איפה עובר הגבול (ארוווך)
איפה עובר הגבול (ארוווך)
בין בטלנות לקושי אוביקטיבי לגיל הנעורים - או השאלה האמיתית - האם ללחוץ? כמה ללחוץ? בהמשך להודעה הזו, אחרי 51 במבחן במתמטיקה הזמינו אותנו לשיחה עם המחנכת. קבועה ליומחמישי. בינתיים כתוב על המבחן שיתר פטפטת בשיעור מפריעה לסיכום החומר כפי שצריך, ולהזמין אותנו לשיחה. היא בחרה ללמוד בכתה הישגית מיוחדת שמתקדמת בחומר הלימוד ןומסיימת בגרויות בכתה י' (ומאפשרת תואר ראשון עד יג'). אני הבטחתי לא ללחוץ ולא להזכיר - ואמרתי שאינני מתכוונת להעביר את השנים הקרובות במלחמה איתה. אז התוצאה היא שמבחינה חברתית הכל מושלם והיא סופסוף מצאה את מקומה - ומבחינה לימודית היא בירידה מתמדת - ירידה? - צניחה חפשית יהיה תיאור מדויק יותר. חבל לי לראות אותה מפספסת הזדמנות כזו. חבל לי לראות אותה נושרת מעוד מסגרת מסוננת וטובה. וההתייחסות לקושי האוביקטיבי נובעת מאבחון ישן של לקות בקשב וריכוז= כזו שההמלצה בעניינה היתה לא לעשות כלום ורק לשים לב ולשמור אותה בשורה הראשונה בכיתה. ובתחילת השנה הצעתי אבחון חוזר והיא סרבה בתוקף. אמרה שלא מרגישה שום קושי. והשאלה שלי - איפה הגבול בין קושי אוביקטיבי - אם קיים, לבין סתם בטלנות - לבין השלמת החסך החברתי הישן על חשבון כל היתר. כמה ללחוץ, אם ללחוץ, פעם ראשונה בהרבה זמן שאינלימושג מה לעשות כדי לקדם תוצאה של הצלחה בלימודים יחד עם שקט בבית (כן - אבא כבר יגיד - לא טלויזיה לא מחשב לא חברים עד להודעה חדשה - אני צופה את זה בבירור).
איפה עובר הגבול (ארוווך)
בין בטלנות לקושי אוביקטיבי לגיל הנעורים - או השאלה האמיתית - האם ללחוץ? כמה ללחוץ? בהמשך להודעה הזו, אחרי 51 במבחן במתמטיקה הזמינו אותנו לשיחה עם המחנכת. קבועה ליומחמישי. בינתיים כתוב על המבחן שיתר פטפטת בשיעור מפריעה לסיכום החומר כפי שצריך, ולהזמין אותנו לשיחה. היא בחרה ללמוד בכתה הישגית מיוחדת שמתקדמת בחומר הלימוד ןומסיימת בגרויות בכתה י' (ומאפשרת תואר ראשון עד יג'). אני הבטחתי לא ללחוץ ולא להזכיר - ואמרתי שאינני מתכוונת להעביר את השנים הקרובות במלחמה איתה. אז התוצאה היא שמבחינה חברתית הכל מושלם והיא סופסוף מצאה את מקומה - ומבחינה לימודית היא בירידה מתמדת - ירידה? - צניחה חפשית יהיה תיאור מדויק יותר. חבל לי לראות אותה מפספסת הזדמנות כזו. חבל לי לראות אותה נושרת מעוד מסגרת מסוננת וטובה. וההתייחסות לקושי האוביקטיבי נובעת מאבחון ישן של לקות בקשב וריכוז= כזו שההמלצה בעניינה היתה לא לעשות כלום ורק לשים לב ולשמור אותה בשורה הראשונה בכיתה. ובתחילת השנה הצעתי אבחון חוזר והיא סרבה בתוקף. אמרה שלא מרגישה שום קושי. והשאלה שלי - איפה הגבול בין קושי אוביקטיבי - אם קיים, לבין סתם בטלנות - לבין השלמת החסך החברתי הישן על חשבון כל היתר. כמה ללחוץ, אם ללחוץ, פעם ראשונה בהרבה זמן שאינלימושג מה לעשות כדי לקדם תוצאה של הצלחה בלימודים יחד עם שקט בבית (כן - אבא כבר יגיד - לא טלויזיה לא מחשב לא חברים עד להודעה חדשה - אני צופה את זה בבירור).