איתרבות החינוך.
לפני כשעה, לאחר הבחינה האחרונה שלי לתקופה זו, צעדתי עליצה וקלה במסדרונות הר הצופים, השוממים כמנהגם בזמן זה בשבוע. לפתע עצרה אותי אישה מבוגרת ומעט חסרת מנוחה, ושאלה אותי איך מגיעים לתחנת האוטובוסים היוצאים. בעודנו צועדות בכיוון משותף, שאלתיה למחוז חפצה. "פשוט", הסברתי, "אני עם אוטו, ואם אוכל לקרב אותך לשם, אז בשמחה". היא שמחה, ואני שמחתי. לא הכרתי את המקום שהזכירה, אבל אמרתי לה שאני נוסעת לכיוון המושבה הגרמנית. התברר שהדרך לביתה עוברת בגבעה הצרפתית, והסכמתי לעשות סיבוב קצר ולהורידה בסביבת הגבעה הצרפתית, הגם כי אינני נוסעת דרך סביבה זו בדרך קבע. משקידמה הגבעה הצרפתית את פנינו, ואך מרחק מועט לפני שהדרך הופכת פניה לבלתי עירונית ובלתי ידידותית לנהגים בלתי מתמצאים, שאלתי אותה לאן מועדות פניה מכאן. היא הנחתה אותי לפנות ימינה, לכביש הבין עירוני. בנימוס, אמרתי לה שזה הפוך לכיוון הנסיעה שלי, והצעתי לה שמכאן תיקח אוטובוס. (זה היה סמוך לתחנה.) הגיברת, מחנכת ומורה בישראל (בבית יעקב!!!), שנותיה כשנות אימי, אם וסבתא לילדים משכילים, התפלאה, שאני, מכרתה משכבר הימים, איני מועילה בטובי להתגלגל עימה עד סף דלתה. (בתקווה שמשם היא זוכרת איך מגיעים למטבח/ לשירותים) "...אבל אמרת שתקחי אותי!" היא יצאה ממכוניתי תוך שהיא ממלמלת משהו על כפרות... מיותר לציין שהיא לא הודתה לי. הקונפליקט בינינו היה יחסית נסתר, כי לו הייתי מבטאת את מה שהרגשתי באותו רגע לא נראה לי שהייתי מסתפקת במילים... ואף היא שמרה על ארשת מחייכת שלא שיקפה ולו קורטוב תודה. נפלא מבינתי, איך מי שבגדיה מעידים עליה שהיא מברכת לפני שהיא שותה כוס מים, ריקה מכל תודעה על מה שבזכות, ומה שבחסד.
לפני כשעה, לאחר הבחינה האחרונה שלי לתקופה זו, צעדתי עליצה וקלה במסדרונות הר הצופים, השוממים כמנהגם בזמן זה בשבוע. לפתע עצרה אותי אישה מבוגרת ומעט חסרת מנוחה, ושאלה אותי איך מגיעים לתחנת האוטובוסים היוצאים. בעודנו צועדות בכיוון משותף, שאלתיה למחוז חפצה. "פשוט", הסברתי, "אני עם אוטו, ואם אוכל לקרב אותך לשם, אז בשמחה". היא שמחה, ואני שמחתי. לא הכרתי את המקום שהזכירה, אבל אמרתי לה שאני נוסעת לכיוון המושבה הגרמנית. התברר שהדרך לביתה עוברת בגבעה הצרפתית, והסכמתי לעשות סיבוב קצר ולהורידה בסביבת הגבעה הצרפתית, הגם כי אינני נוסעת דרך סביבה זו בדרך קבע. משקידמה הגבעה הצרפתית את פנינו, ואך מרחק מועט לפני שהדרך הופכת פניה לבלתי עירונית ובלתי ידידותית לנהגים בלתי מתמצאים, שאלתי אותה לאן מועדות פניה מכאן. היא הנחתה אותי לפנות ימינה, לכביש הבין עירוני. בנימוס, אמרתי לה שזה הפוך לכיוון הנסיעה שלי, והצעתי לה שמכאן תיקח אוטובוס. (זה היה סמוך לתחנה.) הגיברת, מחנכת ומורה בישראל (בבית יעקב!!!), שנותיה כשנות אימי, אם וסבתא לילדים משכילים, התפלאה, שאני, מכרתה משכבר הימים, איני מועילה בטובי להתגלגל עימה עד סף דלתה. (בתקווה שמשם היא זוכרת איך מגיעים למטבח/ לשירותים) "...אבל אמרת שתקחי אותי!" היא יצאה ממכוניתי תוך שהיא ממלמלת משהו על כפרות... מיותר לציין שהיא לא הודתה לי. הקונפליקט בינינו היה יחסית נסתר, כי לו הייתי מבטאת את מה שהרגשתי באותו רגע לא נראה לי שהייתי מסתפקת במילים... ואף היא שמרה על ארשת מחייכת שלא שיקפה ולו קורטוב תודה. נפלא מבינתי, איך מי שבגדיה מעידים עליה שהיא מברכת לפני שהיא שותה כוס מים, ריקה מכל תודעה על מה שבזכות, ומה שבחסד.