נאמר, לשם הויכוח, שאני משתתפת
קבועה פה. ונאמר, לשם הויכוח, שאת לא. ונאמר, לשם הויכוח- כן? שכל הסיבה שבחרת לכתוב את השאלה שלך פה היא אני. ונאמר, לשם הויכוח, שיש פה אחוז ניכר מהמשתתפים שיודע שאני זו אני ואת זו את, ובמה עוסק דוד בשעות הפנאי שלו. נאמר אפילו שהם הכירו היטב את סיפור דוד ובת שבע עוד לפני בואך לכאן. נאמר שהם חברים שלי. למשל. ונאמר, לשם הויכוח, שבניקים האמיתיים שלנו ביקשתי ממך להפסיק, וגם הסברתי למה. ונאמר, לשם הויכוח, שאת מסרבת להפסיק, כי את נהנית לראות אותי סובלת. ונאמר, לשם הויכוח, שיש לך דמיון שגורם לך לחשוב שכך ניצחת במשחק הזה. את חושבת- לשם הויכוח, כן?- שזה שאת פה ואני אלך לי לארמון הקרח שלי, יהפוך אותך לאהובה יותר בעולם הזה? חכמה יותר? אדירה יותר? מאושרת יותר? את חושבת שדוד לא ימצא מלכות אחרות? את חושבת שהקבר שלכם ירגע? את חושבת שהטלת האחריות על אחרים תשחרר אותך מחטאייך? את חושבת שהבגדים והספרים (הספרים, אגב, שייכים רובם למלך דנמרק. הוא דווקא כן רגשי ביחס לספרים שלו) באמת ישנו בסופו של יום? אני מרכינה ראש. אני מקבלת בהכנעה את הדין. את לא תשחררי אותי מעולך. עלי לשחרר את עצמי. אני הולכת מכאן. בכל שלל הניקים האפשריים. אני לא אחשוף אותך כפי שאת מאיימת אי שם לחשוף אותי בשמי, מקצועי, מקום מגורי. רק מי שאוהב שונא כל כך. אני שמחה שאהבת אותי. אני מסרבת להתאבל על מותכם כי לא מתתם. היי שלום פולה יקרה שלי. מי יתן ותנוחי על משכבך בשלום. ואל תטרחי להכחיש את הקשר בינינו. אני כבר לא אקרא. בראש השנה הבא, זה כן, הרימו כוס לזכרי. אני יודעת שאני ארים כוס.