"אם היו אומרים לך"

lavendula

New member
מה שאני הבנתי מזה...

1. זה שכדי שהטיפול יצליח, הורה צריך לבטל את עצמו. 2. התקדמות היא פועל יוצא של טיפול (רצוי בשיטת RDI...). האמנם?
 
לא התחברתי לספר הזה

אולי כי אני לא כועסת ולא סובלת, לא יודעת. היה לי מאוד קשה לקרוא אותו וזה היה נראה לי קצת הגזמה
 
הספר בכלל לא הגזמה

היא כתבה גם על החיים שלה וגם על חיי אמהות מהגן. הסיפור הוא תצריף של כמה ילדים וכמה אמהות... הוא מאוד מעניין ובעל ראיה חדה על אמא מאוד אמביציוזית שקשה לה מאוד להסתדר בעולם, על הקשיים שהחיים האלה טומנים לנו. התחברתי לקטעים רבים שבמבט לאחור היו מאוד אותנטיים. לא הייתי יכולה לקרוא אותו לפני שנים כשבני היה קטן, כי זה קרוב מידי. צריך את המסננת של הזמן. היה תאור סצנות מסויימות וסיפור רגשות די מדוייק כאילו שלפו את זה מהיומן שלי.. חח ולגבי היציאה מהספקטרום הרשו לי לפקפק. בני בן 16 וחצי. אני חושבת שנתתי לו כל מה שיכולתי והוא צריך תיווך וכך כנראה יהיה תמיד. כל דבר או פעולה צריך למלל לו למרות שהוא מדבר שוטף.. הוא חי לו בסרט אובססיבי משלו וצריך כל הזמן לנסות לווסתו, להתחבר לסרט שלו ולעזור בחיי היומיום הלא פשוטים.
 
כל אחד רואה את הדברים באופן שונה

בשבילי זה היה נראה מוגזם, בשביל מישהו אחר זה יכול להיות בול מתאים
 
בעיניי הרוב היה הגזמה

הדבר הכי אמיתי היה הדמות של אמא של הגיבורה, ובסוף קראתי שזה באמת היה הכי קרוב למציאות של הסופרת (כי את הדמות של אמא היא כתבה מאמא אמיתית שלה). אבל שוב, כולנו חשים ומרגישים את העולם בצורה שונה. זה שאני לא התחברתי לא אומר שום דבר על אחרים, מי שהתחבר ונהנה לקרוא - יופי
 

dina199

New member
א"סים נשארים א"סים אבל שום דבר לא עוצר בגיל

16 וחצי
. יש שינוים גם בגיל 18 וגם בגיל 22. העיקר לא להשוות ל'שכבת הגיל שלו' .
 
שאלה שמעניינת אותי

פורום יקר, קראתי את שרשור זה בעיון רב אך רציתי לשאול שאלה הפוכה נניח יש מישהו שיש לו אמנם קשיים חברתיים ותקשורתיים מסויימים אבל הם נמוכים מהרף של הספקטרום, האם ייתכן בעקבות חוסר טיפול הקשיים יתעצמו והוא כן יהיה בספקטרום? אני למשל אם אסתכל על הילדות שלי רובה היתה די מאושרת. היתה לי התפתחות תקינה לחלוטין, למעט בעיה מוטורית שנקרא אז קלמזי (היום זה נקרא DCD) וגימגום,ממנו אני סובל עד היום....(חשוב לציין שלא היתה לי בעיה בהתפתחות שפה...) בכיתה א-ג למרות הצקות מידי פעם כן היו לי חברים (רובם היו אאוטסיידירים) ובכיתות ד-ו אפילו הייתי די מקובל. רוב תחומי העניין שלי היו שגרתיים ורגילים-מוזיקה, סרטים, טלוויזיה, כלומר משהו בין א"א ל נ"ט אולי אפילו נ"ט מוחלט. לעומת זאת מסתכלים על איך הייתי בכיתה ז' מקבלים תמונה אחרת לגמרי: היתה לי בעיה ליצור קשרים עם אנשים חדשים שלא היו איתי ביסודי , בעקבות כך החלטתי להתבודד ובמקום לבלות עם חברים בהפסקות הלכתי לספרייה לקרוא. וכך עשיתי גם בזמני הפנוי. התחלתי לפתח תחומי עניין מוזרים מאוד כמו : היסטוריה , מתמטיקה,מדע אקטואליה שאינם מאפיינים את בני גילי. במשך שנה וחצי לא היה לי אפילו חבר אחד, עד שהצלחתי להתחבר עם אנשים מכיתות אחרות והמצב השתפר .אך מאז ועד היום לא זכור לי מצב שבזמן נתון היה לי יותר מ 1-3 חברים ,והיו לי גם תקופות שהייתי לבד לחלוטין. (בניגוד מוחלט למה שהיה ביסודי...). כלומר משהו בין א"א ל אס"י ואולי בספקטרום וזה בניגוד מוחלט למה שאני קורא כאן על אנשים שקרא להם דבר הפוך - היו קרובים מאוד לספקטרום בילדותם אך בסופו של דבר השתפרו ,למדו דברים ולבסוף היו ל אנשי אמצע. האם ייתכן שזו "בעיה שחריפה" כפי שאמרה לי פעם פסיכולוגית (למרות שהיא פסיכולוגית חינוכית ואין לה שום קשר לאבחון אוטיזם.....) ?
 

kagome10

New member
אין גבול לספקטרום

יש ספקטרום שמבחינתי מצס אחד יש בו נטים ומהצד השני אסים. ואפשר לזוז בו, לא הרבה. הגבול בין אסים לאנשי אמצע הוא שרירותי לחלוטין. לדעתי לא הופכים מא"א לא"ס או ההפך. יש בעיות שלומדים להתמודד איתן או לא לומדים. זה הכל
 
למעלה