אלו הם חיי...?
שלום לכולם, מקווה שאתם לא עצובים מידי ביום השואה. דבר ראשון, למקרה שזה ישמע כאילו אני הולך להתאבד (ראיתי בשיטוט קל בפורום הנחיות מה לעשות אם מישהו מפרסם שהוא הולך להתאבד) אז אני לא מתכנן את זה, אני מודה שהמחשבה רצה לי בראש אבל אני לא מספיק אמיץ, תיכף תבינו, או שאולי לא. אני משוחרר טרי מ3 שנים חרא בצה"ל, ואני אמור להיות שמח ומאושר. אני באמת שמח, צה"ל מזעזע. במשך רוב שירותי הייתי בטיפול אצל קב"נ (אני לא מאמין, חשבתי שכשאני אכתוב הכל ישמע נורמאלי, אבל אני באמת דפוק!) שפגשתי בעיקרון פעם בשבוע, אבל זה לא באמת קרה. היינו נפגשים פעם בשבועיים, ולפעמים לא נפגשים לתקופה ארוכה. אם אהיה אמיתי לחלוטין, פניתי לקב"נ כי רציתי לצאת מהצבא, ולא ברור לי למה אף פעם לא סיפרתי את זה. כשהגעתי לקב"נ היה לי כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד שלא יכולתי לשקר ולעשות הצגה של מטורף כלשהו ופשוט התחלתי לשפוך את ליבי מול הקבנ"ית החמודה. הקב"נית החמודה הגיעה למסקנה שיש לי נטיות אובדניות והיא לא רוצה לטפל בי ושלחה אותי לקב"נ אחר שאצלו המשכתי את הטיפול במשך שנה ומשהו עד השחרור. בפגישות מסויימות הגעתי איתו למקומות יותר רגישים ואמיתיים אבל אף פעם לא העזתי לגעת בדברים הכי אמיתיים, אני חושב שדווקא עם הקב"נית הראשונה היה סיכוי לזה, אבל כשהיא העבירה אותי הכל נדפק. הקב"נ קיבל בבסיס צבאי אחר, שתמיד פגשתי בו אנשים שאני מכיר והייתי צריך לשקר להם לשאלה "מה אתה עושה פה". בקיצור, צה"ל מבריק כהרגלו. הקב"נ אגב, כפסיכולוג לדעתי הלא מקצועית היה בסדר, זה אני מקולקל. באופן קצת חולני אני גאה לספר שהגעתי איתו למצב שבו הוא אומר לי שהמצב שלי טראגי, ושאני בדיכאון וכאלה... כאילו... זה איכשהו גרם לי להרגיש טוב שהצלחתי לגרום לפסיכולוג להגיד לי שהמצב חרא. מזכיר קצת את הסצנות עם הפסיכולוג בוונילה סקאיי. אני משוחרר עכשיו כבר כמעט חודשיים, לא עושה כלום. מה שהכי מפריע לי בחיים זו העובדה שלא הייתי במערכת יחסים, כלום ושום דבר. אני כל כך מקנא במי שהיה בכל מיני מערכות יחסים חסרות מטרה וחסרות מחוייבות בתיכון, וכל הבנות שהכרתי בצבא ואיכשהו החמצתי את כולן. להגיד למישהי שאני רוצה אותה זה בלתי אפשרי מבחינתי, אני מרגיש ילד. אתמול הצעתי למישהי שניפגש כשהיא תהיה בעיר, והרגשתי כאילו אני מניח את המעיים שלי על השולחן ומחכה שהיא תיתקע בהם סכין. שלחתי לה את ההודעה בפייסבוק (כן, אני גם חלק מהדבר המזעזע הזה, תמיד נהנה מהמחשבה שיש לי מעל 500 חברים בפייסבוק ואין לי עם מי לצאת בשישי בערב) ומאז אני לא רגוע. מה היא תכתוב? היא תכתוב? ואם לא, מה יקרה שניפגש באקראיות? החמרתי את המצב עוד יותר בזה שסיפרתי לחברים הטובים שלי (תיכף נגיע אליהם) עליה, והם גם היו בארוע בו נפגשנו ככה שהכישלון הצפוי שלי איתה יהיה כמו תמונה על הקיר שהחברים שלי יוכלו לעבור ולהסתכל. למה אני כזה פסימי בנוגע אליה? כי אני אפס כלומניק שיושב בבית כל היום והיא יפה חכמה וחמודה שלומדת ועושה דברים עם החיים שלה, חוצמזה, אני נמוך, קצת מקריח (לא כזה רואים אז אפשר להתעלם) נראה ומרגיש כמו בן 14 ולא עומד ישר. אני גם ציני להחריד, לא כולם אוהבים את זה, אבל את זה אני לא רואה כבעייה, זה משעשע אותי. מה שכן בעייה, זה אם אני לחוץ ולא חיי כבר יום בגלל ששלחתי לה הודעה, מה יקרה שניפגש? ואם חס וחלילה ילך טוב, מה יקרה אחר כך? בבקשה שאף אחד לא יכתוב "תזרום, יהיה בסדר", את זה אני יכול להגיד לעצמי. לגבי היחסים שלי עם העולם החיצוני, בצבא הייתי כל הזמן עם אנשים (בסיס סגור וכאלה) והייתי מוכן למכור את הנשמה שלי בשביל אפטר להיות קצת לבד, ובסופי שבוע הכייף שלי היה להיות לבד. הייתי פוגש חברים בכמות מוגבלת, מבלה עם המשפחה בכמות מוגבלת, ונהנה עם עצמי. היום, אחרי השחרור (ספקות לגבי הכייף בלהיות לבד הגיעו כבר בשנה האחרונה בצבא, אבל הזמן לבד היה נדיר כך שלא הורגש שינוי) פתאום פחות כייף לי לבד, במקום לנצל את החופש וללכת להנות עם עצמי, אני מרגיש בודד ומנוקר לבד... פעם הייתי יכול להסתובב שעות ולהנות מזה שאני לבד. חוצמזה, אני הרבה יותר קרוב לחברים שלי עכשיו שכולם משחוררים ויש זמן, ואני לא מרוצה מזה. אני פשוט לא סובל את החברים הקרובים שלי, והם חברים שלי כבר שנים. הם לפעמים מרגישים קצת כמו משפחה, אני לא יכול להתנתק מהם. יש משהו שלם בבילוי איתם, המון בדיחות אישיות והומור פנימי, אבל זו חבורה מעפנה. בכל הזדמנות שיש לי לבלות לא איתם, אני קופץ עליה. אם זה חברים מהצבא, או חברים שקשורים לתחביב מסויים וכו... בעצם אין כו.. זהו פחות או יותר. אחרי שכתבתי את כל זה מובן לי למה אני לא מצליח ליצור (אני צלם), קשה לי להגיד מה הכי מפריע לי, זה שאני חסר בחורה, או זה שאני שונא את החברים שלי. אגב, נא לא להגיב "אתה תרגיש פחות אפס כלומניק או תמצא עבודה או תתחיל ללמוד". אני מחפש עבודה, jobmaster הוא חיי. אני בספק אם למישהו יהיה כח לקרוא את כל זה, כמובן שעצם העובדה שכתבתי את זה עוזרת, אבל הציפייה שלי היא שתוך יום עד שבוע מיום הפרסום אני אמצא מישהי שתמלא אותי והחיים שלי יהיו.. לא מושלמים חס וחלילה... נגיד... מעניינים? פעילים? משהו!!!!!! שיהיו!!! זה לא יקרה, כמה חבל. עקב העובדה שגדלתי על משחקי מחשב, קשה לי להבין שאי אפשר ללחוץ escape ולברוח ממה שאני נמצא בו, וממש בא לי לברוח. בגלל זה יש לי נטיות אובדניות לדעתי, אבל כמו שאמרתי, אני לא פסיכולוג וטוב שכך. דבר אחרון, אתם מוזמנים להמליץ לי ללכת לפסיכולוג, אבל קשה לי להאמין שאני אקבל את ההצעה (גם אם אסכים שזה רעיון טוב) בגלל שאני מרוחק מכולם וביישן להחריד, ואין סיכוי שאני אבקש מההורים שלי טיפול פסיכולוגי ואין לי כסף לזה. ביי תודה
שלום לכולם, מקווה שאתם לא עצובים מידי ביום השואה. דבר ראשון, למקרה שזה ישמע כאילו אני הולך להתאבד (ראיתי בשיטוט קל בפורום הנחיות מה לעשות אם מישהו מפרסם שהוא הולך להתאבד) אז אני לא מתכנן את זה, אני מודה שהמחשבה רצה לי בראש אבל אני לא מספיק אמיץ, תיכף תבינו, או שאולי לא. אני משוחרר טרי מ3 שנים חרא בצה"ל, ואני אמור להיות שמח ומאושר. אני באמת שמח, צה"ל מזעזע. במשך רוב שירותי הייתי בטיפול אצל קב"נ (אני לא מאמין, חשבתי שכשאני אכתוב הכל ישמע נורמאלי, אבל אני באמת דפוק!) שפגשתי בעיקרון פעם בשבוע, אבל זה לא באמת קרה. היינו נפגשים פעם בשבועיים, ולפעמים לא נפגשים לתקופה ארוכה. אם אהיה אמיתי לחלוטין, פניתי לקב"נ כי רציתי לצאת מהצבא, ולא ברור לי למה אף פעם לא סיפרתי את זה. כשהגעתי לקב"נ היה לי כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד שלא יכולתי לשקר ולעשות הצגה של מטורף כלשהו ופשוט התחלתי לשפוך את ליבי מול הקבנ"ית החמודה. הקב"נית החמודה הגיעה למסקנה שיש לי נטיות אובדניות והיא לא רוצה לטפל בי ושלחה אותי לקב"נ אחר שאצלו המשכתי את הטיפול במשך שנה ומשהו עד השחרור. בפגישות מסויימות הגעתי איתו למקומות יותר רגישים ואמיתיים אבל אף פעם לא העזתי לגעת בדברים הכי אמיתיים, אני חושב שדווקא עם הקב"נית הראשונה היה סיכוי לזה, אבל כשהיא העבירה אותי הכל נדפק. הקב"נ קיבל בבסיס צבאי אחר, שתמיד פגשתי בו אנשים שאני מכיר והייתי צריך לשקר להם לשאלה "מה אתה עושה פה". בקיצור, צה"ל מבריק כהרגלו. הקב"נ אגב, כפסיכולוג לדעתי הלא מקצועית היה בסדר, זה אני מקולקל. באופן קצת חולני אני גאה לספר שהגעתי איתו למצב שבו הוא אומר לי שהמצב שלי טראגי, ושאני בדיכאון וכאלה... כאילו... זה איכשהו גרם לי להרגיש טוב שהצלחתי לגרום לפסיכולוג להגיד לי שהמצב חרא. מזכיר קצת את הסצנות עם הפסיכולוג בוונילה סקאיי. אני משוחרר עכשיו כבר כמעט חודשיים, לא עושה כלום. מה שהכי מפריע לי בחיים זו העובדה שלא הייתי במערכת יחסים, כלום ושום דבר. אני כל כך מקנא במי שהיה בכל מיני מערכות יחסים חסרות מטרה וחסרות מחוייבות בתיכון, וכל הבנות שהכרתי בצבא ואיכשהו החמצתי את כולן. להגיד למישהי שאני רוצה אותה זה בלתי אפשרי מבחינתי, אני מרגיש ילד. אתמול הצעתי למישהי שניפגש כשהיא תהיה בעיר, והרגשתי כאילו אני מניח את המעיים שלי על השולחן ומחכה שהיא תיתקע בהם סכין. שלחתי לה את ההודעה בפייסבוק (כן, אני גם חלק מהדבר המזעזע הזה, תמיד נהנה מהמחשבה שיש לי מעל 500 חברים בפייסבוק ואין לי עם מי לצאת בשישי בערב) ומאז אני לא רגוע. מה היא תכתוב? היא תכתוב? ואם לא, מה יקרה שניפגש באקראיות? החמרתי את המצב עוד יותר בזה שסיפרתי לחברים הטובים שלי (תיכף נגיע אליהם) עליה, והם גם היו בארוע בו נפגשנו ככה שהכישלון הצפוי שלי איתה יהיה כמו תמונה על הקיר שהחברים שלי יוכלו לעבור ולהסתכל. למה אני כזה פסימי בנוגע אליה? כי אני אפס כלומניק שיושב בבית כל היום והיא יפה חכמה וחמודה שלומדת ועושה דברים עם החיים שלה, חוצמזה, אני נמוך, קצת מקריח (לא כזה רואים אז אפשר להתעלם) נראה ומרגיש כמו בן 14 ולא עומד ישר. אני גם ציני להחריד, לא כולם אוהבים את זה, אבל את זה אני לא רואה כבעייה, זה משעשע אותי. מה שכן בעייה, זה אם אני לחוץ ולא חיי כבר יום בגלל ששלחתי לה הודעה, מה יקרה שניפגש? ואם חס וחלילה ילך טוב, מה יקרה אחר כך? בבקשה שאף אחד לא יכתוב "תזרום, יהיה בסדר", את זה אני יכול להגיד לעצמי. לגבי היחסים שלי עם העולם החיצוני, בצבא הייתי כל הזמן עם אנשים (בסיס סגור וכאלה) והייתי מוכן למכור את הנשמה שלי בשביל אפטר להיות קצת לבד, ובסופי שבוע הכייף שלי היה להיות לבד. הייתי פוגש חברים בכמות מוגבלת, מבלה עם המשפחה בכמות מוגבלת, ונהנה עם עצמי. היום, אחרי השחרור (ספקות לגבי הכייף בלהיות לבד הגיעו כבר בשנה האחרונה בצבא, אבל הזמן לבד היה נדיר כך שלא הורגש שינוי) פתאום פחות כייף לי לבד, במקום לנצל את החופש וללכת להנות עם עצמי, אני מרגיש בודד ומנוקר לבד... פעם הייתי יכול להסתובב שעות ולהנות מזה שאני לבד. חוצמזה, אני הרבה יותר קרוב לחברים שלי עכשיו שכולם משחוררים ויש זמן, ואני לא מרוצה מזה. אני פשוט לא סובל את החברים הקרובים שלי, והם חברים שלי כבר שנים. הם לפעמים מרגישים קצת כמו משפחה, אני לא יכול להתנתק מהם. יש משהו שלם בבילוי איתם, המון בדיחות אישיות והומור פנימי, אבל זו חבורה מעפנה. בכל הזדמנות שיש לי לבלות לא איתם, אני קופץ עליה. אם זה חברים מהצבא, או חברים שקשורים לתחביב מסויים וכו... בעצם אין כו.. זהו פחות או יותר. אחרי שכתבתי את כל זה מובן לי למה אני לא מצליח ליצור (אני צלם), קשה לי להגיד מה הכי מפריע לי, זה שאני חסר בחורה, או זה שאני שונא את החברים שלי. אגב, נא לא להגיב "אתה תרגיש פחות אפס כלומניק או תמצא עבודה או תתחיל ללמוד". אני מחפש עבודה, jobmaster הוא חיי. אני בספק אם למישהו יהיה כח לקרוא את כל זה, כמובן שעצם העובדה שכתבתי את זה עוזרת, אבל הציפייה שלי היא שתוך יום עד שבוע מיום הפרסום אני אמצא מישהי שתמלא אותי והחיים שלי יהיו.. לא מושלמים חס וחלילה... נגיד... מעניינים? פעילים? משהו!!!!!! שיהיו!!! זה לא יקרה, כמה חבל. עקב העובדה שגדלתי על משחקי מחשב, קשה לי להבין שאי אפשר ללחוץ escape ולברוח ממה שאני נמצא בו, וממש בא לי לברוח. בגלל זה יש לי נטיות אובדניות לדעתי, אבל כמו שאמרתי, אני לא פסיכולוג וטוב שכך. דבר אחרון, אתם מוזמנים להמליץ לי ללכת לפסיכולוג, אבל קשה לי להאמין שאני אקבל את ההצעה (גם אם אסכים שזה רעיון טוב) בגלל שאני מרוחק מכולם וביישן להחריד, ואין סיכוי שאני אבקש מההורים שלי טיפול פסיכולוגי ואין לי כסף לזה. ביי תודה
