yehudit4god
New member
אלוהים
אלוהים אלוהים,
כמה מכתבים כתבתי לך, כמה תפילות וכמה בכי. אני מדברת איתך כבר יותר מ 30 שנה ואיך שלא נסתכל על זה אני תמיד חוזרת לאותה הנקודה אלוהים.
גם כשהתפללתי לאחים בתור ילדה, גם כשהתפללתי לזוגיות, גם כשהתפללתי לפרנסה יציבה, כל מה שהתפללתי עבורו אי פעם הסתכם בסוף במקום אחד ושורה אחת - אני עצובה כי אני לבד לבד.
בתור ילדה לא נתת לי אחים ואחיות, התעקשת שאהיה לבד. הייתי רואה איך אחרי אירועים משפחתיים או בית ספריים כולם הולכים הבייתה, משפחות שלמות , 5-6 נפשות ואנחנו תמיד אנחנו, אני אבא ואמא. רק אנחנו. ניגשת למיטה שלי, נצמדת לקיר, משתחווה לך, מבקשת כל כך שתתן לי אחים ואחיות, לא רוצה להיות לבד...
אמא נתנה לי ספר עם עטיפה ירוקה, קראתי בו שמע ישראל כל ערב כמו שלימדה אותי והתפללתי. מול החלון. הסתכלתי לשמיים ודמיינתי שאתה שם.
ואז במקום לתת לי אחים ואחיות לקחת לי את אמא, לקחת לעצמך... במקום שלושה, הפכנו שניים. אני ואבא
ילדות שלמה עברתי גם בלי חברים , כי העור שלי היה שחום, קצת חום, בכתה של כחולי עיניים הייתי בולטת ולא רצויה. ואותי לא הזמינו למסיבות, ולא הזמינו אותי לשחק, גם לא שמו לב לקיומי.
כמה התפללתי אליך אלוהים, רק לא להיות לבד. שיקבלו אותי בחברה.
לא עשית כלום.
ואז גדלתי והתפללתי לזוגיות, שתמצא לי בעל אוהב, בן זוג ואבא לילדים שלי . שלא אהיה לבד. שתהיה לי משפחה
הבאת לי משפחה, ילדים ובן זוג בזמן קצר, אבל בן זוגי התגלה כבחור בודד עוד יותר שמעדיף את הבדידות שלו על פניי, אני מרגישה יותר לבד איתו מאשר בלעדיו
הוא עושה הכל כדי לא להיות לידי. הדברים שאני אומרת אינם מעניינים אותו. לפעמים יש לו יסורי מצפון שהוא משאיר אותי לבד בערב ומעדיף לראות סרטים לבד או לקרוא אז הוא עושה טובה שהוא איתי, הדיאלוג מיד הופך למונולוג, אני מוצאת את עצמי מקשקשת בלי סוף והוא בוהה במסך האייפון שלו, מחכה שאשתוק כבר והוא יוכל לחזור לעיסוקיו. שנים תהיתי למה הוא לא משתתף בשיחה, למה הוא לא מגיב למה שאני אומרת, ואני יודעת עכשיו שזה כדי שהשיחה לא תתארך מעל המצופה. הוא אומר שהוא אוהב אותי אלוהים, אני מאמינה שהוא אוהב בדרך שלו. אבל יותר משהוא אוהב אותי הוא אוהב את הלבד שלו.
אז התפללתי לעבודה טובה, הילדים גדלו מעט ומצאתי עבודה טובה, גם את זה נתת לי וקיויתי ששם אמצא לי קצת חברה.
אם לא משפחה, ולא בבן זוג, אז לפחות בעבודה שיהיה עם מי להעביר את החיים
גם זה לא קרה אלוהים. מצאתי עבודה טובה אבל גם שם אני לבד.
אני מרגישה יותר לבד בעבודה הזו מאשר כשאני לבד לבד
אף אחד אינו מדבר איתי, הם שונים מדי.
ואולי אחרי כל כך הרבה שנים לבד אני פשוט חסרת כישרים חברתיים כך שהבעיה כבר לא עם העולם מסביבי אלא איתי
ומה זה משנה איפה הבעיה, אני פשוט לבד לבד
והייתי כל כך רוצה שתהיה בי אמונה, הלוואי שהייתי נולדת למשפחה חרדית
לא הייתי מפחדת כלל, ולא מרגישה לבד, הייתי מרגישה שאני חלק ממך אלוהים ושום דבר לא היה מעציב אותי יותר כי הייתי יודעת שאתה מחכה לי שם בסוף המסלול
אבל זה לא המצב אלוהים. אף אחד לא מבטיח לי שאתה בכלל שם, ואף אחד לא מבטיח לי שיש למה לחכות, אך אחד לא מבטיח שיש סוף ללבד הזה
העובדה היא שמעולם מעולם לא שמעתי את קולך, ולא ראיתי אותך, ואולי ביזבזתי יותר מ30 שנה וקראתי לך, פשוט כי היית היחיד שיכלתי לדבר איתו מבלי שתענה, מבלי שתשפוט, מבלי שתגרום לי להרגיש רע, מבלי לקטוע את השיחה, מבלי להתחמק ממני. היית שם כל הזמן, דמות שזמינה לי כל הזמן, דמות כל יכול . כמה נח להאמין בך אלוהים. כמה נח לברוח אליך כשרע ולבד ועצוב כמה נח גם עכשיו להאמין שאתה קורא ושומע. כי אם לא אאמין בזה לא נותר לי כלום.
אז אהיה באמת, באמת לבד.
אני בוחרת להאמין בך. ולא כי אני מאמינה.
כמו הילדה הקטנה שהולכת לכל מקום עם הבובה שלה, שלא עונה ולא זזה אבל היא שם. נותנת נחמה שיש איתה מישהו.
אלוהים אלוהים,
כמה מכתבים כתבתי לך, כמה תפילות וכמה בכי. אני מדברת איתך כבר יותר מ 30 שנה ואיך שלא נסתכל על זה אני תמיד חוזרת לאותה הנקודה אלוהים.
גם כשהתפללתי לאחים בתור ילדה, גם כשהתפללתי לזוגיות, גם כשהתפללתי לפרנסה יציבה, כל מה שהתפללתי עבורו אי פעם הסתכם בסוף במקום אחד ושורה אחת - אני עצובה כי אני לבד לבד.
בתור ילדה לא נתת לי אחים ואחיות, התעקשת שאהיה לבד. הייתי רואה איך אחרי אירועים משפחתיים או בית ספריים כולם הולכים הבייתה, משפחות שלמות , 5-6 נפשות ואנחנו תמיד אנחנו, אני אבא ואמא. רק אנחנו. ניגשת למיטה שלי, נצמדת לקיר, משתחווה לך, מבקשת כל כך שתתן לי אחים ואחיות, לא רוצה להיות לבד...
אמא נתנה לי ספר עם עטיפה ירוקה, קראתי בו שמע ישראל כל ערב כמו שלימדה אותי והתפללתי. מול החלון. הסתכלתי לשמיים ודמיינתי שאתה שם.
ואז במקום לתת לי אחים ואחיות לקחת לי את אמא, לקחת לעצמך... במקום שלושה, הפכנו שניים. אני ואבא
ילדות שלמה עברתי גם בלי חברים , כי העור שלי היה שחום, קצת חום, בכתה של כחולי עיניים הייתי בולטת ולא רצויה. ואותי לא הזמינו למסיבות, ולא הזמינו אותי לשחק, גם לא שמו לב לקיומי.
כמה התפללתי אליך אלוהים, רק לא להיות לבד. שיקבלו אותי בחברה.
לא עשית כלום.
ואז גדלתי והתפללתי לזוגיות, שתמצא לי בעל אוהב, בן זוג ואבא לילדים שלי . שלא אהיה לבד. שתהיה לי משפחה
הבאת לי משפחה, ילדים ובן זוג בזמן קצר, אבל בן זוגי התגלה כבחור בודד עוד יותר שמעדיף את הבדידות שלו על פניי, אני מרגישה יותר לבד איתו מאשר בלעדיו
הוא עושה הכל כדי לא להיות לידי. הדברים שאני אומרת אינם מעניינים אותו. לפעמים יש לו יסורי מצפון שהוא משאיר אותי לבד בערב ומעדיף לראות סרטים לבד או לקרוא אז הוא עושה טובה שהוא איתי, הדיאלוג מיד הופך למונולוג, אני מוצאת את עצמי מקשקשת בלי סוף והוא בוהה במסך האייפון שלו, מחכה שאשתוק כבר והוא יוכל לחזור לעיסוקיו. שנים תהיתי למה הוא לא משתתף בשיחה, למה הוא לא מגיב למה שאני אומרת, ואני יודעת עכשיו שזה כדי שהשיחה לא תתארך מעל המצופה. הוא אומר שהוא אוהב אותי אלוהים, אני מאמינה שהוא אוהב בדרך שלו. אבל יותר משהוא אוהב אותי הוא אוהב את הלבד שלו.
אז התפללתי לעבודה טובה, הילדים גדלו מעט ומצאתי עבודה טובה, גם את זה נתת לי וקיויתי ששם אמצא לי קצת חברה.
אם לא משפחה, ולא בבן זוג, אז לפחות בעבודה שיהיה עם מי להעביר את החיים
גם זה לא קרה אלוהים. מצאתי עבודה טובה אבל גם שם אני לבד.
אני מרגישה יותר לבד בעבודה הזו מאשר כשאני לבד לבד
אף אחד אינו מדבר איתי, הם שונים מדי.
ואולי אחרי כל כך הרבה שנים לבד אני פשוט חסרת כישרים חברתיים כך שהבעיה כבר לא עם העולם מסביבי אלא איתי
ומה זה משנה איפה הבעיה, אני פשוט לבד לבד
והייתי כל כך רוצה שתהיה בי אמונה, הלוואי שהייתי נולדת למשפחה חרדית
לא הייתי מפחדת כלל, ולא מרגישה לבד, הייתי מרגישה שאני חלק ממך אלוהים ושום דבר לא היה מעציב אותי יותר כי הייתי יודעת שאתה מחכה לי שם בסוף המסלול
אבל זה לא המצב אלוהים. אף אחד לא מבטיח לי שאתה בכלל שם, ואף אחד לא מבטיח לי שיש למה לחכות, אך אחד לא מבטיח שיש סוף ללבד הזה
העובדה היא שמעולם מעולם לא שמעתי את קולך, ולא ראיתי אותך, ואולי ביזבזתי יותר מ30 שנה וקראתי לך, פשוט כי היית היחיד שיכלתי לדבר איתו מבלי שתענה, מבלי שתשפוט, מבלי שתגרום לי להרגיש רע, מבלי לקטוע את השיחה, מבלי להתחמק ממני. היית שם כל הזמן, דמות שזמינה לי כל הזמן, דמות כל יכול . כמה נח להאמין בך אלוהים. כמה נח לברוח אליך כשרע ולבד ועצוב כמה נח גם עכשיו להאמין שאתה קורא ושומע. כי אם לא אאמין בזה לא נותר לי כלום.
אז אהיה באמת, באמת לבד.
אני בוחרת להאמין בך. ולא כי אני מאמינה.
כמו הילדה הקטנה שהולכת לכל מקום עם הבובה שלה, שלא עונה ולא זזה אבל היא שם. נותנת נחמה שיש איתה מישהו.