נו טוב, אם כבר קמתי..
אז ככה, אתמול קבעתי עם נריסה (המדהימה) להיפגש בצאט ולהחליף כמה מלים. אז ככה העברנו לנו איזה שעה ומשהו בשיחה נהדרת שהיא כמו החיים בנויה מכאב ומעונג, מצחוק ומבכי, מקצת רכילות, פנטזיה וכמיהה להיות יחד. (לא, זה לא היה סייבר, קנאים
). אחרי השיחה הזו, שחררתי את המדהימה לישון, ישבתי לי בשעת ערב מוקדמת, ובמקום להכין לי ארוחת ערב, גלגלתי לי בראש כמה רעיונות שדיברנו עליהם והדמיון התחיל לעבוד שעות נוספות (את התוצאה של הדמיון שלי תראו בקרוב, זה דורש עבודה) כששמתי לב שהמחשבות האלו הביאו אותי למצב שיש לי צורך דחוף בגלגל הצלה. כיוון שלא היה בנמצא קהל, נותרו רק שני גלגלי הצלה. 50:50 אמרתם? להעז להתקשר למאסטר שלי בזמן שהוא מתרגל אותי באיפוק? לא ממש נראה לי.. זה יעמיד את היציאה למועדון בסיכוי של 50:50 ואני לא חושבת שאני מסוגלת לוותר על זה כעת, כשרמת הציפיות שלי בשמיים. איזה גלגל נשאר? אה.. החבר הסיליקוני
... הוא באמת היה נחמד, מאד ניסה לעזור, אפילו טיפה הצליח, אבל עדיין היתה שאלת מיליון הדולר. נפשית כבר הייתי מוכנה לוותר על הכל, לקחת ספר ולצלול למיטה לבד
אבל אז מישהו בשמיים אהב אותי והטלפון צלצל. "שלוש דקות את למטה במגרש החניה לבושה במעיל בלבד, לרגלייך נעליים אדומות בגובה 12 ס"מ". אז עכשיו יש לי תזכורות אדומות (ועוד כמה צבעים) לערב המופלא שהיה לי. די די.. אתם לא מפרטים יותר מזה. איפה הקפה שלי???
