אמא לילדה בת 3

[batt]

אמא לילדה בת 3

איך אפשר להגיע לליבה של ילדה מאוד פיקחית וחכמה לא עצבים? מרוב שהיא חכמה יש לה תשובה לכל מה שאני אומרת לה ומבקשת ממנה. זקוקה ליעוץ בדחיפות.

 

[לאה_מ]

את צריכה להיות יותר ספציפית כדי

שנוכל להציע רעיונות - תני דוגמאות מחיי היומיום שלכן אפילו. אנחנו כאן.

 

[batt]

ילדה בת 3

היי , אני כתבתי לגבי ילדתי בת ה - 3 היא ילדה מאוד עקשנית. כשהיא מבקשת משהו היא בוכה וכשהיא לא מקבלת היא מתחילה להשתולל. כשאני אומרת לה לא, על דבר מסוים היא יש רצה לאביה ולא מוכנה לקבל את מה שאני אומרת. אני מבקשת יעוץ כדי לדעת איך לפנות אליה ואיך לדבר איתה כדי שהיא תלמד לכבד אותי ולהקשיב לי.

 

[אפרת_ח]

איך לדבר כך שילדים יקשיבו...

יש ספר שנקרא "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו". בספר יש שיטה שעובדת, ועיקרה כך: כשהילדה בוכה את מביעה אמפתיה לבכי אך נמנעת מלפתור את הבעיה או לוותר על עמדתך. השיטה נשמעת טיפשית והספר כתוב רע... אבל עובד.

 

[אפרת_ח]

קישור ישיר לספר

 

[נעה גל]

ואם כבר ממליצים על ספרים מתאימים

אז אפשר גם על "הורות יעילה" של ד"ר תומאס גורדון. יותר מעמיק (לדעתי) ויותר מענין (גם לדעתי) מ"איך לדבר...", אבל כתוב רע (סגנון הכתיבה האמריקאי מאוד לא מתאים לסגנון שלנו).

 

[נעה גל]

ממש התלהבת ../images/Emo5.gif מהספר, אה? ../images/Emo8.gif

 

[שושkה]

כמה דברים שאצלנו עובדים מצויין

קודם כל שתדעי: ילדים בגיל הזה נוהגים להגיב בצורה כזו. זה דבר רגיל לחלוטין. כל בני ה-3 (או לפחות 99.999% מהם ) מגיבים באופן שנקרא באנגלית TANTRUM והכוונה היא שכשהם לא מקבלים מה השם רוצים התגובה יכולה לנוע מבכי, צעקות וצרחות... ועד שכיבה על הריצפה בעיטה ברצפה ועוד... אז רק שתדעי שאת לא לבד. ועוד עידוד (זה בסוף עובר) 1. לא לריב איתה! את חייבת לבנות את הסמכותיות שלך ולזה כמובן נדרשת עזרה של בן הזוג. אם היא רצה אליו, שלא ישתף פעולה. נכון, זה קשה בהתחלה, אבל עם הזמן היא תבין שזה לא יפתור את הבעיה והיא פשוט תפסיק "לשחק בכם". 2. להיות דיפלומטים: לנהל מו"מ על כל דבר בדרך הבאה:תמיד להציע 2 חלופות. למה? כי אז יש כמות אפשרויות מוגבלת ומצומצמת שהיא חייבת לבחור מתוכה. החלופות בהכרח חלופות ששתיהן מקובלות עליכם. דוגמא: הקטנה שלי (בת ה-3 כמובן...) מאוד אוהבת אמבטיות, אבל היא לא אוהבת להכנס לאמבטיה. בהתחלה היו לנו המון ריבים, אבל היום אין כי: אני מציעה 2 חלופות: או שתבואי איתי לאמבטיה עד 3 או שאני אקח אותך לאמבטיה. זה עובד. אני סופרת עד 3 כדי לתת לה זמן להחליט ולפעמים היא רוצה שניקח אותה ולפעמים היא באה בעצמה. אותו הדבר לגבי אוכל, ממתקים, בגדים, נעליים. נסי את השיטה. כמו שאומרים IT WORKS EVERY TIME בהצלחה!

 

[לאה_מ]

או שתבואי לאמבטיה עד 3 או שאקח אותך

לאמבטיה זה לא שתי חלופות (זה כמו - תן לי את הכסף או שאירה בך

). הרעיון של מספר מצומצם של חלופות הוא טוב, ולפעמים מאד מועיל, רק שהיישום שהדגמת לא נראה לי. חלופות לכניסה לאמבטיה יכולות להיות, למשל - את יכולה לבחור לעשות אמבטיה או טוש; את יכולה לעשות אמבטיה אחר הצהרים או בערב; את יכולה להתרחץ לבד או איתי; את יכולה להביא לאמבטיה את הברווזון או את המשקפת... מה שאת הצעת נשמע לי כמו כפיה, ולא כמו חלופות - אחת האופציות היא כוחנית בעליל ("אני אקח אותך") והשניה כוחנית משום שהיא מציבה - למעשה - אפשרות אחת ולא נותנת בחירה אמיתית. הצעות נוספות: לגלות אמפתיה לרגשותיה (למשל, "את כועסת שלא הסכמתי לקנות לך עוד ארטיק" או "את עצובה כי אנחנו צריכים ללכת, היית רוצה להשאר כאן עוד"). לתת לה להחליט בכל דבר שאין לך בעיה שהיא תחליט בו, לשתף אותה בהרבה דברים, בעיקר כאלה שנוגעים אליה - לדוגמא - מה נעשה היום אחר הצהרים, לאיזה חבר נתקשר כדי להזמין אותו, אלו צעצועים ניקח איתנו לסבא וסבתא וכו´. לצמצם למינימום את נקודות החיכוך בכך שלא תתחילו עימותים על דברים שלא ממש עקרוניים בעיניך (ואני די בטוחה, שאם תחשבי על זה - לא במהלך עימות, אלא בזמן רגיעה ובשקט - תגלי שיש הרבה דברים שאת מגיעה איתה לעימות לגביהם, אבל בעצם לא כל כך חשוב לך מה תהיה התוצאה הסופית). לשוחח, לשוחח, לשוחח ולשוחח - להשתמש בעט ונייר ולרשום הצעות שלה ליישוב מחלוקות ביניכן וגם הצעות שלך - זה מדהים איזה כח מאגי יש למילה הכתובה, אפילו אצל ילדים שעדיין לא יודעים לקרוא ולכתוב - התחושה שלהם שלוקחים אותם ברצינות כשכותבים את הדברים שהם רוצים היא פשוט מדהימה. כשהיא מבקשת משהו ואת חושבת מיד "לא" - לעצור ולחשוב שוב, האם ה"לא" הזה הוא באמת חיוני - מה בעצם את לא רוצה - אולי תגלי שההתנגדות שלך נובעת ממשהו שונה לגמרי. ואני בהחלט מציעה - אם החלטת לעשות שינוי בגישה - לספר לה איך את מרגישה, לומר שלא נעים לך להתעמת איתה כל הזמן, שאת בטוחה שגם לה זה לא נעים, ושאת רוצה שתחשבו יחד על דרכים להקטין את העימותים והחיכוכים. אני מצטרפת להמלצות הספרים שניתנו בשרשור הזה. בהצלחה, ותעדכני אותנו.

 

[v18600המקורית]

בני בן שנתיים וחמישה חודשים

ומתנהג כך כבר לפחות שלושה חודשים. לדאוג?

 

[דליה.ד]

לא להתווכח

לא להגרר לויכוחים, היא בת 3, את האמא, את קובעת ואת מחליטה! בהורות אין דמוקרטיה!

 

[נעה גל]

הגישה הזו מאוד יעילה כל עוד הילדים

נשארים מתחת לגובה 1.40 מ´ ומשקל 18 ק"ג. או בקיצור, "את הקובעת ואת המחליטה" זו שיטה שטובה רק לילדים קטנים. מכיוון שאנחנו מקווים להמשיך ולגדל את הילדים שלנו עוד כמה שנים זה הגיל להתחיל לתרגל מערכת יחסים שלא מבוססת על צד אחד חזק וקובע, אלא על דו שיח. אחת הבעיות של הורים עם ילדים בני עשרֶה זה שאין להם שום יכולת לכפות עליהם "מרות"/"משמעת"/ תקראו לזה איך שאתם רוצים. איך מגיעים למצב כזה? לדעתי האישית, בדיוק מגישת "את הקובעת ואת המחליטה". אם מגיל צעיר (של הילד) משתמשים בדרכים חלופיות. ואין הכוונה כאן לעשות את כל מה שהילד רוצה, אלא, לבדוק איפה בתוך המערכת המשפחתית כל פרט (בין אם הוא ילד או הורה) מוצא את מקומו. עכשיו זה הגיל ללמד אותו להקשיב לכם, מתוך זה שאתם מקשיבים לו. ילדים לא עושים לנו דווקא. הם פועלים מכל מיני מניעים - לפעמים יש משהו אובייקטיבי שמציק להם (סתם דוגמא, הסבון באמבטיה שורף בעור) ויותר פשוט ונכון (לדעתי) לפתור את הבעיות האלה מאשר, להוכיח לילד שאני הקובעת. לפעמים ההתנהגות שלהם נובעת משלב התפתחותי. לדוגמא, בגילאי שנתיים-שלוש שילדים מחפשים וזקוקים לעצמאות. אם ילד מחליט להאבק על העצמאות שלו בנושאי האמבטיה דווקא, כדאי לבדוק למה הוא נלחם, למה הוא מרגיש שהוא צריך להלחם על עצמאות? איפה אפשר כן לתת לו. אני חושבת שכדאי להשקיע עכשיו שהם קטנים במשא ומתן, בהקשבה, במתן כבוד - זה יחזור אלינו ובענק כשהם יהיו גדולים יותר ואז לא נוכל להגיד להם "אני לוקחת אותך בכוח לאמבטיה".

 

[לאה_מ]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif

 

[vered4]

גישות משתנות

אפשר ורצוי (לדעתי) לשנות גישה בהתאם להתפתחות הילד. לא תמיד יש קשר בין ניהול משא ומתן (מיותר הרבה פעמים) עם ילד בן שנתיים וחצי, וניהול משא ומתן עם נער בן 14. וגם ילד שנמצא בגיל שהוא יודע מה קורה סביבו, ומעדיף להעמיד את הצרכים שלו (שמפריעים לאחרים, במסעדה או בית מלון למשל) לפני צרכים של אחרים. גם ילד כזה אפשר להעמיד במקומו ולא להתחיל לנהל איתו משא ומתן. מאחר והילדים שלי עברו כמה שלבים מעבר לגיל הרך

, אני רואה היום, שהם יודעים לנהל משא ומתן, יודעים להתחשב ומבינים מה קורה מסביבם. לפעמים, דווקא הגישה של להכנס למשא ומתן מתיש, עם ילד שלא רואה ומבין את ההשלכות של מעשיו, יותר גרועה מאשר לקבוע עובדה.

 

[נעה גל]

כל הרעיון הוא להיות רגיש איפה כן

צריך לנהל משא ומתן ואיפה לא. אני חושבת שדווקא בגיל שנתיים וחצי יש הרבה מאוד מקום למשא ומתן והרבה פחות מקום לכפות את דעת ההורים. במיוחד מאחר ומדובר בשלב שילד מחפש בו את המקום שלו. הקשר בין משא ומתן בגיל שנתיים לזה שבגיל 14 הוא התנסות בחוויה. אם הורים וילדים מגיעים לגיל 14 מבלי שהם ניהלו משא ומתן פורה לפני כן (ופורה הכוונה לא ל"ננהל משא ומתן ודעתי תמיד תתקבל בסוף"), התנסו ויודעים מה האפשרויות בתוך משא ומתן אין סיבה שהוא יצליח ותהיה הקשבה בגיל 14. משא ומתן אמיתי דורש הקשבה, הבנה לדרישות הצד השני (משני הצדדים כמובן). הוא דורש יכולת להתפשר ולהגיע לתוצאה ששני הצדדים ירגישו נוח איתה. קשר עם ילדים בונים לאורך שנים. נכון, אפשר לעשות תיקונים, אבל האנרגיה הנדרשת לתיקון קשר עם בן עשרה היא הרבה יותר גדולה מאשר עם בן 3-4.

 

[vered4]

ההתיחסות שלי, היא למצב בו

משא ומתן הוא עול בשביל הילד. והורים מרוב רצון ללכת לקראתו גורמים לו עגמת נפש מיותרת. בניגוד לילד בוגר יותר, ילד קטן נמצא לפעמים במצב שהוא לא יכול לשקול את האפשרויות נכון. דוגמא קטנה למצב כזה (אבל קשה). הבן שלי מנוזל, אמנם הוא מסכים שינגבו לו את האף, אבל הרבה פעמים אנחנו לא מספיקים להגיע, וזה כבר מרוח על כל הפרצוף שלו. די מהר העור מאדים ונהיה אפילו דלקתי. חייבים למרוח לו משהו, כי אחרת זה כואב יותר. הוא לא מסכים בשום אופן, למרות שהקרם נעים, לא שורף וממש מקל. הוא מוכן לשים לבד, אבל אז זה לא במקום הנכון

קנינו מגבונים מיוחדים, זה יותר נעים, אבל לא פותר את הבעיה. הדרך הכי פשוטה, היא למרוח לו כשהוא ישן, אבל זה פתרון חלקי כי זה לא מספיק. והאמת היא שאמנם אין מאבק, אבל מה מכבד בלעשות משהו כשהילד ישן?- זה עדיין לעשות משהו כנגד רצונו, למרות שהוא לא ממש מרגיש את זה. אין מצב שבו הוא יהיה מאושר מתוצאת המשא ומתן וירגיש איתו נוח. אמנם זו לא סכנת חיים, אבל אי אפשר להזניח את זה. ככל שהילד גדל ומבין יותר, אפשר לנהל איתו משא ומתן. ולכן התכוונתי שהשינוי הוא הדרגתי ומתאים לגיל. לא מדובר על כך שאני מחליטה עד גיל 10 ומשם והלאה מנהלים משא ומתן.

 

[נעה גל]

אני לא יודעת למה זה קשור בדיוק

אבל אני מרגישה צורך לספר את זה, אז כנראה זה קשור

עם אורן אין לנו כבר בעיות מהסוג שתיארת כי היא יותר גדולה, אבל עם איתמר כן. כלומר, במקרים כאלה אני לא מנהלת משא ומתן על עצם הצורך לטפל במשהו (אדום בטוסיק, באף, לקיחת תרופה, טיפות אוזניים וכו´) - זה ברור שצריך לטפל. אבל, אני כן נותנת לאיתמר את האפשרות להחליט מתי. אני לא יודעת אם איתמר יוצא דופן בענין זה, אבל, כל בעיה המסוג הזה נפתרת אצלנו אם אני אומרת לו "אני מניחה כאן את התרופה (יש לנו כלים שאפשר לשים בהם מנה אחת) תיקח מתי שאתה רוצה" והוא תוך כמה דקות הוא באמת ניגש ולוקח בעצמו את התרופה. או שצריך למרוח משחה שורפת בטוסיק (רגיש מאוד אצלנו) הוא עושה את זה בעזרתי עם מראות. הדבר הכי מסובך שעשינו בענין זה היה, לתת טיפות אופטלגין. אני לא יודעת אם פעם יצא לך לטעום את זה, אבל התרופה מחרידה בטעמה. האופטלגין מר באופן בלתי נשכח. אז קודם כל עשיתי הכנה, אמרתי לו את האמת - התרופה מרה מאוד. הוא יבלע וזה לא יהיה טעים, אבל הנה הכנתי ליד כוס עם מים. ומים מעבירים את הטעם המר. ואז כמו תמיד אני אומרת "כשתהיה מוכן תגיד לי ואני אתן לך את התרופה" והוא בסוף בא. אני לא יכולה להצביע בדיוק מה עובד אצלנו. אני יודעת שיש ילדים שפשוט לא יבואו לשתות את התרופה אם יתנו להם את האפשרות. אני לא יודעת אם זה עובד כי לא נאלצתי אף פעם להכריח, כי היתה תקופה שהוא היה שותה תרופות בשמחה ועכשיו זה רק ענין של "מי מחליט". אצלנו, כשאני נותנת להם אפשריות (הכוונה היא בלי משא ומתן) הם כמעט תמיד בוחרים בסוף באפשרות "הנכונה" מבחינתי.

 

[עירית ל]

סתם רציתי לספר

יונתן עכשיו צריך טיפות עיניים. הוא מבין את הצורך ונשכב על הברכיים שלי. הוא גם מתגבר על האינסטינקט לדחוף לי את הידיים הצידה כשאני מתקרבת לעין ובכלל משתף פעולה פשוט נפלא. אתמול שמתי לו טיפות בעין ימין ואז הוא אומר לי בקול בוכים: "עכשיו בעין השמאלה".

 

[dorit0]

ואולי זה מתחיל עוד הרבה לפני גיל שנ

יש איזה זרם בציבור (בואו נקרא לו לצורך הדיון "חמותי וכל מיני דודות") שאוחז בציפייה להרגיל את התינוק לכל מיני דברים, שאינם בהכרח הצרכים שלו, אלא של הסביבה. למשל, לאכול בזמנים מסוימים, להרדם לבד במיטה ולישון לילה שלם, לא להיות על הידיים יותר מדי. האם אין בציפייה כזו "להרגיל" כבר בינקות כפייה של צרכי ההורה הבוגר על צרכי התינוק? האם לא מתחיל כבר אז המסר המבלבל שמקשה על הילד להגדיר לעצמו את רצונותיו, ומביא אותו אחר כך למלחמות של הגדרה עצמית? זאת שאלה, לא תשובה. פשוט אינטואיטיבית, ככה אני מרגישה.

 

[vered4]

אידואולוגיות בחינוך

יש דברים שהיו מקובלים לפי ד"ר ספוק, כמו- לאכול בזמנים קבועים, לא להרים על הידיים וכו´, שנובעים מאידיאולוגיה מסוימת שיש בה הרבה נוקשות, ושלדעתי לא הרבה דוגלים בה היום. ויש דברים אחרים, כמו נושא הלינה המשותפת באופן חלקי או מלא. כאן תמצאי נימוקים בעד או נגד, כשבדרך כלל הנימוקים לטובת הילד והוריו כיחידה משפחתית. בנושא הזה לדעתי, לכל משפחה מתאים סגנון אחר, ולא מדובר (בדרך כלל) על כפיה.