shiroosh2005
New member
אמא, למה?
אני כותבת כאן למרות שאף אחת לא מכירה אותי ואני לא מכירה אף אחת. אבל אני עם דמעות שחייבות לצאת איכשהו וזו הדרך הכי נכונה שמצאתי עכשיו וגם המקום נראה לי מתאים. אז מקווה שלא אכפת לכם שבחרתי בכן. מאז שהפכתי לאמא לפני כמעט שנה אני מוצאת את עצמי חושבת עליה יותר. וכל פעם בכאב גדול. אמא שלי לא הייתה אף פעם האמא המחבקת,המעודדת, העוטפת שאמא אמורה להיות. ברור לי שאכפת לה, אולי אני רוצה להאמין בזה, אבל היא אף פעם לא ידעה להראות את זה. היא עובדת בתחום הרפואי וזו הייתה הדרך הכי טובה לתקשר איתה. משהו כואב, מוצאים לזה תרופה. ולפני כעשור היה פיצוץ- משהו שהיא אמרה בשילוב גילי הצעיר גרם לי להגיד לה שאם אין לה משהו טוב להגיד לי שלא תדבר אליי. והיא לא נלחמה כמו שאמא אמורה להילחם על הילד שלה. היא המשיכה לבשל ,לכבס ולדאוג לצרכים הפיזים, אבל היינו צריכות להשתמש במתווכים על לדבר. היו מקרים שחשבתי זה עומד להשתנות, אבל היא תמיד נסוגה אחורה. חשבתי שהכל ישתנה כשנולד לי ילד. אבל זה לא. היא ממשיכה להשתמש במתווכים, ממשיכה להביא אוכל ובגדים וכאלה אבל זהו. היא אוהבת אותו מאוד. אני רואה, כל הזמן מנסה לחבק אותו. אבל הוא לא רוצה לחבק אותה. בינתיים נותן לה לטפל בו, אבל כמה זמן זה יחזיק. ואני כמו אויר, מהרגע שיש את הילד שלי האנרגיות מופנות אליו. ואני שמחה כמובן שאוהבים אותו. אבל מה איתי? והשבוע הייתי מאוד חולה, אני עדיין חולה.הייתי אפילו בבית חולים. ואמא שלי? היא לא שם. היא מעבירה מסרים עם עצות רפואיות דרך אבא שלי מרחוק. אפילו לא טלפון. וזה הכי כואב לי בכל המחלה הזו. התחושה שאמא שלי ויתרה עליי ונטשה אותי. איזה מין בן אדם אני יכולה להיות אם אמא שלי נטשה אותי. יש לי כל כך הרבה חוסר ביטחון בגלל זה. מזל שיש לי בעל מדהים שכל כך דואג לי. אבל זה לא אמא. אני לא יכולה אפילו לדמיין את עצמי מוותרת ככה על הילד שלי. אני יודעת שלא כולן נולדות אמהות ושהיו לה לא מעט בעיות כשהיא הייתה ילדה. אבל לא רוצה לעשות לה הנחות. רוצה שהיא תהיה אמא שלי. גם אבא שלי גדל בצורה לא פשוטה, אפילו יותר ממנה והוא ממש לא כמוה. אלוהים תן לי כוח להיות אמא אוהבת, מפנקת, תומכת ומעודדת כך שהילד שלי והאחים שיהיו לו בעזרת השם לא ירגיש את מה שאני מרגישה. תודה על ההקשבה.
אני כותבת כאן למרות שאף אחת לא מכירה אותי ואני לא מכירה אף אחת. אבל אני עם דמעות שחייבות לצאת איכשהו וזו הדרך הכי נכונה שמצאתי עכשיו וגם המקום נראה לי מתאים. אז מקווה שלא אכפת לכם שבחרתי בכן. מאז שהפכתי לאמא לפני כמעט שנה אני מוצאת את עצמי חושבת עליה יותר. וכל פעם בכאב גדול. אמא שלי לא הייתה אף פעם האמא המחבקת,המעודדת, העוטפת שאמא אמורה להיות. ברור לי שאכפת לה, אולי אני רוצה להאמין בזה, אבל היא אף פעם לא ידעה להראות את זה. היא עובדת בתחום הרפואי וזו הייתה הדרך הכי טובה לתקשר איתה. משהו כואב, מוצאים לזה תרופה. ולפני כעשור היה פיצוץ- משהו שהיא אמרה בשילוב גילי הצעיר גרם לי להגיד לה שאם אין לה משהו טוב להגיד לי שלא תדבר אליי. והיא לא נלחמה כמו שאמא אמורה להילחם על הילד שלה. היא המשיכה לבשל ,לכבס ולדאוג לצרכים הפיזים, אבל היינו צריכות להשתמש במתווכים על לדבר. היו מקרים שחשבתי זה עומד להשתנות, אבל היא תמיד נסוגה אחורה. חשבתי שהכל ישתנה כשנולד לי ילד. אבל זה לא. היא ממשיכה להשתמש במתווכים, ממשיכה להביא אוכל ובגדים וכאלה אבל זהו. היא אוהבת אותו מאוד. אני רואה, כל הזמן מנסה לחבק אותו. אבל הוא לא רוצה לחבק אותה. בינתיים נותן לה לטפל בו, אבל כמה זמן זה יחזיק. ואני כמו אויר, מהרגע שיש את הילד שלי האנרגיות מופנות אליו. ואני שמחה כמובן שאוהבים אותו. אבל מה איתי? והשבוע הייתי מאוד חולה, אני עדיין חולה.הייתי אפילו בבית חולים. ואמא שלי? היא לא שם. היא מעבירה מסרים עם עצות רפואיות דרך אבא שלי מרחוק. אפילו לא טלפון. וזה הכי כואב לי בכל המחלה הזו. התחושה שאמא שלי ויתרה עליי ונטשה אותי. איזה מין בן אדם אני יכולה להיות אם אמא שלי נטשה אותי. יש לי כל כך הרבה חוסר ביטחון בגלל זה. מזל שיש לי בעל מדהים שכל כך דואג לי. אבל זה לא אמא. אני לא יכולה אפילו לדמיין את עצמי מוותרת ככה על הילד שלי. אני יודעת שלא כולן נולדות אמהות ושהיו לה לא מעט בעיות כשהיא הייתה ילדה. אבל לא רוצה לעשות לה הנחות. רוצה שהיא תהיה אמא שלי. גם אבא שלי גדל בצורה לא פשוטה, אפילו יותר ממנה והוא ממש לא כמוה. אלוהים תן לי כוח להיות אמא אוהבת, מפנקת, תומכת ומעודדת כך שהילד שלי והאחים שיהיו לו בעזרת השם לא ירגיש את מה שאני מרגישה. תודה על ההקשבה.
