ganbarimasu
New member
איש המערות...
כל מי שמכיר אותי יודע שאני אדם מאד מאד לא תוקפני. אפילו עדין מדיי יש שיאמרו. למרות שאני מתאמן שנים בקראטה, וגם בנעוריי התאמנתי בקראטה, ואני רחב כתפיים ויש שאומרים די מאיים בחזותי, לא "הלכתי מכות" מאז גיל 17 וגם אז זו הייתה סיטואציה שנכפתה עליי. אני לא אוהב עימותים בכלל. גם לא מילוליים. איש מאד לא אגרסיבי. והנה, היום, הייתה לי שיחה עם אשתי שבמהלכה דיברנו על משהו שקשור לעימות כלשהו תאורטי, ואשתי אמרה לי שהיא "לא רוצה לבקר אותי בבי"ח". שאלתי אותה אם היא חושבת שאני תמיד אהיה זה ש"יגמור" בבית-חולים במצב של עימות, והיא אמרה לי משהו בסגנון של "אתה חושב שאתה יכל לנצח את אח שלי במכות? הוא הרי ממש עצבן...!". באותו רגע הרגשתי את כל גבריותי מצטמקת לכלל אמבה חד-תאית עם נטיות אובדניות. אשתי מעולם לא ראתה אותי בעימות (מילולי או פיזי). ופתאום הבנתי שהיא חושבת שהיא חיה עם חלשלוש ואולי פחדן. וזה לא משהו מודע. היא הרי תמיד אומרת לי שהיא מעדיפה שלא אכנס למריבות, וכשאני מתעצבן על מישהו בכביש (ובישראל זה קורה לצערי...) היא אומרת לי תמיד שלא כדאי להתעצבן, ושהיא אוהבת אותי "דווקא" בגלל שאני כזה רגוע ושליו. אבל הבנתי פתאום שכנראה עמוק בלב היא חושבת שאני אפרוח. ופתאום מצאתי את עצמי היום הולך ומישהו חוסם לי את הדרך במדרכה. אמרתי לו "סליחה" והוא לא זז, אז "דחפתי אותו בעדינות" הצידה והמשכתי ללכת. זה משהו שמעולם לא עשיתי. וכשהוא פנה אליי בכעס הגבתי כמו "ערס" מצוי והתעמתתי איתו וזה הגיע כמעט לכלל מכות. ובחיי שבאותו רגע הייתי בתוך שנייה מוכן להכנס באימ-אמא שלו, אבל הוא נמנע בסופו של דבר אז גם אני. ואני עד עכשיו רועד גם מכעס וגם מעצם המחשבה על מה שיכל היה לקרות. וזה כל-כך לא אני. וכל זה רק בגלל שהרגשתי בלב את הקריעה המוזרה הזו של אגרוף בגבריות כי "אולי אשתי חושבת שאני לא מספיק גבר". זה כל כך מוזר לי. בא לי ממש להקיא. יש לי בחילה. כנראה שעמוק בפנים כולנו אנשי מערות, אבל כשזה יוצא לפני השטח וזה לא תואם את האישיות שלנו זה מרגיש ממש ממש רע!
כל מי שמכיר אותי יודע שאני אדם מאד מאד לא תוקפני. אפילו עדין מדיי יש שיאמרו. למרות שאני מתאמן שנים בקראטה, וגם בנעוריי התאמנתי בקראטה, ואני רחב כתפיים ויש שאומרים די מאיים בחזותי, לא "הלכתי מכות" מאז גיל 17 וגם אז זו הייתה סיטואציה שנכפתה עליי. אני לא אוהב עימותים בכלל. גם לא מילוליים. איש מאד לא אגרסיבי. והנה, היום, הייתה לי שיחה עם אשתי שבמהלכה דיברנו על משהו שקשור לעימות כלשהו תאורטי, ואשתי אמרה לי שהיא "לא רוצה לבקר אותי בבי"ח". שאלתי אותה אם היא חושבת שאני תמיד אהיה זה ש"יגמור" בבית-חולים במצב של עימות, והיא אמרה לי משהו בסגנון של "אתה חושב שאתה יכל לנצח את אח שלי במכות? הוא הרי ממש עצבן...!". באותו רגע הרגשתי את כל גבריותי מצטמקת לכלל אמבה חד-תאית עם נטיות אובדניות. אשתי מעולם לא ראתה אותי בעימות (מילולי או פיזי). ופתאום הבנתי שהיא חושבת שהיא חיה עם חלשלוש ואולי פחדן. וזה לא משהו מודע. היא הרי תמיד אומרת לי שהיא מעדיפה שלא אכנס למריבות, וכשאני מתעצבן על מישהו בכביש (ובישראל זה קורה לצערי...) היא אומרת לי תמיד שלא כדאי להתעצבן, ושהיא אוהבת אותי "דווקא" בגלל שאני כזה רגוע ושליו. אבל הבנתי פתאום שכנראה עמוק בלב היא חושבת שאני אפרוח. ופתאום מצאתי את עצמי היום הולך ומישהו חוסם לי את הדרך במדרכה. אמרתי לו "סליחה" והוא לא זז, אז "דחפתי אותו בעדינות" הצידה והמשכתי ללכת. זה משהו שמעולם לא עשיתי. וכשהוא פנה אליי בכעס הגבתי כמו "ערס" מצוי והתעמתתי איתו וזה הגיע כמעט לכלל מכות. ובחיי שבאותו רגע הייתי בתוך שנייה מוכן להכנס באימ-אמא שלו, אבל הוא נמנע בסופו של דבר אז גם אני. ואני עד עכשיו רועד גם מכעס וגם מעצם המחשבה על מה שיכל היה לקרות. וזה כל-כך לא אני. וכל זה רק בגלל שהרגשתי בלב את הקריעה המוזרה הזו של אגרוף בגבריות כי "אולי אשתי חושבת שאני לא מספיק גבר". זה כל כך מוזר לי. בא לי ממש להקיא. יש לי בחילה. כנראה שעמוק בפנים כולנו אנשי מערות, אבל כשזה יוצא לפני השטח וזה לא תואם את האישיות שלנו זה מרגיש ממש ממש רע!