אלימות מהי?

o n m y w a y

New member
אלימות מהי?

אני מרים את הכפפה לפתוח דיון על הנושא המדובר. הייתי שמח אם נתייחס לא רק לאלימות כלפי אדם אחר, אלא לאלימות כלפיי עצמנו שאנו מפעילים במודע ושלא במודע. מצד אחד ישנם אנשים כאן החווים אלימות בגישתו של דרול, מצד שני ישנם אנשים הלומדים ממנו ויודעים עד כמה הוא עדין בכלל... איך ייתכן ששתי הדעות הללו יכולות להיות נכונות? האם אלימות נמדדת כמעצור לתודעה? או אלימות היא מה שמאיים על קיומי הפיזי? יאללה שיהיה מעניין...
 
דרול לחוד ודיון מעניין לחוד

דרול הוא לא היחיד שהואשם באלימות. אני זוכרת הערות כאלה גם כלפי אחרים. לכן ברשותך נניח בצד את המקרים הפרטיים, ונדון בשאלה הכללית שהעלית, שהיא מעניינת בעיני. מה ההבדל בין רופא מנתח שמתקרב אליך עם איזמל, לבין ערס שמתקרב אליך עם סכין? למה השני נחשב אלים בעוד הראשון לא? הרי מטרת שניהם היא להקיז את דמך. הייתי אומרת שההבדל הוא כפול: בכוונה ובמיומנות. מבחינת הכוונה, אלימות נובעת מכעס, שנאה, סלידה וכן הלאה. המנתח לא סולד מהגידול שהוא עומד להסיר ואין לו כעס או טינה כלפיו. כוונותיו טובות, והוא מסיר אותו לטובת החולה. מבחינת מיומנות, המנתח עושה כמיטב יכולתו כדי לצמצם את הנזק ולהגביר את התועלת. כאב, דימום, פגיעה באברים לא חולים - כל אלה מצומצמים למינימום. האדם האלים, לעומת זאת, אינו יודע ואינו יכול לצמצם את הנזק. כל האמצעים כשרים בעיניו להשמדת מה שמעורר בו כעס וסלידה. אם קיימת אפשרות אחרת, הוא אינו יכול ואינו רוצה להשתמש בה. זה מה שמבדיל בעיני "אדם אלים" מ"אדם שמשתמש באלימות בלית ברירה". ייתכן שכוונותיו טובות; האב המכה את בנו יכול לחשוב שהוא עושה זאת כאמצעי חינוכי יעיל. השאלה היא האם יש לו מיומנות שתאפשר את קיומה של אלטרנטיבה. כאשר המיומנויות מצומצמות, הפתרון האלים מגיע במהירות גדולה יותר, ונזקו רב יותר. לכן אלימות לא בהכרח נמדדת בכוונה לפגוע, פיזית, רגשית או אחרת - ישנם מקרים של ניסיון לפגוע ולהשמיד שאינם אלימות במובנה הרע אלא פעולה תקיפה מבורכת; ההבדל בעיני הוא הכוונות (גם החמקמקות ביותר) שמאחורי הפעולה, והמיומנות שתאפשר לפעולה זו להיות הדבר הנכון בעיתו ולהתבצע כראוי.
 

o n m y w a y

New member
../images/Emo13.gif

אני לא יודע אם את חווה זאת באופן כזה, אני כן. אני מתעורר ומוצא את עצמי מזיק לעצמי, לומד לחמול עושה תהליך, ויום אחד אני מתעורר ומבין ששוב אני נמצא עם עצמי בדפוס של אלימות. אני מנצל את התובנות הרוחניות שלי על מנת לפגוע בעצמי, לוקח לי זמן לגלות זאת, לפעמים לפניי לפעמים תוך כדיי... אני לא יודע מה איתכם אך ככל שאני מכיר את עצמי יותר אני מתוודה לאלימות הרבה שיש בתוכי כתנאי בסיסי לקיום שלי, אני לא תמיד מצליח להבין מקומות אלו או לפעול בצורה שונה עד שמשהו קורה שמסיט את צומת הלב שלי נותן לי מרחק מסויים ואז אני מבחין עד כמה התחכום שלי פוגע בי. אם כן, כוונותי באמת טובות אז מדוע אני מוצא את עצמי בכל פעם מחדש פוגע בעצמי מבלי להבין זאת כלל? אני לא יודע מה איתך אבל אני מאד מיומן באלימות שלי כלפיי עצמי והסביבה. אני אתן את הדגש כרגע על חוסר הבנה כי נראה לי שאני פשוט לא מבין משהו מאד בסיסי, אלא אם האלימות היא חלק בלתי נפרד ממני וכלי יעיל בסופו של יום. ???
 
אני בהחלט מכירה את מה שאתה מתאר

זה קורה כל הזמן, בכל מיני רמות, אפילו הפשוטות ביותר. למשל, אני מגיבה בכעס כלפי משהו. הדבר הראשון שזה עושה זה נזק לעצמי, ובסבירות מסוימת מוביל אותי לגרום נזק לאחרים. אז למה להגיב ככה? כי אין אלטרנטיבה. כי זה הכלי שאני מכירה להתמודדות עם מצבים. כי ברפרטואר הלא-מיומן שלי, יש רק שתי תגובות - להלחם או לברוח, להתקיף או להכנע. שתיהן גסות למדי, מזיקות לי עצמי ולאחרים, ולא ממש משרתות שום אינטרס חשוב. לגבי הכוונות הטובות: התגובות האלימות מסוגלות להתקיים משום שברמה העמוקה ביותר לא פיתחתי מספיק חמלה ואהבה, לא כלפי עצמי ולא כלפי אחרים, ולכן כוונות טובות אמיתיות לא התפתחו עדיין. מה שיש לי זה הד קלוש של כוונות טובות, מעורב בהרבה היצמדות, בורות וכעס. אומרים שעם ההתפתחות הרוחנית, שני הדברים מתפתחים מאליהם - הן החמלה האמיתית והן המיומנות. בינתיים, התודעה שלנו כל כך גסה, שאנחנו לא תמיד מסוגלים להבחין מתי אנחנו מזיקים לעצמנו ולאחרים. אם יש לנו מוטיבציה אמיתית להתקדם אנחנו מתחילים בהדרגה לראות את זה, ומעזים לקחת אחריות ולהתמודד עם הכאב שכרוך בדפוסים האלה. ההתרשמות שלי היא שהפחד מכאב הוא אחד הדברים הכי משמעותיים שמתחזקים את האלימות הזו, שכביכול נותנת לנו איזשהו שריון כנגד תחושת הכאב, הפגיעות וחוסר האונים שאנחנו כל כך לא מוכנים לשאת.
 

o n m y w a y

New member
אבחנה מדוייקת

"ההתרשמות שלי היא שהפחד מכאב הוא אחד הדברים הכי משמעותיים שמתחזקים את האלימות הזו, שכביכול נותנת לנו איזשהו שריון כנגד תחושת הכאב, הפגיעות וחוסר האונים שאנחנו כל כך לא מוכנים לשאת." אני מסכים איתך לחלוטין ויש לי שאלה, הרי עצם הרצון שלנו לא לחוש כאב, מונע מאיתנו את היכולת להיות פגיע משמע פתוח, הכאב במקום זה הוא עצום! אם אין לי את היכולת להיפגע ולחוש כאב, אני חש כאב קשה יותר פי כמה. אם כן, מדוע זה אני בסופו של יום בוחר בכאב שהרבה יותר כואב מסתם כאב כמו שהוא? על פי ההיגיון שאומר שאנו לא רוצים לחוש את הכאב (ולכן אנו לא מתמודדים עם הפגיעות וחוסר האונים,) אנו פועלים כנגד עצמנו ובוחרים כאב יותר גדול ומה גם שהוא כלל לא ניצרך באמת אלא בהבנה איך להשתחרר ממנו. מדוע אנו פועלים כך לדעתך?
 
אם היינו פועלים לפי ההיגיון

מצבנו היה טוב בהרבה... אני חושבת שיש דברים שאנחנו לא באמת מבינים, בשורש ישותנו, וחלק מתהליך הרוחני הוא להכריח את עצמנו להבין לעומק ולפעול לפיהם. למשל, האם אנחנו באמת מבינים שנמות, ושזה עלול להיות ממש בקרוב? מספרים על המורה הבודהיסטי הפרובוקטיבי דזוגנסאר קיינטסה רינפוצ'ה, שבא אליו חולה איידס, ואמר, "רינפוצ'ה, יש לי איידס. אני עומד למות". אתה יודע מה הוא ענה לו? "אז מה!" כולנו עומדים למות, כולנו חולים במחלה הסופנית שהיא החיים, אבל עד כמה אנחנו באמת מבינים את זה, וחיים את חיינו לא כעול אלא כמתנה יקרה, כמו אדם חולה שנקצבו לו עוד כמה שנים? אותו דבר לדעתי עם ההתנהגות המתגוננת, שלא עוזרת באמת ורק פוגעת בנו, אבל אנחנו מסרבים להרפות, מסרבים להאמין שלא ניתן להאחז ולא ניתן להגן. כמו מישהו שלא מסוגל להרפות מהארנק המרופט שלו ולפנות את ידיו לקחת אוצרות הרבה יותר יקרים. זה מה שיש לנו כרגע וזה נותן לנו תחושת ביטחון יחסית. ההבנה ההגיונית שאנחנו מזיקים לעצמנו היא צעד ראשון. ההמשך הוא להוכיח לעצמנו, שוב ושוב, את ההקלה שיש כשמוכנים להרפות, ולהחדיר לתוכנו בהדרגה, עמוק יותר ויותר, את ההבנה הזו. כנראה שצריך לעשות את זה מיליון פעמים במהלך החיים, שוב ושוב, עד שזה מתחיל לשקוע ממש.
 

נהראש

New member
אלימות מהי

חז"ל דרשו "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". לא פחות ולא יותר. "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:"[ויקרא יט יז] רש"י מפרש את הסעיף האחרון כמזהיר אותנו שלא לבייש אדם אחר ברבים בזמן שמקיימים את מצוות התוכחה. מאחורי ולפני כל אמירה ומעשה עומדת הכוונה הנפשית, האם הכוונה היא לפגוע באחר על-מנת להרגיש טוב עם עצמך, או שהכוונה היא להוכיח אותו כדי לגרום לו להבין דבר-מה. כפי שאני מבין את הדברים, האלימות היא תוצר לוואי של הסבל וזה שוכן בכל אחד מאיתנו. ישנה דרך להשתחרר מהסבל והיא ע"י טיהור הנפש מהמשקעים הטמונים בה. מי יתן וכל היצורים החיים יהיו מאושרים
 

o n m y w a y

New member
אני לא בטוח

למה אתה מכוון ניתן לענות על כך מכמה זוויות. הזוויות שלי, אני מוצא את עצמי בכל כוחי מנסה לשמר את הידוע לי, אני בדרך כלל מוצא את עצמי מזדהה לחלוטין עם "חבילת הפתעות מסויימת" ומפוחד לחלוטין לאבד אותה מפניי שאני מרגיש שאני מאבד כך את הזהות שלי. אם כן התשובה כרגע מנקודת מבט זו היא הנסיון לגונן על מה שאני מחשיב כ"אני", במקרה זה מתוך הזדהות ותו לא. ייצר ההישרדות נוטה לתפוס תפקיד חשוב בחיי היוצא מתחום אחריותו ומשתלט על מקום בתוכי בו אני לומד ע"י קבלת חדש לתוכי, עד כדי כך שאני חושב שאם אכניס חומר חדש לתוכי, אני אצטרך להיעלם. לכן אני עושה כל שביכולתי כולל אלימות על מנת לגונן מפני השינוי.
 

הצופה.

New member
פעם חשבתי שהמחשבה הראשונה היא "אני" ועליה

אנו מנסים לגונן...אם ניקח תינוק יש בו מחשבות אך אין בו זהות עצמית "אני" במשך הזמן המחשבות יוצרות את "האני" ואז "האני" הופך להיות עבד שלהן כי הן יצרו אותו..ולכן כל מחשבה שעוברת בראשנו היא יותר אמיתית מהמציאות כי המחשבה היא הבורא שלי..שמתחלים לראות זאת נוצרת טרנספורמציה... ויכול להיות שהכל ייפול ומהאפשר של מה שנותר ייצמח משהוא חדש לגמרי ואם עכשיו הגעת לנקודה שאין לך מחשבה לגביה אתה עומד בפני חלל זאת היא מדיטציה (...................................................................)
 

Mist2

New member
מי הוא זה שנפגע?

ולמה אותו חלק שקורה לעצמו "אני" נפגע כה מהר? הכל קורה, יש גירוי ומיד התגובה. אם היה בידינו את הכלים הנכונים להתבונן באותו חלק, וללמוד את צורת העבודה שלו היינו למדים שהכל קורה בצורה מכנית. אנחנו לא בוחרים להפגע, אנחנו נפגעים, וזה לא משנה אם הצד השני "הפוגעה" באמת רצה לפגוע. כל עוד מדובר על אנשים שנמצאים במצב שינה עמוק ואין בידם לראות, כל מה שנשאר להם הוא לחלום על כך שאדם זה או אחר פגע בהם ועל כך שהם מסכנים ונפגעים, אחרים חולמים שהם פוגעים וחזקים וכך הלאה... ההזדהות הטוטלית לא תאפשר לנו לראות את האמת. מה שיפה אצל o n m y w a y זה שהוא נפגע גם בשמם של אנשים אחרים, לדוגמא: הוא מדמיין או חולם שאני פוגעתי באדם זה או אחר, ונפגע מכך בעצמו. ואז בתור נפגע הוא תוקף אותי, אפילו בלי לשאול את אותו אדם אם הוא נפגע ממני. נאמר שרוב הסבל של האנושות הוא סבל דימיוני, לא אמיתי, זאת אומרת שרוב הדברים שמהם אנו "סובלים" כלל לא היו אמורים לגרום לנו לסבל. אך יש בנו משהו שאוהב את העובדה שאנו סובלים, "אוי כמה שאני מסכן" יש בסבל זה הגדרה של מי הוא "אני", אני הוא זה שרע לו, שסובל, שנפגע, שלא הבינו אותי, ועוד ועוד....בלי אותו סבל האני הזה נהיה שקוף, ואז לא ניתן להשען עליו. אם אני נפגע ממישהו, זה בגלל שיש לי דעות שונות, שאני חושב אחרת, שהוא ניסה לפגוע בי, שהוא לא מקבל את דעותי... המון אני, לי, בי, בלי זה כל אותם אני, לי, בי לא ממש קיימים.
 

אינקה

New member
ומה עם פגיעות אמיתיות?

ההזדהויות השגויות אוהבות להיפגע כשצריך או כשלא צריך, אך למעשה אנו פגיעים הרבה פחות ממה שנדמה לנו. יש לי הרושם שאנו ממהרים להיפגע מהדברים שלא פוגעים באמת כדי להסתיר מעצמנו את האמת - את ההתמכרות המתוקה והחמימה לדברים שבאמת פוגעים בנו.
 

Mist2

New member
מה באמת פוגע בך אינקה?

אספר כאן סיפור קצר.... כשהייתי שותף באותה קבוצה של הדרך הרביעית, די בתחילת הדרך, אולי אחרי שלוש או ארבע שנים לאחר שהצטרפתי לקבוצה, ניגש אלי סטודנט שרק הצטרף ושאל אותי שאלה על דבר מה שהציק לו ושאותו הוא לא הצליח להבין. עניתי לו על השאלה, אך היה ברור לי שהוא לא הבין את תשובתי ולדעתי היה חסר לו ניסיון מעשי ולא עוד הסברים שכליים. לאחר זמן מה, בפגישה רשמית בנוכחות של כ - 40 סטודנטים, נשאלה אותה שאלה ע"י מישהוא אחר, רבים וטובים ענו על השאלה ואז, אותו סטודנט הרים את ידו ואמר: "אני שאלתי את אותה השאלה את מיסט, והתשובה שלו הייתה שונה לגמרי". כבר אז התחלתי לחוש שאני יושב על כסא בוער, מה עוד, שהוא לא הבין את דברי והפך אותם לפי הבנות שלו. בעודי מנסה להבין על מה אותו בחור מדבר, שמעתי את אחד האנשים שהערכתי ביותר אומר, "אז אולי זו טעות להקשיב למיסט". איך שהו הצלחתי לשרוד פגישה זו, אך הדבר כלל לא היה פשוט: לשמוע מאדם שאתה מאוד מעריך בנוכחות של עוד 40 איש, שאיתם אתה עושה את העבודה החשובה ביותר בחייך. באותו ערב, ההזדהות הייתה מאוד עמוקה, הרגשתי מסכן במיוחד, דפוק מכל הצדדים, בגלל חוסר הבנה של מישהו את דברי, הפכו אותי לאידיוט.... הגאווה שלי זעקה לשמיים, המון רחמים עצמיים, איך אותו אדם יכל לומר את מה שהוא אמר בנוכחות כולם, למה הוא לא התחשב. האם זו הייתה פגיעה אמיתית? למזלי הגדול, אחרי שכבר הגעתי למצב בו התחלתי לחשוב על עזיבת הקבוצה, הצלחתי לראות....ראיתי את הנפגע, ממה הוא מורכב, ואיך הוא פועל, (אני מנסה שלא להשתמש בשפה של הדרך הרביעית, לכן אני לא מגדיר). הבנתי באותו רגע, שבאותה התקופה הרגשתי מאוד טוב באותה הקבוצה, קיבלתי המון פידבקים חיוביים שגרמו לי להרגיש כה טוב, ואז פידבק אחד רע, ואני חושב על לעזוב את הקבוצה ואת העבודה? הבנתי שהכל הוא גירוי ותגובה, גירוי חיובי ואני מרגיש טוב, גירוי שלילי ואני מרגיש רע, אבל הכל היה מכני, גם ההרגשה הטובה שלי וגם הפגיעה שלי. באותו רגע הצלחתי להפריד את המכניות מעצמי, ההזדהות עדיין הייתה שם, אך אני לא האמנתי לה יותר....יצאתי מכל הסיפור עם עוד הבנה חשובה לעבודה שלי על עצמי.
 

Mist2

New member
ולמי שלא הבין

הכל בידינו, אם רק נצליח לפקוח את עיניינו ולראות, נגלה שאנו יכולים לשלוט ברמת הפגיעות שלנו. וברמות מסויימות אין כזה דבר פגיעה אמיתית או מזוייפת....
 

אינקה

New member
אגיד לך מה פוגע בי

למרות שזה כבר נשמע כמו דו שיח דידקטי בינינו. מה שפוגע בי זה לא מה שמכאיב לי, אלא מה שגורם לי להירדם ולא לחוש בכך. השקרים העצמיים - אלו שיתפוצצו בסוף, ובעיקר אלו שעלולים לא להתפוצץ לעולם. הם שמכלים את מנת המודעות שלי בלי שאני שם לב לכך, שמרוקנים את החיים שלי מהעומק שראוי לחיות אותם. ובהחלט פוגעים בי אנשים שנותנים לכך יד. שמסכימים לחולשות האנוש שלי, שמצדיקות את שלהם. שמגוננים עלי ממה שאין שום סיבה בעולם שאפגע ממנו ובכך מאפשרים לי להאמין בחולשתי בזמן שהם אך מאפשרים לעצמם להחזיק בחולשתם. אלו שמלטפים אותי כשאני חלש ובכך מחזקים אותי על חולשתי. אלו שמחלקים איתי את פחדיהם או מנסים לזרוע בי את אמונותיהם השגויות. מול תוקפן ניתן לעמוד ולהתגונן, אבל מול ארס הרחמים העצמיים הדבר קשה אלפי מונים. הדבר קשה עוד יותר כאשר יש לרחמים מעוותים כאלו לגיטימציה ואידאולוגיה מסודרת ומאורגנת. זוהי האלימות האמיתית, והיא גרועה אולי יותר מרוב האלימות הפיזית שאדם ממוצע פוגש בימנו. פצעים גופניים סופם בדרך כלל להרפא אך רחמים העצמיים לא עוברים מעליהם. רק חסד אמיתי יכול להציל אדם מהרחמים שהוא מרחם על עצמו, וברוב המקרים הוא עצמו אפילו לא ידע לזהות חסד כזה כל שכן להיענות לו לאורך זמן.
 

Mist2

New member
למה לך להתקע ולהזדהות

עם ההבנה הזו? אני מסכים עם מה שרשמת, ואני חושב שבמילים אחרות ניתן פשוט לומר, "חוסך שבטו שונא בנו." אבל אם אתה רואה את כל זה, למה שלא תשתמש בכך לטובתך.... להבנות עמוקות יש נתיה מוזרה לעכב אותנו, עד שסוף סוף הבנו משהו שיכול להקפיץ אותנו קדימה, אנו מתעקבים וסובבים סביב אותה הבנה. בונים מסביבה תאוריות, מזדהים איתה ועוד......
 

o n m y w a y

New member
../images/Emo26.gif

אני אוהב את הזווית שלקחת. אך היא מדברת על תובנה מהי אלימות מנקודת מבט על, עזוב לרגע את האנשים בוא ניגע בעצמנו, הרי אם לא היית אלים עם עצמך היית כבר מואר נכון או לא נכון? אני מדבר על אלימות בסיסית בה אנו בוחרים באופן מודע בהתנהלות היומיומית שלנו, מהם דרכי ההתמודדות שלך עם עצמך? מאנשים שאינם מועילים לתהליך אנו מתרחקים אך מה לעשות עם עצמנו שאנו סוחבים לכל מקום? או מה עושים אם אנו מפספסים את כל הטוב שקורא כי אנו חושבים שזה אלים לנו בעוד שזה בדיוק מה שאנו צריכים על מנת להבין שעצם הבחירה שלנו לראות אדם כאלים היא אלימות עצמית בזכות עצמה, מפניי שאם האדם דובר אמת טהורה מה איכפת לי אם הוא מכנה בשמות גנאי כל מיני אנשים? למה אני מרחיק את הידע הרב שחולקים איתי? כשאתה מקבל "סטירה" מ"הטבע" היא מחושבת, מתוכננת מלאת אהבה ומכילה עד אין סוף, כשאתה מקבל סטירה מאדם תהיה בטוח שהוא לא היה חייב לעשות זאת אלא אם זה משרת משהו בתוכו. אל לנו לתת את כוחנו לאלה שפועלים ההפך בכוונתם מהמקור עצמו. יש כאן נטייה לכמה אנשים בפורום לתת דרור ליצר שלהם בתואנה רוחנית, כל אחד מכם, קודם כל יאמר לעצמו "זה לא אני, הוא מדבר על אחרים..." אני קורה לכולנו לבדוק טוב טוב את הכוונות האמיתיות שלנו, אלימות קיימת אך ורק בתודעה מופרדת, לא יודע מה איתכם... אני תודעה מופרדת לבנתיים..
 
למעלה