אוניברסאליסט
New member
אלהורות וזקנה
בדיונים קודמים עלתה שאלת האלהורות בתקופת הזקנה.
לאחר שהתייעצתי עם פסיכולוג להלן התובנות בעניין זה:
באלהורות כרוך סיכון בכל הקשור לטיפול, סיעוד וחיי חברה בתקופת הזקנה. מדובר בסיכון בלבד ולא בתרחיש ודאי.
אדם ללא ילדים מסתכן יותר היות ואין לו ילדים המהווים פוטנציאל לטפל בו ולסעוד אותו. אדם הורה שיש לו ילדים מסתכן פחות היות ויש לו ילדים כאלה.
רוב הילדים מטפלים בהוריהם כאשר הם קשישים וזקוקים לעזרה. רוב אבל בכל זאת לא כולם. יש ילדים שלא מטפלים וזונחים את הוריהם.
לכן, גם להורים אין תעודת ביטוח או ערבות שילדיהם יסעדו אותם אבל הם כן מפחיתים את הסיכון. הסיכוי או ההסתברות שיסעדו אותם גבוה מאשר אצל האלהוריים כאשר שאר התנאים שווים [ceteris paribus]. עם זאת, הסיכוי של ההורים אינו ודאי. אינו הסתברות 1 או 100%.
לגבי האלהוריים הסיכון יותר גדול, כלומר גדל הסיכוי או גדלה ההסתברות שלא תהיה להם עזרה אבל עדיין יש סיכוי שיקבלו עזרה מאחרים. הסיכוי של האלהוריים לעזרה אינו אפס אלא חיובי-מעל אפס אם כי נמוך מאשר ההורים כאשר שאר התנאים שווים.
האלהוריים יכולים לקבל עזרה מבן זוג או בת זוג אם יש כזו/כזה [ייתכנו גם אלהוריים ללא בני זוג ואז אין גם מקור כזה]. אולם, הסיכון בהסתמכות על בני זוג גבוה מהסיכון בהסתמכות על ילדים.
בני זוג הם מבוגרים יותר מהילדים ולרוב הם זקנים בעצמם. בני זוג נוטים להיות בגיל קרוב לבני זוגם. הכוחות לעזור פחותים מאשר הכוחות של הילדים שהם צעירים יותר. בן הזוג אף הוא מועד בגיל זקנה להיות נזקק, חולה ולכן גובר הסיכון שבן הזוג לא יוכל לעזור.
מקור נוסף הוא חברים. אבל היות וחברים נוטים להיות בגיל קרוב אז גם הם צפויים להיות זקנים. הילדים יותר צעירים מהחברים. החברים ככל שהם זקנים בעצמם עלולים להיות חסרי כוחות ואנרגיה לסייע.
מעבר לכך לחברים בממוצע יש פחות נכונות ומוטיבציה לעזור מפני שהרבה פעמים קשר חברתי פחות חזק ויש בו פחות מחויבות ונאמנות מקשר הורים-ילדים. זה לא נכון בכל מקרה ספציפי כי ייתכנו מקרים של חברות חזקה עד כדי נכונות לעזור לא פחות מילדים. אבל בממוצע הנכונות של חברים פחותה יותר. אם נוסיף נכונות פחותה וגם כוחות פחותים עקב זקנתם של החברים בעצמם אז ילדים הם מקור חזק יותר מאשר חברים.
מקור נוסף הוא סיעוד מקצועי מה שנקרא בלשון סטיראוטיפית "הפיליפיני" או צוות בית האבות או חלילה צוות בית החולים.
במישור הטיפולי הסיעודי המקצועי מטפל סיעודי הוא בעל יכולת וידע מקצועיים לעזור יותר מהילדים. מההיבט של המוטיבציה יש לו יתרון על הילדים בכך שכאשר ילדים עוזרים בטיפול אז הם צפויים להיות יותר חסרי סבלנות כי הילדים עוזרים בנוסף לכל המשימות והטלות האחרות שלהם ואילו המטפל עוזר כחלק מתפקידו ומקצועו לכן הוא צפוי להיות יותר בעל סבלנות.
מאידך, לילדים פוטנציאל גבוה יותר לשלב רגש בטיפול לטובת ההורה. המטפל צפוי להיות פחות בעל רגש ויותר נותן עזרה "קרה".
לגבי סיכוני abuse אז הסיכונים האלה גדולים יותר אצל המטפל מאשר אצל הילדים. כמו כן נוכחות ילדים יותר מרתיעה מ- abuse וסיכוי רב יותר שנוכחות ילדים תזהה abuse ותפסיק אותו.
ככל שמדובר בסיוע חברתי-הפגת הבדידות והשעמום, הרי שסיעוד מקצועי יכול גם לטפל בכך שהרי מטפל סיעודי יכול גם להיות "חברה" לנזקק. עם זאת, להבדיל מהילדים יש פערי שפה ופערי תרבות בהינתן שמטפלים הם מהגרי עבודה [עובדים זרים].
קריטריון חשוב הוא משאבי הנזקק האלהורי עצמו. בני אדם שונים זה מזה במידת יכולתם "להסתדר לבד". יש הנוטים להסתדר לבד היטב ויש שפחות נוטים לכך. עם זאת, גם לגבי הנוטים להסתדר לבד לעיתים מגבלות אובייקטיביות כופות נזקקות גם עליהם עקב בעיות בריאותיות, רפואיות, נכויות, מגבלות גופנית או שכלית או נפשית.
להורים יש גם בני זוג וגם ילדים. לאלהוריים יש לכל היותר בן זוג ואין ילדים. גם אם ילדים הם לא ערובה לעזרה אי אפשר להתעלם שלרוב הילדים כן עוזרים גם אם העזרה שלהם חלקית היא עדיין משמעותית מאוד. נכון שלאלהוריים יכול להיות בן זוג אבל להורים גם יכול להיות בן זוג+ילדים ובכך להורים יש פוטנציאל משאבים בכל זאת גדול יותר.
מכאן לא נובעת המלצה לבני אדם לא להיות אלהוריים. בצד חסרונות הזקנה קיימים גם חסרונות גידול הילדים. גידול ילדים הוא נטל משמעותי מאוד ומי שנוטה לסבול ממנו יחסית הרבה זהו נטל די קשה. על מנת להגיע לזקנה עם ילדים צריך "לשלם" בנטל ההורות. לא ניתן לומר בלי להתחשב ברגישות האינדיבידואלית שנטל ההורות בהכרח שווה את הזקנה עם הילדים.
נטל ההורות אף הוא כרוך בסיכון. לצערינו לא כולם מגיעים לזקנה ויש שהולכים לעולמם בטרם עת לפני שהספיקו להיות זקנים בעזרת הילדים.
סיכון נוסף הוא שהילדים לא יעזרו להוריהם. נכון שרוב הילדים עוזרים אבל לא כולם. אפשר ליפול בסטטיסטיקה ואז גם התבצע תשלום נטל ההורות וגם אין את הפירות של עזרת הילדים.
מעבר לכך, ילדים לא תמיד פנויים לעזרה. הם לפעמים בשיא הקריירה שלהם ועסוקים בקריירה, במשפחה שלהם. אם יש מצב חירום אקוטי סביר יותר שגם ילדים כאלה יתפנו. אבל אם יש שגרה ארוכה של מצב סיעודי מתמשך אז כאן הסיכון שהילדים לא ימצאו זמן להתפנות גובר.
סיכון נוסף הוא שהתשלום של נטל ההורות הוא מיותר. יש אלהוריים שמצליחים להסתדר גם בזקנה. הסיכון הוא רק סיכון אבל לא כל סיכון מתממש ויש בצד הסיכון גם סיכוי לזקנה טובה אלהורית.
לכן לאלהוריים סיכון גבוה יותר מהבחינה הזאת אבל הדברים הם לא שחור ולבן. מצד שני לגדל ילדים כרוך אף הוא בסיכונים אם כי סיכונים מסוג אחר. למשל רק למי שיש ילדים יכול לסבול מאסונות חלילה שיקרו לילדים. רק למי שיש ילדים והוא מתמוטט פיסית או נפשית יגרוף לסבל שלו גם את סבל הילדים.
אחד המגיבים כתב שהורה לא יכול להבטיח שהוא יצליח לעצב את ילדיו כרצונו וכי השפעת ההורה על הילדים היא מוגבלת.
אבל זה לא מדויק ככל שמדובר בעזרה. .אין צורך שהילדים יהיו בדיוק כמו הוריהם על מנת שהילדים יעזרו. ילדים יכולים לעזור להוריהם הזקנים גם כאשר הילדים שונים מהוריהם ולא הולכים בדרכם.
מה שצריך מצד ההורים הוא לא לחנך את הילדים שיהיו בדיוק כמותם אלא לחנך אותם שגם אם יהיו שונים מהם עדיין הם יעזרו כשצריך.
כאן מה שחשוב הוא לא מידת הדימיון של הילדים להורים אלא מהי מערכת היחסים בין הילדים להורים. אם מערכת היחסים היא טובה אז סביר שהילדים יעזרו גם אם אין דימיון. הסיכון שהילדים לא יעזרו גובר כאשר מערכת היחסים רעה.
לכן, הקפדה על מערכת יחסים טובה מגדילה את הסיכוי שהילדים יעזרו. מערכת יחסים רעה מגדילה את הסיכון שלא יעזרו.
אבל שוב, גם כאן מדובר רק על סיכויים וסיכונים ולא שחור ולבן. הילדים יכולים לעזור גם כאשר מערכת היחסים רעה כי יש ילדים שמגיעים למסקנה שגם במערכת יחסים רעה חובתם לסייע. הם לא עד כדי כך קיצוניים גם במערכת יחסים רעה שהם ינטשו את הוריהם [כמובן הדברים תלויים בשאלה עד כמה היה רע וכמובן באישיות הילדים ובגישתם]
מצד שני מערכת יחסים טובה גם היא אינה ערובה לעזרה. ייתכנו ילדים שפשוט ינטשו את הוריהם גם במערכת יחסים שהייתה טובה. הסיכוי לכך פחות אבל הוא אינו אפסי. יש ילדים מספיק אגואיסטים לשם כך.
היכולת לעצב מערכת יחסים טובה במידה רבה תלויים בהורים. ההורים יכולים להחליט עד כמה הם יהיו רודנים וגורמים סבל לילדים או ליברלים ולא גורמי סבל לילדים. היחס של ההורים לילדיהם במידה רבה תלוי בהורים.
מבחינה חברתית עזרת הילדים די מוגבלת. לילדים יש חיים משלהם ולכן מספר הביקורים, שיחות הטלפון ובכלל האינטראקציה הוא מוגבל. אם נניח הילדים מבקרים פעם בשבוע אז מה קורה מבחינה חברתית בשאר השבוע? מבחינה זאת גידול ילדים לצורך עזרה חברתית בזקנה הוא בעייתי מפני שממילא העזרה הזאת צפויה להיות מוגבלת.
בדיונים קודמים עלתה שאלת האלהורות בתקופת הזקנה.
לאחר שהתייעצתי עם פסיכולוג להלן התובנות בעניין זה:
באלהורות כרוך סיכון בכל הקשור לטיפול, סיעוד וחיי חברה בתקופת הזקנה. מדובר בסיכון בלבד ולא בתרחיש ודאי.
אדם ללא ילדים מסתכן יותר היות ואין לו ילדים המהווים פוטנציאל לטפל בו ולסעוד אותו. אדם הורה שיש לו ילדים מסתכן פחות היות ויש לו ילדים כאלה.
רוב הילדים מטפלים בהוריהם כאשר הם קשישים וזקוקים לעזרה. רוב אבל בכל זאת לא כולם. יש ילדים שלא מטפלים וזונחים את הוריהם.
לכן, גם להורים אין תעודת ביטוח או ערבות שילדיהם יסעדו אותם אבל הם כן מפחיתים את הסיכון. הסיכוי או ההסתברות שיסעדו אותם גבוה מאשר אצל האלהוריים כאשר שאר התנאים שווים [ceteris paribus]. עם זאת, הסיכוי של ההורים אינו ודאי. אינו הסתברות 1 או 100%.
לגבי האלהוריים הסיכון יותר גדול, כלומר גדל הסיכוי או גדלה ההסתברות שלא תהיה להם עזרה אבל עדיין יש סיכוי שיקבלו עזרה מאחרים. הסיכוי של האלהוריים לעזרה אינו אפס אלא חיובי-מעל אפס אם כי נמוך מאשר ההורים כאשר שאר התנאים שווים.
האלהוריים יכולים לקבל עזרה מבן זוג או בת זוג אם יש כזו/כזה [ייתכנו גם אלהוריים ללא בני זוג ואז אין גם מקור כזה]. אולם, הסיכון בהסתמכות על בני זוג גבוה מהסיכון בהסתמכות על ילדים.
בני זוג הם מבוגרים יותר מהילדים ולרוב הם זקנים בעצמם. בני זוג נוטים להיות בגיל קרוב לבני זוגם. הכוחות לעזור פחותים מאשר הכוחות של הילדים שהם צעירים יותר. בן הזוג אף הוא מועד בגיל זקנה להיות נזקק, חולה ולכן גובר הסיכון שבן הזוג לא יוכל לעזור.
מקור נוסף הוא חברים. אבל היות וחברים נוטים להיות בגיל קרוב אז גם הם צפויים להיות זקנים. הילדים יותר צעירים מהחברים. החברים ככל שהם זקנים בעצמם עלולים להיות חסרי כוחות ואנרגיה לסייע.
מעבר לכך לחברים בממוצע יש פחות נכונות ומוטיבציה לעזור מפני שהרבה פעמים קשר חברתי פחות חזק ויש בו פחות מחויבות ונאמנות מקשר הורים-ילדים. זה לא נכון בכל מקרה ספציפי כי ייתכנו מקרים של חברות חזקה עד כדי נכונות לעזור לא פחות מילדים. אבל בממוצע הנכונות של חברים פחותה יותר. אם נוסיף נכונות פחותה וגם כוחות פחותים עקב זקנתם של החברים בעצמם אז ילדים הם מקור חזק יותר מאשר חברים.
מקור נוסף הוא סיעוד מקצועי מה שנקרא בלשון סטיראוטיפית "הפיליפיני" או צוות בית האבות או חלילה צוות בית החולים.
במישור הטיפולי הסיעודי המקצועי מטפל סיעודי הוא בעל יכולת וידע מקצועיים לעזור יותר מהילדים. מההיבט של המוטיבציה יש לו יתרון על הילדים בכך שכאשר ילדים עוזרים בטיפול אז הם צפויים להיות יותר חסרי סבלנות כי הילדים עוזרים בנוסף לכל המשימות והטלות האחרות שלהם ואילו המטפל עוזר כחלק מתפקידו ומקצועו לכן הוא צפוי להיות יותר בעל סבלנות.
מאידך, לילדים פוטנציאל גבוה יותר לשלב רגש בטיפול לטובת ההורה. המטפל צפוי להיות פחות בעל רגש ויותר נותן עזרה "קרה".
לגבי סיכוני abuse אז הסיכונים האלה גדולים יותר אצל המטפל מאשר אצל הילדים. כמו כן נוכחות ילדים יותר מרתיעה מ- abuse וסיכוי רב יותר שנוכחות ילדים תזהה abuse ותפסיק אותו.
ככל שמדובר בסיוע חברתי-הפגת הבדידות והשעמום, הרי שסיעוד מקצועי יכול גם לטפל בכך שהרי מטפל סיעודי יכול גם להיות "חברה" לנזקק. עם זאת, להבדיל מהילדים יש פערי שפה ופערי תרבות בהינתן שמטפלים הם מהגרי עבודה [עובדים זרים].
קריטריון חשוב הוא משאבי הנזקק האלהורי עצמו. בני אדם שונים זה מזה במידת יכולתם "להסתדר לבד". יש הנוטים להסתדר לבד היטב ויש שפחות נוטים לכך. עם זאת, גם לגבי הנוטים להסתדר לבד לעיתים מגבלות אובייקטיביות כופות נזקקות גם עליהם עקב בעיות בריאותיות, רפואיות, נכויות, מגבלות גופנית או שכלית או נפשית.
להורים יש גם בני זוג וגם ילדים. לאלהוריים יש לכל היותר בן זוג ואין ילדים. גם אם ילדים הם לא ערובה לעזרה אי אפשר להתעלם שלרוב הילדים כן עוזרים גם אם העזרה שלהם חלקית היא עדיין משמעותית מאוד. נכון שלאלהוריים יכול להיות בן זוג אבל להורים גם יכול להיות בן זוג+ילדים ובכך להורים יש פוטנציאל משאבים בכל זאת גדול יותר.
מכאן לא נובעת המלצה לבני אדם לא להיות אלהוריים. בצד חסרונות הזקנה קיימים גם חסרונות גידול הילדים. גידול ילדים הוא נטל משמעותי מאוד ומי שנוטה לסבול ממנו יחסית הרבה זהו נטל די קשה. על מנת להגיע לזקנה עם ילדים צריך "לשלם" בנטל ההורות. לא ניתן לומר בלי להתחשב ברגישות האינדיבידואלית שנטל ההורות בהכרח שווה את הזקנה עם הילדים.
נטל ההורות אף הוא כרוך בסיכון. לצערינו לא כולם מגיעים לזקנה ויש שהולכים לעולמם בטרם עת לפני שהספיקו להיות זקנים בעזרת הילדים.
סיכון נוסף הוא שהילדים לא יעזרו להוריהם. נכון שרוב הילדים עוזרים אבל לא כולם. אפשר ליפול בסטטיסטיקה ואז גם התבצע תשלום נטל ההורות וגם אין את הפירות של עזרת הילדים.
מעבר לכך, ילדים לא תמיד פנויים לעזרה. הם לפעמים בשיא הקריירה שלהם ועסוקים בקריירה, במשפחה שלהם. אם יש מצב חירום אקוטי סביר יותר שגם ילדים כאלה יתפנו. אבל אם יש שגרה ארוכה של מצב סיעודי מתמשך אז כאן הסיכון שהילדים לא ימצאו זמן להתפנות גובר.
סיכון נוסף הוא שהתשלום של נטל ההורות הוא מיותר. יש אלהוריים שמצליחים להסתדר גם בזקנה. הסיכון הוא רק סיכון אבל לא כל סיכון מתממש ויש בצד הסיכון גם סיכוי לזקנה טובה אלהורית.
לכן לאלהוריים סיכון גבוה יותר מהבחינה הזאת אבל הדברים הם לא שחור ולבן. מצד שני לגדל ילדים כרוך אף הוא בסיכונים אם כי סיכונים מסוג אחר. למשל רק למי שיש ילדים יכול לסבול מאסונות חלילה שיקרו לילדים. רק למי שיש ילדים והוא מתמוטט פיסית או נפשית יגרוף לסבל שלו גם את סבל הילדים.
אחד המגיבים כתב שהורה לא יכול להבטיח שהוא יצליח לעצב את ילדיו כרצונו וכי השפעת ההורה על הילדים היא מוגבלת.
אבל זה לא מדויק ככל שמדובר בעזרה. .אין צורך שהילדים יהיו בדיוק כמו הוריהם על מנת שהילדים יעזרו. ילדים יכולים לעזור להוריהם הזקנים גם כאשר הילדים שונים מהוריהם ולא הולכים בדרכם.
מה שצריך מצד ההורים הוא לא לחנך את הילדים שיהיו בדיוק כמותם אלא לחנך אותם שגם אם יהיו שונים מהם עדיין הם יעזרו כשצריך.
כאן מה שחשוב הוא לא מידת הדימיון של הילדים להורים אלא מהי מערכת היחסים בין הילדים להורים. אם מערכת היחסים היא טובה אז סביר שהילדים יעזרו גם אם אין דימיון. הסיכון שהילדים לא יעזרו גובר כאשר מערכת היחסים רעה.
לכן, הקפדה על מערכת יחסים טובה מגדילה את הסיכוי שהילדים יעזרו. מערכת יחסים רעה מגדילה את הסיכון שלא יעזרו.
אבל שוב, גם כאן מדובר רק על סיכויים וסיכונים ולא שחור ולבן. הילדים יכולים לעזור גם כאשר מערכת היחסים רעה כי יש ילדים שמגיעים למסקנה שגם במערכת יחסים רעה חובתם לסייע. הם לא עד כדי כך קיצוניים גם במערכת יחסים רעה שהם ינטשו את הוריהם [כמובן הדברים תלויים בשאלה עד כמה היה רע וכמובן באישיות הילדים ובגישתם]
מצד שני מערכת יחסים טובה גם היא אינה ערובה לעזרה. ייתכנו ילדים שפשוט ינטשו את הוריהם גם במערכת יחסים שהייתה טובה. הסיכוי לכך פחות אבל הוא אינו אפסי. יש ילדים מספיק אגואיסטים לשם כך.
היכולת לעצב מערכת יחסים טובה במידה רבה תלויים בהורים. ההורים יכולים להחליט עד כמה הם יהיו רודנים וגורמים סבל לילדים או ליברלים ולא גורמי סבל לילדים. היחס של ההורים לילדיהם במידה רבה תלוי בהורים.
מבחינה חברתית עזרת הילדים די מוגבלת. לילדים יש חיים משלהם ולכן מספר הביקורים, שיחות הטלפון ובכלל האינטראקציה הוא מוגבל. אם נניח הילדים מבקרים פעם בשבוע אז מה קורה מבחינה חברתית בשאר השבוע? מבחינה זאת גידול ילדים לצורך עזרה חברתית בזקנה הוא בעייתי מפני שממילא העזרה הזאת צפויה להיות מוגבלת.