LIVING IN AMERICA
אלבום השבוע שלי הוא: Willy and the Poor Boys של Creedence Clearwater Revival בשלהי 1969 כבר היתה החבורה של ג'ון פוגרטי לשם החם ביותר בתעשיית המוזיקה האמריקאית והעולמית. כשהם נסמכים על אינספור חידושים של להיטי רוק'נרול ישנים באלבומיהם הקודמים, בשילוב עם קלאסיקות רדיו מיידיות שפוגרטי כ"כ הצטיין בהנפקתם, היה ברור לכולם שזה הזמן להוצאת תקליט שיביא את רוח הרוק'נרול האמריקאי בחזרה למרכז הבמה. זה בדיוק מה שהאלבום הזה עושה. זה האלבום שבו הכל מתחבר לכנופיית CCR. החידושים (קאברים) החדים ביותר והמייצגים ביותר, הגיטרות של האחים ג'ון וטום פוגרטי רועמות לאורך כל הדרך וחטיבת הקצב של סטו קוק ודאג קליפורד דופקת בראש ללא הפסק. אבל דומה שהדבר האמיתי שמייחד את האלבום הזה משאר אלבומי הלהקה הזאת, שלהיטיה מושמעים עד היום בכל תחנת רדיו אמריקאית שמכבדת את עצמה מחוף לחוף, הוא היכולת של פוגרטי לתפוס את המהות של אמריקה בכל פעם במסגרת טקסט של כמה שורות. פוגרטי נכנס כאן לנבכי הדרום השחור ומצליח לייצר מוזיקת פועלים שחורים המתייסרים תחת השמש הקופחת באלאבמה, מיטב לאפיין את הצדדים היותר שמחים של מוזיקת ה- SOUL והגוספל, מצטיין באמירותיו על הפועלים קשי היום בעיירות הקטנות בדרום ובמערב התיכון, מצליח להגניב טקסט פוליטי מושחז כנגד המלחמה בויאטנם ואף להתריע על אימת שואה גרעינית קרבה. בקיצור - זהו "ספר השירים האמריקאי" של פוגרטי, והוא יכול לשמש כמדריך תיירים משובח להיכרות אמיתית עם אמריקה השורשית של שלהי שנות ה-60. האלבום נפתח בלהיט הכ"כ FUNKY במהותו - Down on the Corner , שמוכיח איזה שותף שווה זכויות היה דאג קליפורד המתופף בלהקה. אין דרך שלא להזיז את הגוף ולשקשק את התחת לנוכח הקצב כאן, וזה עוד בלי להגיד דבר על הארגון הווקאלי המצויין של השיר. עכשיו, אל תטעו, CCR לא התפרסמו כאוסף של "נערי מקהלה" המצטיינים ביכולת להרעיד לבבות עם שירת מלאכים נוסח "נערי החוף, או CSNY, ואף לא ביכולת להמהם את הזכות שבמלודיות בדיוק מרגיז בנוסח הנשרים (EAGLES). לא, ידידיי, בד"כ נסמכו חברי תחיית קרידנס הזכים על יכולתו של JC פוגרטי לקרוע את החלל בשירה מלאת עוצמה על סף הצרידות, אבל בשיר הזה הם נותנים לו גיבוי בפזמון ומוכיחים כמה אפשר להוציא מהם כשהם רק רוצים. המעבר לרצועה השניה מזכיר מיד על מה ולמה היתה CCR לדבר האמיתי באמריקה של הזמנים ההם - הגיטרה של ג'ון פוגרטי אינה חדלה להפציץ בריפים (RIFFS) משובחים וזה המוגש כפתיח למעדן הרית'ם אנד בלוז - It Came Out of the Sky הוא מהמשובחים שבהם. אחרי שתי קלאסיקות רוק'נרול מפרי עטו של הכהן הגדול פוגרטי האלבום פונה למעט חידושים - הראשון שבהם הוא Cotton Fields המשובח. אם אתם מצליחים לשמוע את הגרסה הזאת ולא לראות לנגד עיניכם את פועלי לואיזינה תקועים עמוק בשדה כותנה - אתם כנראה חרשים סלקטיבית. השיר הזה מוכיח שאין כמו CCR ביכולת לייצר "טעם של פעם". אחרי עוד שתי רצועות שגרתיות עמוסות במפוחיות המחקות שאון ושקשוק רכבות (Poorboy Shuffle - קטע בלוזיסטי נטול ליריקה של מפוחית מתייפחת, כמו שהיית מצפה לשמוע באלבום של בוב דילן) וגיטרות המנמנמות שנת צהריים מתוקה בואכה הבלוז הדרומי (Feelin' Blue) מתפנה JC לתקוף את הממסד. Fortunate Son הוא מסוג הלהיטים שלעולם לא ישכח בזכות אמירתו הנוקבת שכנגד המלחמה המיותרת בויאטנם והוא חלק בלתי נפרד מכל פסקול שמכבד את עצמו (נוסח פורסט גאמפ), המנסה לצייר קוים לדמותה של אמריקה במחלוקת - אמריקה במלחמה. אולי ה'נאמבר' המוכר ביותר של הלהקה. כוחני ומלא זעם קדוש, מפוצץ ברעש גיטרות החורכות את האויר ובקולו של המטיף פוגרטי - קלאסיקה לדורות. Don't Look Now הוא 'סטנדרט' רדיל נטול יחוד - אולי להוציא את העובדה שבו פוגרטי נשמע כג'וני קאש. גם זה משהו. The Midnight Special הוא הקאבר המועדף עלי אי פעם ברוק, כנראה. ג'ון מתייפח כאחרון זמרי הירידים בדרום ומכין את הרקע ללהיט גוספל עממי, שיכול לפאר את מיטב הכנסיות הבאפטיסטיות בבירמינגהאם - אם לכומר היו קוראים ג'יימס בראון... רגע לפני נעילת האלבום מגיע Side O' the Road עוד בלוז (נטול מילים) בנוסח ג'ון לי הוקר או ביבי קינג אם תרצו, שבמרכזו סולו מיילל של גיטרה חשמלית מחושמלת ממש - ולסיום הגראנד פינאלה: EFFIGY הנועל הוא שיר שמשאיר את המאזין המום ובתחושת אי נוחות כבדה של יגון וסערה מתקרבת. משהו בצליל של הנאמבר ההיסטרי הזה נשמע "לא מדויק" - כאילו מישהו כיוון את הגיטרה שלו בחצי טון נמוך מדי. התוצאה אפלולית, מדכאת עד אימה ומזכירה בעיקר אימת שואה גרעינית. על זה בדיוק השיר אמור לדבר (כך לפחות גורס פוגרטי - המשל מעט עמום בקריאת הטקסט בלבד). אז מה היה לנו? שני חידושים מסעירים של אמריקה הדרומית ("שדות כותנה" ו"ספיישל של חצות"), שני קטעי בלוז נטולי מילים עם קצב עצלצל והמון נשמה (Poorboy Shuffle וגם "בצד הדרך"), שני קטעים פוליטיים נוקבים ומסעירים עם גיטרות משובחות כרקע להן (אפיג'י ו"הבן המועדף"), הרבה רוק'נרול מרקיד ומקפיץ, אינספור השפעות מבוב דילן ונערי החוף, ביבי קינג וג'יימס בראון, ג'ון לי הוקר וג'וני קאש ובכלל כל מי שרק תעלו לראש. יש כאן רית'ם אנד בלוז, ניחוח קאנטרי, הרבה בלוז, קמצוץ SOUL, קורט FUNK - וביחד, ניחשתם נכון - אלבום רוק'נרול. אבל בעיקר יש כאן מסמך תיעודי היסטורי מרתק של החיים האמריקאים הפשוטים וקשי היום. אמריקה האמיתית כמו שאוהבים להתבטא תושביה שאינם גרים בסצנות המבודדות של ניו יורק (ועוד כמה מקומות בחוף המזרחי) וקליפורניה. אה כן, ומעל הכל - יש כאן את ג'ון פוגרטי MY MAN. לא רק שזה אלבום השבוע שלי - זה אחד מבכירי אלבומיה של אמריקה בכל הזמנים.
