תשובה שהיא סיפור....
היי כולם... אני לא מכאן, הגעתי דרך דף הפורומים. אבל יש לי במקרה תשובה לשאלה בצורת סיפור..לא יודעת אם זו תשובה, הזאלה הזו פשוט הזכירה לי את הסיפור. אני משתתפת בסדנת כתיבה, ולפני כמה זמן נתנו לנו תרגיל, לכתוב קטע שמתחיל במשפט "את נמרחת על הספה, השלט בידך..." חוץ מזה לא היתה שום הנחיה. איכשהו, לי הסיפור הלך לכיוון של הדיון הזה. זה לא ממש סיפור, זה סתם מן קטע כזה.. הנה: את נמרחת על הספה, השלט בידך. את מחליפה ערוצים בעוד את מתאמצת לסלק את רגשות האשמה שאוחזים בך. היום יום שלישי, היום הקבוע בו את טוענת שעלייך להישאר שעה נוספת בעבודה, והולכת לאמא שלך לראות את התכנית האהובה עלייך. פעם, כשהילדות היו הולכות לחברות מהגן, הן היו חוזרות עם סיפורים על התכנית המצחיקה הזו שראו בטלויזיה, עם החתול והעכבר. כשגדלו קצת והגיעו לבית הספר היסודי, הבינו שלמעשה הן השונות ולא החברה מהגן עם הטלויזיה. לכולם יש טלויזיה בבית חוץ מלהן! כששאלו אותך הבנות מדוע אין לכם בבית טלויזיה, הסברת שהטלויזיה מנוונת לנו את המוח, מרעילה אותו ברדידות ובינוניות וגורמת לנו שנרכז את חיינו סביבה. וזה לא שאת לא מאמינה בתאוריה הזו! את מאמינה בה בלב שלם, ואף מרגישה בת מזל שמצאת גבר החולק איתך את אותן השקפות בנושאים כאלו. אבל השעה הזו ביום שלישי...השעה הזו מוכיחה שבכל תאוריה מרשימה, צודקת ככל שתהיה, יש פרצה דרכה מזדחלת האנושיות. את חושבת לעצמך כמה חסר לך לפעמים בבית להימרח ככה...מול הטלויזיה שאין לך. חשבת שעבודה מהבית תהיה רעיון נהדר. מה יותר טוב מזה? לקום בבוקר ולהתיישב למחשב בפיג'מה, לעשות כמה הפסקות שאת רוצה, לעבוד בשקט מוחלט מסביב, בלי שיחות בטלות עם אנשים טיפשים ליד מכונת הצילום... אך כשהתחלת, גילית שאפשר להתיישב למחשב בפיג'מה שאיתה את נשארת עד הצהריים, שאפשר לעשות כמה הפסקות שאת רוצה ולכן אין שום תירוץ לכביסה שעוד לא מקופלת ולחדרים הלא מסודרים, וגם גילית שיותר מהכל חסרות לך שיחות בטלות עם אנשים טיפשים ליד מכונת הצילום. תמיד בשעה הזו של יום שלישי את תוהה אם אלו החיים שבאמת רצית. כשהיית ילדה, ואפילו בחורה צעירה, תמיד נראו לך המבוגרים כל כך מיושבים, כאילו בעיות הן נחלת העבר עבורם, עכשיו כשמצאו מנוחה ונחלה עם בן הזוג והילדים. ואת כיום בגיל אותו החשבת אז למבוגר, ואינך יודעת למה רק אלייך לא הגיעה המיושבות הזו. את כבר בת 42, עוסקת במקצוע שאת בטוחה עד כמה הוא מעניין אותך, מגדלת ילדות בתחושה שאת בעצמך ילדה, חיה עם גבר שמדי פעם נתקף דיכאון חמור כל כך עד שאינומסוגל ללכת לעבודה או לתפקד בשום צורה, וטוען שזה מאניה דיפרסיה כשבעצם אם הוא שוכב כל היום במיטה עם ספר בזמן ה"התקף", הוא מבסוט עד הגג. לגבר הזה אמרת לפני 10 שנים, אמרת שאת מוכנה לנהל יחסים פתוחים. הוא טען שזה התנאי לנישואים האלו, שאם לא ירגיש שיש לו מוצא בכל עת, לעולם לא יוכל להינשא. ואת הסכמת.כי היית כבר בת 32, עברת הרבה, ולא חשבת שיכול להיות שתמצאי משהו יותר טוב מזה. האמנת שמגיע לך בעל שלא מסוגל בלב שלם ובגוך שלם להיות איתך. את תוהה אם שעת המחשבות הזו מזיקה לך, וגורמת לך בכוח לראות את הרע בחייך, או שהיא הכרחית כי בלעדיה לא תראי את הדברים כפי שהם ותמשיכי עיוורת, על אוטומט. את דוחפת את הדילמה הזו הצידה כמו בכל שבוע, שקט עכשיו, מתחיל שיר הפתיחה. אשמח אם תגיבו...הייתי רוצה לדעת אם אתם רואים את הקשר בין הסיפור לשאלה. אתם גם נראים לעצמכם כמו האישה בסיפור?... כתבתי את זה כי לי תמיד היה נראה שכשאתה "גדול", אז החיים שלך די זורמים על מי מנוחות..אתה עם עבודה ולפעמים גם אחרי לימודים אקדמאים, מה שאומר שאתה יודע מה אתה רוצה לעשות בחיים, אתה בד"כ נשוי, מה שאומר שמצאת את החצי השני כביכול... אבל לאחרונה אני מתחילה לחשוד שאולי גם כשמתבגרים לא מרגישים שלמים לגמרי...וזה מלחיץ אותי!
מה דומה, מה שונה ואיך מתמודדים עם הפער הזה
