Battle Of Ever More
New member
איתי...או יותר נכון לאיתי
אני מקווה שהוא עדיין קורא כאן, את האומץ לשלוח לו לא נראה לי שיהיה לי. מקווה שזה יסיים את המחשבה הנוראית על פרידה. הם נפגשו...שתי נפשות שבקעו בטעות לעולם מתקדם יותר. היתה להם תפיסה אחרת של חיים, חיים אחרים. חיים של שלום, אהבה וכל הקיטש הזה. נפשות תאומות, ככה הוא חשב-ככה היא הגדירה. התקרבו...נמשכו כמו פרפר לפרח. אולי כמו פרפר אל האש. התאהבו. "אני חושבת...חושבת שאני מתאהבת בך" ככה היא אמרה לו באחת מהשיחות שלהם באייסיקיו, מטורפת שכמותה מתאהבת במישהו שהיא לא ראתה...ככה אמרו לה. והיא רואה אותו, את הלב החם שלו את האהבה שלו למוזיקה. היא שלו. "אני חושב שאני מתאהב בך גם..." ככה הוא ענה לה. הם נפגשו כמה ימים אחרי זה. הם לא גרים קרוב כל כך אחת לשני אז נפגשו באיזור ניטראלי בתל אביב כמובן. היא ראתה אותו, הלב שלה כבר היה כולו שלו, אהבה שהיא לא הרגישה מעולם כלפי אף אחד. הם התחבקו המון זמן ולא עזבו, לא יכלה להפרד מהקרבה הזו אליו, לא יכלה להפסיק לשמוע את הנשימות שלו עולות ויורדות. הוא בלב שלה, היא כבר ידעה שהוא הדבר שמניע אותה, דבר קטן ופעוט, הוא אהבה. היא נזכרה בהבטחה שלה, "ברגע שאני רואה אותך אני מנשקת אותך" ככה היא אמרה לו יום אחד לפני הרבה זמן באייסיקיו ספק צוחקת ספק רצינית. אחרי שהם הפסיקו את החיבוק הזה שנראה כאילו יכלו לבלות בו את הנצח היא אמרה לו מחייכת "זוכר...זוכר את ההבטחה שלי?" והוא עוד לא הספיק בכלל להזכר כשהוא פתאום גילה שהיא מנשקת אותו, היא לא ביישנית כמוהו...היא משלימה אותו והוא...הוא משלים אותה ממלא אותה באהבה שמעולם לא הרגישה. אהבה טהורה, אהבה פשוטה ומדהימה, אהבה שלא כל אחד זוכה לחוות כל חייו. הם ביחד, במשך כמה ימים רץ לה הזכרון של היום הנהדר הזה. הוא שלי, אני שלו. אבל הוא עובד הרבה וגר רחוק והיא אכולת געגועים. מחכה...ליום שתוכל להוסיף עוד זיכרון שכזה ולפתוח אוסף של זיכרונות עליו. יושבת חצי מהורהרת חצי חסרת מחשבות ובוהה בשרשרת שהוא נתן לה, שרשרת שהייתה עליו שנה מאיילת ספוגה בריח שלו. יושבת על השולחן בחדר שלה מעשנת סיגריה ביד אחת ובשנייה מחזיקה את השרשרת מסרבת לעזוב אותה אף לשניה אחת כאילו היא מחזיקה את הלב שלו בין ידייה. עברו כבר כמה ימים מאז שהם נפגשו..מתקשרת אליו לא במצב רוח טוב, שואלת אותו מתי הם ייתראו?מתי סופסוף תראה אותו שוב? תוכל לתת לו לחבק אותה,לדעת שהוא מגן עליה. אין לה ציפיות גדולות, רק לדעת שהוא שומר עליה,אוהב אותה. השיחה מסתיימת לא טוב "אולי עדיף שנהיה בקשר אפלטוני, אני לא רוצה לפגוע בך, אני לא יכול לפגוע בך...אני לא יכול להבטיח לך שנתראה פעם בשבוע ואפילו לא פעם בשבועיים, אני צריך לחשוב על זה." בכי, 'הרסתי את הכל...מטומטמת שכמוני' ככה היא חשבה...בכי. חברה טובה מנסה לעזור לה "תקחי הכל בקלות, תני לקשר צ'אנס לפני שאת הורגת אותו". והיא חושבת ומרגישה ויודעת שלא איכפת לה לא לראות אותו חצי שנה כל עוד היא יודעת שהלב שלו שייך אליה. הלב שלה שלו, היא יודעת שהלב שלה אצלו, מחזיקה את השרשרת ובוכה.
אני מקווה שהוא עדיין קורא כאן, את האומץ לשלוח לו לא נראה לי שיהיה לי. מקווה שזה יסיים את המחשבה הנוראית על פרידה. הם נפגשו...שתי נפשות שבקעו בטעות לעולם מתקדם יותר. היתה להם תפיסה אחרת של חיים, חיים אחרים. חיים של שלום, אהבה וכל הקיטש הזה. נפשות תאומות, ככה הוא חשב-ככה היא הגדירה. התקרבו...נמשכו כמו פרפר לפרח. אולי כמו פרפר אל האש. התאהבו. "אני חושבת...חושבת שאני מתאהבת בך" ככה היא אמרה לו באחת מהשיחות שלהם באייסיקיו, מטורפת שכמותה מתאהבת במישהו שהיא לא ראתה...ככה אמרו לה. והיא רואה אותו, את הלב החם שלו את האהבה שלו למוזיקה. היא שלו. "אני חושב שאני מתאהב בך גם..." ככה הוא ענה לה. הם נפגשו כמה ימים אחרי זה. הם לא גרים קרוב כל כך אחת לשני אז נפגשו באיזור ניטראלי בתל אביב כמובן. היא ראתה אותו, הלב שלה כבר היה כולו שלו, אהבה שהיא לא הרגישה מעולם כלפי אף אחד. הם התחבקו המון זמן ולא עזבו, לא יכלה להפרד מהקרבה הזו אליו, לא יכלה להפסיק לשמוע את הנשימות שלו עולות ויורדות. הוא בלב שלה, היא כבר ידעה שהוא הדבר שמניע אותה, דבר קטן ופעוט, הוא אהבה. היא נזכרה בהבטחה שלה, "ברגע שאני רואה אותך אני מנשקת אותך" ככה היא אמרה לו יום אחד לפני הרבה זמן באייסיקיו ספק צוחקת ספק רצינית. אחרי שהם הפסיקו את החיבוק הזה שנראה כאילו יכלו לבלות בו את הנצח היא אמרה לו מחייכת "זוכר...זוכר את ההבטחה שלי?" והוא עוד לא הספיק בכלל להזכר כשהוא פתאום גילה שהיא מנשקת אותו, היא לא ביישנית כמוהו...היא משלימה אותו והוא...הוא משלים אותה ממלא אותה באהבה שמעולם לא הרגישה. אהבה טהורה, אהבה פשוטה ומדהימה, אהבה שלא כל אחד זוכה לחוות כל חייו. הם ביחד, במשך כמה ימים רץ לה הזכרון של היום הנהדר הזה. הוא שלי, אני שלו. אבל הוא עובד הרבה וגר רחוק והיא אכולת געגועים. מחכה...ליום שתוכל להוסיף עוד זיכרון שכזה ולפתוח אוסף של זיכרונות עליו. יושבת חצי מהורהרת חצי חסרת מחשבות ובוהה בשרשרת שהוא נתן לה, שרשרת שהייתה עליו שנה מאיילת ספוגה בריח שלו. יושבת על השולחן בחדר שלה מעשנת סיגריה ביד אחת ובשנייה מחזיקה את השרשרת מסרבת לעזוב אותה אף לשניה אחת כאילו היא מחזיקה את הלב שלו בין ידייה. עברו כבר כמה ימים מאז שהם נפגשו..מתקשרת אליו לא במצב רוח טוב, שואלת אותו מתי הם ייתראו?מתי סופסוף תראה אותו שוב? תוכל לתת לו לחבק אותה,לדעת שהוא מגן עליה. אין לה ציפיות גדולות, רק לדעת שהוא שומר עליה,אוהב אותה. השיחה מסתיימת לא טוב "אולי עדיף שנהיה בקשר אפלטוני, אני לא רוצה לפגוע בך, אני לא יכול לפגוע בך...אני לא יכול להבטיח לך שנתראה פעם בשבוע ואפילו לא פעם בשבועיים, אני צריך לחשוב על זה." בכי, 'הרסתי את הכל...מטומטמת שכמוני' ככה היא חשבה...בכי. חברה טובה מנסה לעזור לה "תקחי הכל בקלות, תני לקשר צ'אנס לפני שאת הורגת אותו". והיא חושבת ומרגישה ויודעת שלא איכפת לה לא לראות אותו חצי שנה כל עוד היא יודעת שהלב שלו שייך אליה. הלב שלה שלו, היא יודעת שהלב שלה אצלו, מחזיקה את השרשרת ובוכה.
