יאללה עוד אמריקנה
שני אלבומים חגגו השבוע על המערכת בשניות המועטות שאני נמצא בבית (המכונה "דירה" בטעות, שהרי אני דר בה פחות ממחצית הזמן שאני מבלה בעבודה...). הראשון הוא אלבום הבכורה של The Flying Burrito Brothers הלא הוא תקליט הקסם - The Gilded Palace of Sin. זה אלבום שמהווה הוכחה ניצחת לעליונותו (להבדיל מההנחות המקובלות במקומות מסוימים) של ז'אנר הקאונטרי-רוק על פני כמעט כל ז'אנר מוזיקלי אחר (אולי שיוויון בכתף אל כתף עם הבלוז-רוק) ובעיקר מדגים את גדולתו של נביא הזעם של הז'אנר הלא הוא הגאון זצוק"ל גרהם פרסונס. האיש שנפטר בגיל האופנתי כ"כ של 27 שנים מהסיבות המובנות מאליהן (שילוב קטלני של מנות יתר של טקילה וסמים אופיואידיים) היה נפיל אמיתי, כפי שגם הוכיח בשבתו כחבר מרכזי בלהקות הבירדז וגם the International Submarine Band. באלבום הזה הוא משתף פעולה עם כריס הילמן (עוד אחד מבוגרי הבירדז) כדי להביא לעולם את בשורת הקאונטרי המחושמל. העטיפה, באופן מפתיע וציני לחלוטין, לא מציגה כלל ארמון אלא צריף קטן ורעוע כשחברי הלהקה ניצבים קדמית לו לבושים במיטב המחלצות המזעזעות של דרומיים שהחליטו להתגנדר (שילוב סר טעם של חליפות אלביס, פאייטים וניחוח פסיכדליה צבעונית באויר). והתוכן בפנים? מהמתוקים שבתכנים! האלבום נפתח ב- Christine's Tune (שידוע גם בכינויו "שטן בתחפושת") והוא נותן את הטון לכל שאר האלבום. קאונטרי מהיר עם ליווי מודגש של גיטרה חשמלית והרבה הרמוניות ווקאליות. המילים עוסקות בהיותה של האישה שטן המתחפש למלאך, המשקרת לגבר-הקאובוי שלה במצח נחושה וללא בושה. נו, אתם יודעים, מסוג הטקסטים שרק בדרום ה-US מבינים באמת. יבוא יום ועל הקונספט הזה של השילוב המרובע בין 1. קאונטרי, 2. גיטרות חשמליות, 3. הרמונית קוליות 4. טקסטים פשטניים, יעשו "הנשרים" מיליונים. השיר הבא הוא SIN CITY ששומר על אותו קו מוזיקאלי אך מעלה את דרגת הכתיבה של גרהם פרסונס לספירות אחרות. עיר החטאים היא עולם של משוגעים וכופרים, בלי ספק מקום שראוי לגרהם פרסונס להיות בו. האלבום מכיל עוד כמה קלאסיקות, נוסח Dark End Of The Street מצמרר, וכמובן JUANITA, אחת מבלדות הקאנטרי המוכרות והממוחזרות ביותר אי פעם בהיסטוריה של הרוק. שתי דקות ומחצה של מתיקות צובטת לב, או כפי ששרים זאת חברי הלהקה - OH MAMA SWEET MAMA CAN YOU TELL ME WHAT TO SAY... וזה הכל בעצם. רק המלצה קטנה שלי - אל תפסיקו באלבום הזה - בהמשך הדרך הלהקה ביצעה עוד כמה וכמה להיטים משובבי נפש נוסח החידוש ל- Six Days On The Road (שנשמע כמו משהו שהגרייטפול דד בתקופת "יופי אמריקאי, שלהם היו יכולים לשלב בקלות), החידוש מעורר ההשתאות לשירם של האבנים המתגלגלות WILD HORSES, שעולה אפילו על המקור המצוין, LAZY DAYS הפותח את אלבומם השני והטוב ביותר של הלהקה (BURRITO DELUXE), שירים כמו Cody, Cody, גלגלים (WHEELS) ואחרים. אה כן, האלבום השני ששרץ על המערכת הוא Idlewild South, שאין לי מילים לתאר אותו זולת מושלם... טוב, האמת שיש לי עוד כמה מילים בארסנל (קשקשן? אני?) אבל עייפתי. נרחיב עלי בסוף השבוע אם הכל יסתדר.
