יותר את מס.2 , ואם אני רוצה להיות בטוחה אני גם יכולה לשאול את מס. 3, שגם הוא חושב כך... אמרתי לה שהיא טועה. ולאחר מכן היתה שתיקה. אני נפגעתי מאוד. מאז, היחסים כרגיל, אבל אני, כאמור, מתקשה לחזור לתלם. קצת רקע- אני אישה קרה יחסית, לא מנשקת ומחבקת כל הזמן, קצת מרוחקת. אבל זה לא אומר שאני לא אוהבת. גם אין הבדל בין הילדים ביחס הזה. אבל, אצלי יש כלל- עם רגשות אי אפשר להתווכח, ואם בכורתי מרגישה כך, סימן שמשהו שעשיתי או לא עשיתי במשך השנים , גרם לה להרגיש כך. מצד שני בחנתי את התנהגותי לאורך השנים, וחשבתי על זה ביומיים האחרונים ללא הרף, ברור לי שדוקא הבת הזו קיבלה הכי הרבה, הרבה פעמים גם על חשבון אחיה- ואני לא מדברת דוקא על דברים חומריים {גם זה!] אלא שחנ"שים עד שתיים בלילה על חשבון שעות השינה שלי, הגעה לכל יום הורים בבית הספר ושיחות עם כל אחד מהמורים {לבקשתה}, כל דבר שבקשה קיבלה. בכל פעם שהיו לה מריבות עם אבא שלה {והיו הרבה מאוד כי הוא טיפוס קשה ואימפולסיבי} תמיד הייתי לצידה. ולא פעם הגענו לשבר של ממש בשלום בית, בגללה, ופעם אחת עד כדי כמעט גרושין! ועכשיו, למה אני נטפלת דוקא לשרשור הזה עם הסיפור שלי? האמירה הזו-" אל תדברי אתי אם אין לך משהו טוב להגיד", זו אמירה כל כך איומה. וקשה. היא משמ כמו האמירה של בתי- את לא אוהבת אותי. או אמירות מוקדמות שהיו- אתם נותנים לי, ודואגים לי כי זו החובה שלכם בתור הורים. בטח שתגידו שאתם אוהבים אותי- אתם הורי וזה סוג של חלק ממהורות, אבל אתם לא אוהבים אותי באמת.... מה זה אוהבים באמת? איך אפשר לאהוב לא באמת? לאיזו אהבה אתם מצפות? זה לא שאני מנשקת יום ולילה את אחיה, ואפילו לא את אבא שלה. האם הדאגה, הנתינה החומרית והרוחנית , המחשבה עלייך, הרצון להתקרב לילדך, העזרה הפיזית והכלכלית {שאנחנו נותנים לא מעט} לא שיכים לאהבה? הם פשוט מובנים מאליהם? כשבעלי נעלב מזה שכשהיא רחוקה ולא צריכה עזרה היא לא מתקשרת , לא מדברת איתו שבועות כי לא נפגשתם, זה לא אומר שהוא אוהב, וזקוק לקשר עם ביתו? תמיד זה נראה לה כמו הטרדה. ואז, באמירה דוחה ממש את דוחה את אמא שלך. מחליטה שהיא לא אוהבת, מה רצית שהיא תעשה? הנסיון שלה הוא להיות בקשר בלי קשר שמפריע לך. אז הוא דרך מתווכים. חשבת פעם שאולי היא פוחדת ממך? מתגובתך? חשבת פעם כמה קשה לה עם זה שהיא מתקשה להראות רגשות? לי קשה! את רוצה להיות חמה ואוהבת לילדייך- מצוין! שום דבר לא יפריע לך. אבל כשהם יתבגרו, אולי תצליחי להבין. שאהבה לילד לא בנויה על נשיקות וחיבוקים. היא כוללת הרבה יותר. הבת שלי היתה טיפוס עצמאי מאוד מגיל 0. היא דרשה את עצמאותה. גדלתי בבית שבו לא היו הגבלות קשות על הילדים, ולא הרבה עונשים. בתי יודעת את זה. אבל משום מה החירות שנתתי לה, כיוון שסמכתי עליה תמיד, הפריעה לה ונראתה לה כמו חוסר אכפתיות. כמו ליקוי באהבה ההורית. זה לא עוזב, זה כואב מאוד. קשה לי לדבר איתה. קשה לי להסביר. היא באמירה קטנה אחת דחתה את אהבתי בשתי ידיים. והיא משוש חיי! אל תעשי את זה לאימך... אני חוששת שכשתבינו, זה יהיה מאוחר מדי.
 
למעלה