האמת? בלי קשר ל-ABA דווקא, ליבי נחמץ פה
שאני שומע על ילד שטופל במשך שנתיים בלי שום הפסקה או מנוחה, ושהיום אותו הילד "לדעת הנוירולוג לא היה מאובחן", אני נוטה להסכים עם ענת (אם כי, כנראה, מסיבות שהן כנראה שונות משלה). יש לי פה תחושה מאוד חזקה שמשהו די ענק הלך לאיבוד אצל הילד הזה, במהלך השנתיים האלה.
בעיקר כשאני חושב על הגיל שלו. אם בשנה הבאה הוא אמור לעבור לגן שפתי, אז הוא לא יכול להיות הרבה יותר מגיל 5. מה שאומר שאת ה"טיפול האינטנסיבי" הוא התחיל מקסימום בגיל 3. אלו השנים הכי מעצבות בחייו של ילד, ולא לתת לו אפילו רגע אחד של התפתחות טבעית, זה לא יכול להיות דבר בריא.
שלא לדבר על זה, שיש מלא ילדים אוטיסטים שמתחילים לדבר ולתקשר בגיל 3 או אפילו מאוחר יותר, בלי שום התערבות מיוחדת. יש גם כאלה שלא, כמובן, ואני האחרון שיתנגד לניסיונות ללמד ילדים אוטיסטים לדבר. אבל הקלות שבה מייחסים את ההתקדמות הזו ל"טיפול" מקוממת אותי. מי יודע איפה אותו הילד היה בלי אותו "טיפול אינטנסיבי"? אולי הוא היה לומד לדבר בכוחות עצמו (או אפילו עם קצת עזרה)?
מצטער אם מה שכתבתי מרגיז פה אנשים, אבל עשיתי את השיקול והגעתי למסקנה שלומר את הדברים שאמרתי זה מספיק חשוב כדי להסתכן בכך.