נכון מאוד מה שאת זוכרת! ../images/Emo15.gif
לפני חמש שנים התחולל בכלא 6 מרד אסירים. אסירים תפסו כמה שוטרים צבאיים כבני ערובה, וביקשו התחייבות של צה"ל שלא לעמוד על כך לדין וכן שהצבא יקיים עוד מיספר דרישות שהציגו. כמובן שהתעוררה בעייה עקרונית: האם להיכנע ללחץ המורדים / החוטפים / השובים של בני הערובה - או לא. בסופו של דבר, צה"ל, לכאורה, נכנע - וקצין בכיר - נדמה לי ראש אכ"א - חתם על הסכם עם האסירים, כשהם עדיין מחזיקים בבני הערובה שתפסו. כתוצאה מחתימת ההסכם עימם, שיחררו החוטפים את החיילים - ואז התעוררה בעייה שנייה: האם נכון לכבד את ההסכם שנחתם - ולכבד בכך את התחייבות הצבא - רק משום שנחתם הסכם - כי הסכמים יש לכבד בכל מקרה - או להפר את ההסכם ולהעמיד לדין את החוטפים. כזכור, החליט המטכ"ל ל ה פ ר את ההסכם, רק בגלל הטענה שהוא נחתם מתוך אילוץ וכפייה - ולא מתוך רצון חופשי. מאז, עם גושפנקה של הפרקליטות הצבאית, כבר ברור לכל מי שעיניים בראשו, איזה ערך מותר לייחס בכלל למילים שנרשמות תחת אילוץ, לחץ, כפייה, או נסיבות חריגות: פשוט אפס חשיבות. לשאלתך למה כתב אהוד מנור את "ללכת שבי אחרייך" - דעתי היא שהוא עצמו היה שבוי של מישהי כשהוא רשם את המילים האלה. אם תבדקי את כתב היד המקורי שלו, תמצאי שהוא נכתב קצת אחרת: "ל ל כ ת ?" (כך הוא שאל אותה בתימהון כשהיא רצתה לעזוב אותו), "ש ב י !" (שבי מייד, הוא פקד עליה, תשבי! אל תזוזי!) ואז, כשהיא ניסתה בכל-זאת לקום וללכת - הוא אמר לה: "אחרייך!" (אני הולך איתך, אחרייך!). ללכת? שבי! אחרייך! אבל עכשיו לפחות את יודעת מה באמת שוות מילים כאלה, שנכתבות תחת מצוקה של לחץ.