מסכימה, זה אכן לא מובן מאליו. אבל אפשר לפתור זאת בפשטות.
רק למי שבאמת רוצה כמובן ומחפש אחר המקור והסוף לסבלו.
 
בגדול, הדזוגצ'ן אומר, בניסוח מערבי, שהמחשבות מקרינות על התודעה ובאות ממנה אבל בעוד המחשבות לא יכולות להתקיים בלי תודעה, התודעה יכולה להתקיים (יופי) בלי המחשבות. המחשבות חולפות, זמניות ומשתנות ואילו התודעה נשארת קבועה ויציבה - גם אחרי שהגוף מת, אבל זה כבר נושא אחר
אז מה אמיתי? משהו קבוע או משהו שחולף בתוכו? הגל או הים? קרן שמש או השמש?
 
אני בוחרת בראיית החיים הזו מתוך התנסות ישירה (להבדיל רק מקריאה) שלמעשה מבטלת את הגישה הפסיכודינמית, ובכלל פסיכולוגיה- כי היא מטפלת באדם, באני, באגו, והוא כפי שניסיתי להוכיח במקום אחר- פשוט לא קיים. (רק כתחושות בגוף).
כלומר אני מסכימה עם השורה האחרונה שלך בפוסט הזה (שאותי הפתיע, למען האמת).
 
 
ולנושא הפוסט.
מחשבות על זיקנה עולות למישהו שחושב אותן. זה האני, האגו אצל פרויד. אישיות, פרסונה (מסכה). החיים קורים ומתבטאים בשלל אירועים (וגם מחשבות), אבל האגו אומר אני עשיתי, אני חשבתי. זה הגוף שלי. אם כך אני אמות (ונגזרות אחרות- אני אחראי למחלה שלי. אני אשם. אני רע. אני לא ראוי. אני לא שווה. אני לא נאהב)- והרי לך סבל.
 
רק כשיש התנסות ישירה שהאני הוא רק מחשבה או עשוי ממחשבות (אמונה שנוצרה מתנועתן החוזרת) הסבל מוסר. נותר רק העצמי -תודעה שמודעת לעצמה.
אז אין פחד ממוות, מבדידות, מכלום.
 
תודה על האפשרות לכתוב את זה