אישי - למכותב בלבד
אני זוכרת אותה יושבת על המיטה במרפסת והדמעות שוטפות את עיניה. היינו כבר חמישה, בהפרש של 10 שנים מהגדולה לקטן. קשה. היה לה קשה מאוד. אני רואה את כל הקושי פורץ עכשיו בקמטים שעל פנייה, במבט העיניים הכבוי, בחוסר הרצון לפרגן לעצמה. והוא, הוא עבד כל היום וכל הלילה. עבד. כבר מזמן אני יודעת שלא רק עבד. אפילו פגשתי כמה מהן. אחת מהן הייתה המורה שלי למטמטיקה. מוזר, אז לא חשבתי שהוא עושה משהו לא נכון. צידדתי בו, בעיקר בגלל שהיא ניראתה לי נרגנת מידי, רצינית מידי, עסוקה מידי. עסוקה מכדי לטפח את עצמה, לדאוג למראה שלה. עכשיו, עכשיו אני יודעת דברים אחרים. רק כשכולם גדלו העזה לספר לנו את הסיפור מהצד שלה. רק עכשיו אני יודעת איזו אשה חזקה היא. מדהימה. כמה היכולת הנפשית שלנו, כנשים, עולה על יכולתם של הגברים, ויסלחו לי הגברים. יש בנו את היכולת לשכוח, לסלוח, לאהוב....גם כשכל הסיכויים נגדנו. ועכשיו, אחרי שהשתחררה ממנו, עכשיו היא חיה. לא שהיא למדה לפרגן לעצמה, אבל בכל זאת, חיה במן שקט נפשי כזה. כבר לא צריך להספיק לרחוץ את כל הילדים, לדאוג להם לארוחת ערב ולצאת לעקוב אחרי הבעל הסורר. כבר לא צריך להעמת עם כל הצעירות האלה המנפנפות בצעירותן וחיוניותן מול פניו. ואני, נדהמת ממנו. גבר מתגבר שעדיין לא למד. הלקחים לא הופקו. הטעויות חוזרות על עצמן. מה יהיה איתך אבא? קצת קשה לדאוג לך ממרחק כזה. יש לו מן כשרון כזה, להפוך פינה חמה למבולגנת. כזו שצריך לסדר לו כל הזמן. כאילו שעם השנים הוא לא למד לסדר את המיטה שלו. והיא דואגת לו. עדיין. אוהבת מרחוק. גם אם לא למדנו להגיד את זה אחד לשניה.
אני זוכרת אותה יושבת על המיטה במרפסת והדמעות שוטפות את עיניה. היינו כבר חמישה, בהפרש של 10 שנים מהגדולה לקטן. קשה. היה לה קשה מאוד. אני רואה את כל הקושי פורץ עכשיו בקמטים שעל פנייה, במבט העיניים הכבוי, בחוסר הרצון לפרגן לעצמה. והוא, הוא עבד כל היום וכל הלילה. עבד. כבר מזמן אני יודעת שלא רק עבד. אפילו פגשתי כמה מהן. אחת מהן הייתה המורה שלי למטמטיקה. מוזר, אז לא חשבתי שהוא עושה משהו לא נכון. צידדתי בו, בעיקר בגלל שהיא ניראתה לי נרגנת מידי, רצינית מידי, עסוקה מידי. עסוקה מכדי לטפח את עצמה, לדאוג למראה שלה. עכשיו, עכשיו אני יודעת דברים אחרים. רק כשכולם גדלו העזה לספר לנו את הסיפור מהצד שלה. רק עכשיו אני יודעת איזו אשה חזקה היא. מדהימה. כמה היכולת הנפשית שלנו, כנשים, עולה על יכולתם של הגברים, ויסלחו לי הגברים. יש בנו את היכולת לשכוח, לסלוח, לאהוב....גם כשכל הסיכויים נגדנו. ועכשיו, אחרי שהשתחררה ממנו, עכשיו היא חיה. לא שהיא למדה לפרגן לעצמה, אבל בכל זאת, חיה במן שקט נפשי כזה. כבר לא צריך להספיק לרחוץ את כל הילדים, לדאוג להם לארוחת ערב ולצאת לעקוב אחרי הבעל הסורר. כבר לא צריך להעמת עם כל הצעירות האלה המנפנפות בצעירותן וחיוניותן מול פניו. ואני, נדהמת ממנו. גבר מתגבר שעדיין לא למד. הלקחים לא הופקו. הטעויות חוזרות על עצמן. מה יהיה איתך אבא? קצת קשה לדאוג לך ממרחק כזה. יש לו מן כשרון כזה, להפוך פינה חמה למבולגנת. כזו שצריך לסדר לו כל הזמן. כאילו שעם השנים הוא לא למד לסדר את המיטה שלו. והיא דואגת לו. עדיין. אוהבת מרחוק. גם אם לא למדנו להגיד את זה אחד לשניה.
