אלימות: פוסט-טראומה
כבר יותר משנה עברה והמחשבות עדיין מנקרות. עדיין מביט בחשדנות רבה בזרים ברחוב, במקרים מסויימים עובר למדרכה השניה. מביט לאחור לראות אולי מישהו מתקרב... זה קרה באחד הימים הראשונים של חודש ינואר אשתקד. אני חוזר לביתי ברגל, שעת ערב מוקדמת באחד הרחובות הראשיים של חיפה. אני קולט מאחורי חבורת נערים, בני-מיעוטים לפי השפה (דרוזים או ערבים, עד היום לא ברור, והאמת - לא ממש משנה). הם היו שבעה, ואני אחד. דיבורם היה חזק ומאוד לא נעים. מהיותי אדם חשדן מטבעי, הגנבתי מבטים, ומיד חשתי שכוונותיהן אינן טובות וכך היה: אני מחיש את צעדיי והם אחרי. קיוויתי שימשיכו בדרכם. אחד מהם מתקרב ואומר משהו בסגנון של "מה השעה", אני לא עונה. שואל שוב ואני מביט בו וממשיך ללכת. לפתע, הקטן שבהם רץ אליי ואומר "אתה קיללת אותנו"? הופה... כאן אני כבר מבין, שיש לי בעיה וברור לי שאני לא הולך לצאת בזול. הם מחפשים צרות בכוח, מישהו להתעמר בו וכדאי לי מאוד לחשוב מהר מה אני עושה, אחרת זה ייגמר רע. עברתי את הכביש בנונ-שלנטיות, בניסיון אחרון להמנע מעימות אבל זה כבר היה מאוחר - הם נדלקו על הקורבן והם אחרי. מכאן התחיל דין ודברים שהעיקר בו צרוב בזכרוני. בשלב הזה אני כבר מאוד מפחד. ההתנהגות שלהם ברורה לי. הם רוצים לצאת על מישהו, נוער מתוסכל, משועמם, מהסוג האלים והגרוע ביותר עם מבט ריק בעיניים. דיבורי איתם היה תקיף, שאלתי אותם למה הם הולכים אחריי, ומה הם רוצים ממני. כחיפאי וותיק אני דובר ערבית, רצוצה מאוד לצערי הרב באותו היום, וניסיתי להשתמש בה כדי להניח את דעתם או לפחות למשוך זמן. כעת הם כבר מקיפים אותי, ואני במצב של הישרדות, מחפש פתרון מהיר, וחושש מאוד לשלומי הפיזי - אחד מהם מוריד אל גבי "כאפה" חזקה מאוד, שהצליחה לכאוב גם מבעד לסוודר ומעיל עבה למדי. אני עדיין לא רץ - הם כמו חבורת כלבים, אם ארוץ עכשיו זה הסוף שלי. הם רוצים להזיק לי בצורה קשה אני כבר מבין. לשדוד, להכות, ואף גרוע מכך. אמרתי להם "חבר'ה, אתם שבעה... כל הכבוד, גברים אחד אחד". אחד מהם מנסה "כאילו" להתנצל ואומר לי "שבת שלום" ושולח יד ללחוץ - ידעתי שאם אתפוס את ידו הם ישתלטו עליי. אני ממשיך ללכת ואז תופס "ספרינט קצר" למקום המואר היחיד הקרוב לשם, תחנת דלק. יש לציין שלרוע מזלי למרות השעה המוקדמת, איש לא עבר ברחוב באותה עת. אני רץ והם אחריי. רצתי כדי לתפוס את היתרון של מקום מואר. עצרתי, גם כי ידעתי שהם ישיגו אותי, וגם כי בריחה רק "מדליקה" טורפים. והם אכן השיגו. נעמדתי מולם. הגדול שבחבורה שהיה בחור גבוה מאוד, הניף אגרוף לפניי ופגע בהם בחוזקה. אחד אחר רץ, קפץ באוויר ובעט בבטני. הצלחתי לזוז, בערך - לפחות לעמעם את המכה. השלישי ניסה להרים סטירה ונתקל בידי. בשלב זה, עדיין לא ברור לי למה, אולי משום התנהגותי התקיפה ואולי מזל, הם פנו ממני והחלו ללכת במעלה ההר. צלצלתי מיד למשטרה מהנייד, ועקבתי אחריהם תוך כדי שאני שומר מרחק בטוח. המשטרה יש לציין הגיבה באוזלת יד קשה. הם ברחו לתוך גן ציבורי, והניידת שהגיעה כללה בעיקר מתנדבים שלא רדפו אחריהם אלא המשיכו להסתובב מסביב לבלוק כמו אידיוטים. תלונה לא הגשתי. ההתמודדות האמיתית התחילה לאחר המקרה. אני אדם בעל רקע נפשי לא פשוט, והמקרה הזה כפי שאתם מבינים לא הוסיף לי בריאות. ניגשתי לבית-החולים לקבל טיפול. הנזקים הפיזיים היו מבוטלים תודה לאל, אבל הנזקים הנפשיים נותרו עד היום. המקרה גרם לי לחרדות קשות שבעקבותיהן נטלתי תרופות במשך תקופה ארוכה, ולעיתים עדיין לוקח. במשך כשבועיים הייתי ממש חולה. נזקקתי לטיפול פסיכולוגי ארוך-טווח. ההשפלה הקשה, לחוות דבר כזה ברחוב שגדלתי בו כל חיי, שבו גרים כל המגזרים בשלום, מאת חלאות אדם שגילם אולי חצי משלי ושסתם עברו במקום וחיפשו קורבן. ישנם לילות שבהם אני לא נרדם. כל חבורת נערים ברחוב מיד מעוררת בי תגובה פנימית סוערת וקשה. אני חשדן כלפי אנשים בצורה בלתי רגילה. אני כועס, רותח. לפעמים גם מחשבות נקם קשות עולות בראשי, שאיתן אין מה לעשות. זכור לי שבאותו רגע רציתי לרוץ לבית סמוך של קרוב משפחה, לקחת את הרכב ופשוט לדרוס אותם. להשיב לרגע את הכבוד העצמי שאבד, למחוק את ההשפלה. כמובן שלא עשיתי זאת כי בניגוד לילדים ה"טובים" האלו, אני לא אדם אלים. וכל הזמן אני חוזר ושואל: למה, למה הייתי צריך לעבור את זה? זהו, מוריד מן הלב, שוב, והפעם בפורום...
כבר יותר משנה עברה והמחשבות עדיין מנקרות. עדיין מביט בחשדנות רבה בזרים ברחוב, במקרים מסויימים עובר למדרכה השניה. מביט לאחור לראות אולי מישהו מתקרב... זה קרה באחד הימים הראשונים של חודש ינואר אשתקד. אני חוזר לביתי ברגל, שעת ערב מוקדמת באחד הרחובות הראשיים של חיפה. אני קולט מאחורי חבורת נערים, בני-מיעוטים לפי השפה (דרוזים או ערבים, עד היום לא ברור, והאמת - לא ממש משנה). הם היו שבעה, ואני אחד. דיבורם היה חזק ומאוד לא נעים. מהיותי אדם חשדן מטבעי, הגנבתי מבטים, ומיד חשתי שכוונותיהן אינן טובות וכך היה: אני מחיש את צעדיי והם אחרי. קיוויתי שימשיכו בדרכם. אחד מהם מתקרב ואומר משהו בסגנון של "מה השעה", אני לא עונה. שואל שוב ואני מביט בו וממשיך ללכת. לפתע, הקטן שבהם רץ אליי ואומר "אתה קיללת אותנו"? הופה... כאן אני כבר מבין, שיש לי בעיה וברור לי שאני לא הולך לצאת בזול. הם מחפשים צרות בכוח, מישהו להתעמר בו וכדאי לי מאוד לחשוב מהר מה אני עושה, אחרת זה ייגמר רע. עברתי את הכביש בנונ-שלנטיות, בניסיון אחרון להמנע מעימות אבל זה כבר היה מאוחר - הם נדלקו על הקורבן והם אחרי. מכאן התחיל דין ודברים שהעיקר בו צרוב בזכרוני. בשלב הזה אני כבר מאוד מפחד. ההתנהגות שלהם ברורה לי. הם רוצים לצאת על מישהו, נוער מתוסכל, משועמם, מהסוג האלים והגרוע ביותר עם מבט ריק בעיניים. דיבורי איתם היה תקיף, שאלתי אותם למה הם הולכים אחריי, ומה הם רוצים ממני. כחיפאי וותיק אני דובר ערבית, רצוצה מאוד לצערי הרב באותו היום, וניסיתי להשתמש בה כדי להניח את דעתם או לפחות למשוך זמן. כעת הם כבר מקיפים אותי, ואני במצב של הישרדות, מחפש פתרון מהיר, וחושש מאוד לשלומי הפיזי - אחד מהם מוריד אל גבי "כאפה" חזקה מאוד, שהצליחה לכאוב גם מבעד לסוודר ומעיל עבה למדי. אני עדיין לא רץ - הם כמו חבורת כלבים, אם ארוץ עכשיו זה הסוף שלי. הם רוצים להזיק לי בצורה קשה אני כבר מבין. לשדוד, להכות, ואף גרוע מכך. אמרתי להם "חבר'ה, אתם שבעה... כל הכבוד, גברים אחד אחד". אחד מהם מנסה "כאילו" להתנצל ואומר לי "שבת שלום" ושולח יד ללחוץ - ידעתי שאם אתפוס את ידו הם ישתלטו עליי. אני ממשיך ללכת ואז תופס "ספרינט קצר" למקום המואר היחיד הקרוב לשם, תחנת דלק. יש לציין שלרוע מזלי למרות השעה המוקדמת, איש לא עבר ברחוב באותה עת. אני רץ והם אחריי. רצתי כדי לתפוס את היתרון של מקום מואר. עצרתי, גם כי ידעתי שהם ישיגו אותי, וגם כי בריחה רק "מדליקה" טורפים. והם אכן השיגו. נעמדתי מולם. הגדול שבחבורה שהיה בחור גבוה מאוד, הניף אגרוף לפניי ופגע בהם בחוזקה. אחד אחר רץ, קפץ באוויר ובעט בבטני. הצלחתי לזוז, בערך - לפחות לעמעם את המכה. השלישי ניסה להרים סטירה ונתקל בידי. בשלב זה, עדיין לא ברור לי למה, אולי משום התנהגותי התקיפה ואולי מזל, הם פנו ממני והחלו ללכת במעלה ההר. צלצלתי מיד למשטרה מהנייד, ועקבתי אחריהם תוך כדי שאני שומר מרחק בטוח. המשטרה יש לציין הגיבה באוזלת יד קשה. הם ברחו לתוך גן ציבורי, והניידת שהגיעה כללה בעיקר מתנדבים שלא רדפו אחריהם אלא המשיכו להסתובב מסביב לבלוק כמו אידיוטים. תלונה לא הגשתי. ההתמודדות האמיתית התחילה לאחר המקרה. אני אדם בעל רקע נפשי לא פשוט, והמקרה הזה כפי שאתם מבינים לא הוסיף לי בריאות. ניגשתי לבית-החולים לקבל טיפול. הנזקים הפיזיים היו מבוטלים תודה לאל, אבל הנזקים הנפשיים נותרו עד היום. המקרה גרם לי לחרדות קשות שבעקבותיהן נטלתי תרופות במשך תקופה ארוכה, ולעיתים עדיין לוקח. במשך כשבועיים הייתי ממש חולה. נזקקתי לטיפול פסיכולוגי ארוך-טווח. ההשפלה הקשה, לחוות דבר כזה ברחוב שגדלתי בו כל חיי, שבו גרים כל המגזרים בשלום, מאת חלאות אדם שגילם אולי חצי משלי ושסתם עברו במקום וחיפשו קורבן. ישנם לילות שבהם אני לא נרדם. כל חבורת נערים ברחוב מיד מעוררת בי תגובה פנימית סוערת וקשה. אני חשדן כלפי אנשים בצורה בלתי רגילה. אני כועס, רותח. לפעמים גם מחשבות נקם קשות עולות בראשי, שאיתן אין מה לעשות. זכור לי שבאותו רגע רציתי לרוץ לבית סמוך של קרוב משפחה, לקחת את הרכב ופשוט לדרוס אותם. להשיב לרגע את הכבוד העצמי שאבד, למחוק את ההשפלה. כמובן שלא עשיתי זאת כי בניגוד לילדים ה"טובים" האלו, אני לא אדם אלים. וכל הזמן אני חוזר ושואל: למה, למה הייתי צריך לעבור את זה? זהו, מוריד מן הלב, שוב, והפעם בפורום...
