רוצה לעזוב
New member
איש את רעהו יעזורו
ברצוני לפתוח בוידוי אישי: אינני בא לשפוך את ליבי מתוך הבעת רחמים עצמיים ומתוך תשוקה וכיסופים להבנה ולהזדהות. לא שאני מזלזל בכל אלו, ותכף אסביר גם למה. אני בא בשורות הבאות בתחינה מעומק הלב: לעשות. לחשוב. לתת גם לשני, שזקוק לכך. עם כל הכבוד שיש לי ליוצאים בשאלה, (שרובם עשו זאת בנערותם), שהעזו וחצו קווים; עם כל הכבוד שיש לי לאנשים שהחליטו כי מאמינים הם ומקבלים על עצמם עול מלכות – אלו כאלו הכבדו לכם מכובדים, ושתקו. אין לכם מושג, גם לא קמצוץ של מושג, לא אפס קצה ולא שמץ מנהו, מחיבוטי הנפש, מהקשיים, מהמהמורות, מדרך החתחתים הפתלתלה, מהאכזבות, מהמרה שחורה, מלבטים קיומים בלתי פוסקים בלתי יכולת להכריעם. ילדים, עול פרנסה, אשה, הורים, חם וחמות, אחים ואחיות, גיסים וגיסות – ועם כולם להתמודד, יום יום, שעה שעה. הפרידה קשה היא; חותכת לב. הגעגועים - כמאכלת אש. אבל כמה קשה, משגעת, מייגעת היא המלחמה היומיומית, הבלתי פוסקת, החריפה בין האני הפנימי, בין החלומות, והדעות, והרצונות, והשאיפות, של מי שגמל בליבו כי איננו מאמין עוד ועל אחת כמה וכמה שאיננו חרדי עוד – לבין הילדים, הנשמות הטהורות, פרי זרעך אתה, והאשה, וההורים, וכו'. וכמה קשה, כקריעת ים סוף, להחליט להתנתק מהכול. בלי ידע, בלי מקצוע, בלי תמיכה. תוציא את הנשמה כדי שמה? שזרעך שלך ישנאו אותך ויחדלו דבר עמך? ואיך, בכלל, יכול אדם לשלם מזונות לארבעה, חמישה וששה ילדים. לא פשוט. אבל אשמים אנחנו. כולנו נמצאים כאן באותה הסירה. כולנו, מי יותר ומי פחות, מבינים איזה קושי אדיר, איזה מחסום עצום – פסיכולוגי ומציאותי – ניצב בפני ה"אנוס". שוקת שבורה. בור מלא נחשים ועקרבים, והוא אינו יודע אנה הוא בא. איך ישיח ולמי? מי יעוץ עצה? אבל זה לא משחק ילדים. יש לנו אחריות. ההורים שבינינו עשו כאן דברים, ולברוח מהאחריות זה הדבר הכי קל לעצמם. לעזאזל, אילו השלכות אדירות יש לדברים שתעשה אתה על ילדיך! והדברים ארוכים הם. אנו חוטאים לעצמנו. אני חש, שאיננו מסייעים האחד לרעהו, כמו שבני אדם אנושיים, הומניים, בעלי לב, אמורים היו לסייע. אחרי ככלות הכול, אנשים אחים אנחנו. דומני, כי למרות שספרתי בני עלייה והם מועטים, וחברי הפורום אינם מרובים הם – עדיין: טובים השניים מן האחד. והשלושה – מן השניים. וכך הלאה. בשני מישורים אנו יכולים להתגבש ולהציע האחד בפני השני משענת קנה חזק ותומך: o מנטלית o פיננסית. מנטלית כיצד? לפתוח שערי לב. פשוט לפתוח שערי לב אחד אל השני (ואני מדבר בעיקר על הבוגרים שבינינו, שידעו דבר או שניים בחייהם), ברוחב, בנדיבות, בחיות. פיננסית כיצד? כולנו נפקיד הבטחה בלב שלם ובקבלה גמורה, כי במקרה של התמוטטות או סכנה כלכלית חמורה לאחד מהחברים, כולם יתגייסו למענו באמצעות מענק חודשי של 50 ₪ כל אחד. מעט, אבל אם ייענו כמה וכמה, יכול להועיל. [את הפרטים נצטרך לגבש, על ידי תשועה ברוב יועץ. אני חושב על הגבלות בסגנון של: 1) קביעת קריטריונים להתמוטטות/סכנה כלכלית חמורה (הכסף יכול להתקבל כמענק/הלוואה – בכפוף לתנאים שנצטרך לגבש). 2) ההתחייבות תוגבל למספר ספור של מקרים, לפי ערך המשתתפים, אבל כך שבמקרה הגרוע ביותר לא יעלה מענקו של כל חבר על סכום X ₪ עליו נסכים כולנו. 3) יצטרך להתנהל בשקיפות מלאה באמצעות בקרה תקציבית, רישום הכנסות והוצאות מלא, ואם יש צורך חוקי – באישורי שלטונות מלאים. ואין זה אלא תורף של הצעה כללית.]
ברצוני לפתוח בוידוי אישי: אינני בא לשפוך את ליבי מתוך הבעת רחמים עצמיים ומתוך תשוקה וכיסופים להבנה ולהזדהות. לא שאני מזלזל בכל אלו, ותכף אסביר גם למה. אני בא בשורות הבאות בתחינה מעומק הלב: לעשות. לחשוב. לתת גם לשני, שזקוק לכך. עם כל הכבוד שיש לי ליוצאים בשאלה, (שרובם עשו זאת בנערותם), שהעזו וחצו קווים; עם כל הכבוד שיש לי לאנשים שהחליטו כי מאמינים הם ומקבלים על עצמם עול מלכות – אלו כאלו הכבדו לכם מכובדים, ושתקו. אין לכם מושג, גם לא קמצוץ של מושג, לא אפס קצה ולא שמץ מנהו, מחיבוטי הנפש, מהקשיים, מהמהמורות, מדרך החתחתים הפתלתלה, מהאכזבות, מהמרה שחורה, מלבטים קיומים בלתי פוסקים בלתי יכולת להכריעם. ילדים, עול פרנסה, אשה, הורים, חם וחמות, אחים ואחיות, גיסים וגיסות – ועם כולם להתמודד, יום יום, שעה שעה. הפרידה קשה היא; חותכת לב. הגעגועים - כמאכלת אש. אבל כמה קשה, משגעת, מייגעת היא המלחמה היומיומית, הבלתי פוסקת, החריפה בין האני הפנימי, בין החלומות, והדעות, והרצונות, והשאיפות, של מי שגמל בליבו כי איננו מאמין עוד ועל אחת כמה וכמה שאיננו חרדי עוד – לבין הילדים, הנשמות הטהורות, פרי זרעך אתה, והאשה, וההורים, וכו'. וכמה קשה, כקריעת ים סוף, להחליט להתנתק מהכול. בלי ידע, בלי מקצוע, בלי תמיכה. תוציא את הנשמה כדי שמה? שזרעך שלך ישנאו אותך ויחדלו דבר עמך? ואיך, בכלל, יכול אדם לשלם מזונות לארבעה, חמישה וששה ילדים. לא פשוט. אבל אשמים אנחנו. כולנו נמצאים כאן באותה הסירה. כולנו, מי יותר ומי פחות, מבינים איזה קושי אדיר, איזה מחסום עצום – פסיכולוגי ומציאותי – ניצב בפני ה"אנוס". שוקת שבורה. בור מלא נחשים ועקרבים, והוא אינו יודע אנה הוא בא. איך ישיח ולמי? מי יעוץ עצה? אבל זה לא משחק ילדים. יש לנו אחריות. ההורים שבינינו עשו כאן דברים, ולברוח מהאחריות זה הדבר הכי קל לעצמם. לעזאזל, אילו השלכות אדירות יש לדברים שתעשה אתה על ילדיך! והדברים ארוכים הם. אנו חוטאים לעצמנו. אני חש, שאיננו מסייעים האחד לרעהו, כמו שבני אדם אנושיים, הומניים, בעלי לב, אמורים היו לסייע. אחרי ככלות הכול, אנשים אחים אנחנו. דומני, כי למרות שספרתי בני עלייה והם מועטים, וחברי הפורום אינם מרובים הם – עדיין: טובים השניים מן האחד. והשלושה – מן השניים. וכך הלאה. בשני מישורים אנו יכולים להתגבש ולהציע האחד בפני השני משענת קנה חזק ותומך: o מנטלית o פיננסית. מנטלית כיצד? לפתוח שערי לב. פשוט לפתוח שערי לב אחד אל השני (ואני מדבר בעיקר על הבוגרים שבינינו, שידעו דבר או שניים בחייהם), ברוחב, בנדיבות, בחיות. פיננסית כיצד? כולנו נפקיד הבטחה בלב שלם ובקבלה גמורה, כי במקרה של התמוטטות או סכנה כלכלית חמורה לאחד מהחברים, כולם יתגייסו למענו באמצעות מענק חודשי של 50 ₪ כל אחד. מעט, אבל אם ייענו כמה וכמה, יכול להועיל. [את הפרטים נצטרך לגבש, על ידי תשועה ברוב יועץ. אני חושב על הגבלות בסגנון של: 1) קביעת קריטריונים להתמוטטות/סכנה כלכלית חמורה (הכסף יכול להתקבל כמענק/הלוואה – בכפוף לתנאים שנצטרך לגבש). 2) ההתחייבות תוגבל למספר ספור של מקרים, לפי ערך המשתתפים, אבל כך שבמקרה הגרוע ביותר לא יעלה מענקו של כל חבר על סכום X ₪ עליו נסכים כולנו. 3) יצטרך להתנהל בשקיפות מלאה באמצעות בקרה תקציבית, רישום הכנסות והוצאות מלא, ואם יש צורך חוקי – באישורי שלטונות מלאים. ואין זה אלא תורף של הצעה כללית.]