עפרונית מהודרת
New member
כרסי?
בין שיניי.
בין שיניי.
אלכסנדר הגדול.
- פותח הנושא אוֹחַ
- פורסם בתאריך
עפרונית מהודרת
New member
|עומדת בפינה|
איפה זה כתוב? ראיתי רק שהוא staying with Americans לא ראיתי שכתוב איפה
איפה זה כתוב? ראיתי רק שהוא staying with Americans לא ראיתי שכתוב איפה
זולל מישמישים
New member
התמונה שלו התנוססה בראש ה HOMEPAGE
של ה FBI במו עיניי ראיתי. 15 סנטימטר מעל בן לאדן.
של ה FBI במו עיניי ראיתי. 15 סנטימטר מעל בן לאדן.
עסקי אוויר ../images/Emo141.gif
כשעמדתי לפרוש משירותי הצבאי, סוף 90 תחילת 91, באה רותי למשרד שלנו ואמרה לי שקובי שמע שאני משתחרר, ורוצה להציע לי משרה בחברה שהצטרף אליה, חברת "אפרת". קובי היה מילואימניק שלנו. הוא פרש כמה שנים לפניי, ורותי, אשתו, האריכה את שירות הקבע שהתחייבה אליו כשהלכה לממר"ם. קצת התפלאתי, כי קובי עמד בראש אחד הצוותים המעטים ביחידה שלא עבדתי מולם, וחוץ משלום-שלום במסדרון לא היה לי איתו כלום. מצד שני, היה לי מוניטין של תוכניתן סיסטם טוב, חרוץ ויסודי. קצת מוזר, ועם חוש הומור פרברטי, אבל איש מקצוע טוב ורציני. הנחתי שקובי שמע על זה, מאשתו או ממישהו אחר. מה היה לי להפסיד? התקשרתי לקובי הביתה. הוא נשמע כאילו הערתי אותו משינה. "אז אתה רוצה לעבוד בחברתנו הקטנה", המהם, "המממ, בעצם כבר לא כל כך קטנה". האמת, לא ידעתי בדיוק מה עושים ב"אפרת טכנולוגיה עתידית", אבל הנחתי שאם הם רוצים אותי, בוודאי מדובר באנשים כלבבי, שיודעים מה שהם עושים. קובי נתן לי כתובת, הדפסתי את קורות החיים המושקעות שלי, הכנסתי למעטפה ושלחתי. כמה ימים עוברים, ומישהי מצלצלת אלי ובהתלהבות מבשרת לי שבדיוק מחר יש מבחנים, ואם אני יכול לבוא, זה יהיה ממש מצויין, כי מי יודע מתי יהיו עוד פעם. שוב היה לי קצת מוזר, מה פתאום מזמנים אותי למבחנים בלי שבדקו איתי שיש בכלל מצב, אבל לגברת לא היו הסברים בשבילי, והיא רק חזרה ואמרה שזה יהיה ממש נפלא אם אני אבוא. לקחתי את האוטו של אשתי ובאתי למשרדים שלהם, שמה מאחורי תחנת הדלק ביגאל אלון. הכניסו אותנו לכיתת בחינות כמו בצבא, חילקו שאלונים סגורים, השתררה דממה מתוחה. אז מדובר במבחנים פסיכוטכניים. קטן עלי, חשבתי לעצמי. עשיתי מבחנים כאלה בבית הספר, באוניברסיטה, בצבא. ואז נכנס אבנר. אבנר הסביר כמה דברים על המבחנים, ועל החשיבות הרבה שהחברה מייחסת לכישורי עובדיה, ואז עשה פאוזה, שינה את טון קולו כאילו מביך אותו בכלל להגיד את זה, והזהיר אותנו שלא נחשוב אפילו להעתיק. "אל תביכו את עצמכם ואותנו", אמר. אחר כך הוא שאל אם יש שאלות, ואני פשוט לא יכולתי להתאפק. "תגיד", אמרתי לו, "אתה לא היית הסוציולוג של בה"ד 11?". אבנר הסתכל עלי בהבעה של מישהו שאכל משהו מקולקל וסינן בשקט: "כן, אני הייתי הסוציולוג של בה"ד 11". עוד כמה ימים עוברים, ודני מתקשר אלי. הוא הציג את עצמו כראש צוות ב"אפרת" והזמין אותי להיפגש איתו. הפתיע אותי שתוצאות המבחנים הפסיכוטכניים הגיעו כל כך מהר, אבל בשוק הפרטי הכל הולך יותר מהר מאשר בצבא, וחוץ מזה הם בטח יודעים מה שהם עושים. גם ממנו ניסיתי להבין באיזה תפקיד מדובר, והוא אמר בנעימות ובנחישות שאני אבוא וכבר אשמע הכל. שוב לקחתי את האוטו של אשתי ונסעתי אליהם. הפקידות קיבלו את פני בחביבות מופגנת והורו לי לשבת ולחכות על ידן. חיכיתי, חיכיתי, ובסוף דני יצא והזמין אותי ללכת אחריו לחדר של הצוות שלו. הוא שאל אותי על מה שעשיתי בצבא, וסיפרתי לו על דרכי כתוכניתן סיסטם של מחשבי מיינפריים. לא שכחתי לשרבב את שמו של קובי, ולא הזכרתי את זה שהצוות שלו לא עבד עם המיינפריים. הוא סיפר לי שגם הוא היה איש תוכנה בחיל האוויר, אמנם לא ביחידת המיינפריים, אבל זה לא כל כך משנה, תמיד אפשר ללמוד טכנולוגיות חדשות. אחר כך הוא שאל אותי מה הניסיון שלי בפיתוח, וזה בלבל אותי, כי תוכניתני סיסטם לא ממש עושים פיתוח, וזה גם כתוב בקורות החיים שלי. סיפרתי לו על איזו רוטינת סופרבייזור שכתבתי וכמה תכניות שירות באסמבלר. ואז, סוף סוף, דני סיפר לי מה הם עושים. הם מפתחים תוכנה לניהול תאים קוליים, שמאפשרת לאנשים להשאיר הודעות כשהם מצלצלים למישהו והוא לא בבית. "אה!", קראתי בשמחה, "אז זה כמו מזכירה אוטומטית ממוחשבת, רק שההודעות נשמרות על דיסק מרכזי ולא על קלטת במכשיר!". דני הסתכל עלי בהבעה של מישהו שאכל משהו מקולקל וסינן בשקט: "כן, זה כמו מזכירה אוטומטית ממוחשבת". עוד כמה ימים עוברים, ואני מקבל מעטפה מהודרת מחברת "אפרת". אני פותח בהתרגשות, ומוצא שם את הפתק המנומס ששולחים לאלה שלא התקבלו. הייתי בהלם. בתחושה שלי, הכל הלך טוב. כל המבטים העקומים שכתבתי עליהם, רק בדיעבד אני זוכר אותם. צלצלתי לקובי ושאלתי אותו על מה נפלתי, אולי אני יכול ללמוד מזה משהו לריאיונות הבאים. קובי לא כל כך רצה לעזור לי עם זה, העיר שזה לא מקובל, אבל בסוף אמר שינסה לברר. אחרי שבוע צלצלתי אליו שוב, והוא מלמל משהו על זה שדני התאכזב מזה שלא היה לי ניסיון בפיתוח. כאילו, כל הידע שלי והמוניטין שלי בכלל לא היו רלבנטיים. בסוף השתחררתי והלכתי לעבוד אצל יוש, מילואימניק אחר שלנו. החברה שהוא עבד בה הייתה הרבה פחות זוהרת, העבודה לא הייתה הכי מאתגרת, אבל האנשים שם היו הרבה יותר נעימים, ועם יוש התידדתי מאד. לימים, כש"אפרת" הפכה ל"קומברס", כששידרו בטלביזיה את הפיטורים ההמוניים שעשו שם בצורה מכוערת מאד וכשעבדתי מולם מטעם "בזק" כלקוח, הודיתי בליבי לדני על שלא קיבל אותי לעבודה שם. ועכשיו, כשאני קורא בעיתונים את כל הליקוקים לקובי אלכסנדר האומלל, אני נזכר במשפט שאמר לי פעם יוש, משפט ששמע מאביו עליו השלום: "אל תדרוך עליהם בדרכך למעלה, כי תפגוש אותם בדרכך למטה".
כשעמדתי לפרוש משירותי הצבאי, סוף 90 תחילת 91, באה רותי למשרד שלנו ואמרה לי שקובי שמע שאני משתחרר, ורוצה להציע לי משרה בחברה שהצטרף אליה, חברת "אפרת". קובי היה מילואימניק שלנו. הוא פרש כמה שנים לפניי, ורותי, אשתו, האריכה את שירות הקבע שהתחייבה אליו כשהלכה לממר"ם. קצת התפלאתי, כי קובי עמד בראש אחד הצוותים המעטים ביחידה שלא עבדתי מולם, וחוץ משלום-שלום במסדרון לא היה לי איתו כלום. מצד שני, היה לי מוניטין של תוכניתן סיסטם טוב, חרוץ ויסודי. קצת מוזר, ועם חוש הומור פרברטי, אבל איש מקצוע טוב ורציני. הנחתי שקובי שמע על זה, מאשתו או ממישהו אחר. מה היה לי להפסיד? התקשרתי לקובי הביתה. הוא נשמע כאילו הערתי אותו משינה. "אז אתה רוצה לעבוד בחברתנו הקטנה", המהם, "המממ, בעצם כבר לא כל כך קטנה". האמת, לא ידעתי בדיוק מה עושים ב"אפרת טכנולוגיה עתידית", אבל הנחתי שאם הם רוצים אותי, בוודאי מדובר באנשים כלבבי, שיודעים מה שהם עושים. קובי נתן לי כתובת, הדפסתי את קורות החיים המושקעות שלי, הכנסתי למעטפה ושלחתי. כמה ימים עוברים, ומישהי מצלצלת אלי ובהתלהבות מבשרת לי שבדיוק מחר יש מבחנים, ואם אני יכול לבוא, זה יהיה ממש מצויין, כי מי יודע מתי יהיו עוד פעם. שוב היה לי קצת מוזר, מה פתאום מזמנים אותי למבחנים בלי שבדקו איתי שיש בכלל מצב, אבל לגברת לא היו הסברים בשבילי, והיא רק חזרה ואמרה שזה יהיה ממש נפלא אם אני אבוא. לקחתי את האוטו של אשתי ובאתי למשרדים שלהם, שמה מאחורי תחנת הדלק ביגאל אלון. הכניסו אותנו לכיתת בחינות כמו בצבא, חילקו שאלונים סגורים, השתררה דממה מתוחה. אז מדובר במבחנים פסיכוטכניים. קטן עלי, חשבתי לעצמי. עשיתי מבחנים כאלה בבית הספר, באוניברסיטה, בצבא. ואז נכנס אבנר. אבנר הסביר כמה דברים על המבחנים, ועל החשיבות הרבה שהחברה מייחסת לכישורי עובדיה, ואז עשה פאוזה, שינה את טון קולו כאילו מביך אותו בכלל להגיד את זה, והזהיר אותנו שלא נחשוב אפילו להעתיק. "אל תביכו את עצמכם ואותנו", אמר. אחר כך הוא שאל אם יש שאלות, ואני פשוט לא יכולתי להתאפק. "תגיד", אמרתי לו, "אתה לא היית הסוציולוג של בה"ד 11?". אבנר הסתכל עלי בהבעה של מישהו שאכל משהו מקולקל וסינן בשקט: "כן, אני הייתי הסוציולוג של בה"ד 11". עוד כמה ימים עוברים, ודני מתקשר אלי. הוא הציג את עצמו כראש צוות ב"אפרת" והזמין אותי להיפגש איתו. הפתיע אותי שתוצאות המבחנים הפסיכוטכניים הגיעו כל כך מהר, אבל בשוק הפרטי הכל הולך יותר מהר מאשר בצבא, וחוץ מזה הם בטח יודעים מה שהם עושים. גם ממנו ניסיתי להבין באיזה תפקיד מדובר, והוא אמר בנעימות ובנחישות שאני אבוא וכבר אשמע הכל. שוב לקחתי את האוטו של אשתי ונסעתי אליהם. הפקידות קיבלו את פני בחביבות מופגנת והורו לי לשבת ולחכות על ידן. חיכיתי, חיכיתי, ובסוף דני יצא והזמין אותי ללכת אחריו לחדר של הצוות שלו. הוא שאל אותי על מה שעשיתי בצבא, וסיפרתי לו על דרכי כתוכניתן סיסטם של מחשבי מיינפריים. לא שכחתי לשרבב את שמו של קובי, ולא הזכרתי את זה שהצוות שלו לא עבד עם המיינפריים. הוא סיפר לי שגם הוא היה איש תוכנה בחיל האוויר, אמנם לא ביחידת המיינפריים, אבל זה לא כל כך משנה, תמיד אפשר ללמוד טכנולוגיות חדשות. אחר כך הוא שאל אותי מה הניסיון שלי בפיתוח, וזה בלבל אותי, כי תוכניתני סיסטם לא ממש עושים פיתוח, וזה גם כתוב בקורות החיים שלי. סיפרתי לו על איזו רוטינת סופרבייזור שכתבתי וכמה תכניות שירות באסמבלר. ואז, סוף סוף, דני סיפר לי מה הם עושים. הם מפתחים תוכנה לניהול תאים קוליים, שמאפשרת לאנשים להשאיר הודעות כשהם מצלצלים למישהו והוא לא בבית. "אה!", קראתי בשמחה, "אז זה כמו מזכירה אוטומטית ממוחשבת, רק שההודעות נשמרות על דיסק מרכזי ולא על קלטת במכשיר!". דני הסתכל עלי בהבעה של מישהו שאכל משהו מקולקל וסינן בשקט: "כן, זה כמו מזכירה אוטומטית ממוחשבת". עוד כמה ימים עוברים, ואני מקבל מעטפה מהודרת מחברת "אפרת". אני פותח בהתרגשות, ומוצא שם את הפתק המנומס ששולחים לאלה שלא התקבלו. הייתי בהלם. בתחושה שלי, הכל הלך טוב. כל המבטים העקומים שכתבתי עליהם, רק בדיעבד אני זוכר אותם. צלצלתי לקובי ושאלתי אותו על מה נפלתי, אולי אני יכול ללמוד מזה משהו לריאיונות הבאים. קובי לא כל כך רצה לעזור לי עם זה, העיר שזה לא מקובל, אבל בסוף אמר שינסה לברר. אחרי שבוע צלצלתי אליו שוב, והוא מלמל משהו על זה שדני התאכזב מזה שלא היה לי ניסיון בפיתוח. כאילו, כל הידע שלי והמוניטין שלי בכלל לא היו רלבנטיים. בסוף השתחררתי והלכתי לעבוד אצל יוש, מילואימניק אחר שלנו. החברה שהוא עבד בה הייתה הרבה פחות זוהרת, העבודה לא הייתה הכי מאתגרת, אבל האנשים שם היו הרבה יותר נעימים, ועם יוש התידדתי מאד. לימים, כש"אפרת" הפכה ל"קומברס", כששידרו בטלביזיה את הפיטורים ההמוניים שעשו שם בצורה מכוערת מאד וכשעבדתי מולם מטעם "בזק" כלקוח, הודיתי בליבי לדני על שלא קיבל אותי לעבודה שם. ועכשיו, כשאני קורא בעיתונים את כל הליקוקים לקובי אלכסנדר האומלל, אני נזכר במשפט שאמר לי פעם יוש, משפט ששמע מאביו עליו השלום: "אל תדרוך עליהם בדרכך למעלה, כי תפגוש אותם בדרכך למטה".
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.