איפה עובר הגבול (ארוווך)

[בזזזזזזז]

איפה עובר הגבול (ארוווך)

איפה עובר הגבול (ארוווך)
בין בטלנות לקושי אוביקטיבי לגיל הנעורים - או השאלה האמיתית - האם ללחוץ? כמה ללחוץ? בהמשך להודעה הזו, אחרי 51 במבחן במתמטיקה הזמינו אותנו לשיחה עם המחנכת. קבועה ליומחמישי. בינתיים כתוב על המבחן שיתר פטפטת בשיעור מפריעה לסיכום החומר כפי שצריך, ולהזמין אותנו לשיחה. היא בחרה ללמוד בכתה הישגית מיוחדת שמתקדמת בחומר הלימוד ןומסיימת בגרויות בכתה י' (ומאפשרת תואר ראשון עד יג'). אני הבטחתי לא ללחוץ ולא להזכיר - ואמרתי שאינני מתכוונת להעביר את השנים הקרובות במלחמה איתה. אז התוצאה היא שמבחינה חברתית הכל מושלם והיא סופסוף מצאה את מקומה - ומבחינה לימודית היא בירידה מתמדת - ירידה? - צניחה חפשית יהיה תיאור מדויק יותר. חבל לי לראות אותה מפספסת הזדמנות כזו. חבל לי לראות אותה נושרת מעוד מסגרת מסוננת וטובה. וההתייחסות לקושי האוביקטיבי נובעת מאבחון ישן של לקות בקשב וריכוז= כזו שההמלצה בעניינה היתה לא לעשות כלום ורק לשים לב ולשמור אותה בשורה הראשונה בכיתה. ובתחילת השנה הצעתי אבחון חוזר והיא סרבה בתוקף. אמרה שלא מרגישה שום קושי. והשאלה שלי - איפה הגבול בין קושי אוביקטיבי - אם קיים, לבין סתם בטלנות - לבין השלמת החסך החברתי הישן על חשבון כל היתר. כמה ללחוץ, אם ללחוץ, פעם ראשונה בהרבה זמן שאינלימושג מה לעשות כדי לקדם תוצאה של הצלחה בלימודים יחד עם שקט בבית (כן - אבא כבר יגיד - לא טלויזיה לא מחשב לא חברים עד להודעה חדשה - אני צופה את זה בבירור).

 

[בזזזזזזז]

ועוד מידע רלוונטי

איפה עובר הגבול (ארוווך)
בין בטלנות לקושי אוביקטיבי לגיל הנעורים - או השאלה האמיתית - האם ללחוץ? כמה ללחוץ? בהמשך להודעה הזו, אחרי 51 במבחן במתמטיקה הזמינו אותנו לשיחה עם המחנכת. קבועה ליומחמישי. בינתיים כתוב על המבחן שיתר פטפטת בשיעור מפריעה לסיכום החומר כפי שצריך, ולהזמין אותנו לשיחה. היא בחרה ללמוד בכתה הישגית מיוחדת שמתקדמת בחומר הלימוד ןומסיימת בגרויות בכתה י' (ומאפשרת תואר ראשון עד יג'). אני הבטחתי לא ללחוץ ולא להזכיר - ואמרתי שאינני מתכוונת להעביר את השנים הקרובות במלחמה איתה. אז התוצאה היא שמבחינה חברתית הכל מושלם והיא סופסוף מצאה את מקומה - ומבחינה לימודית היא בירידה מתמדת - ירידה? - צניחה חפשית יהיה תיאור מדויק יותר. חבל לי לראות אותה מפספסת הזדמנות כזו. חבל לי לראות אותה נושרת מעוד מסגרת מסוננת וטובה. וההתייחסות לקושי האוביקטיבי נובעת מאבחון ישן של לקות בקשב וריכוז= כזו שההמלצה בעניינה היתה לא לעשות כלום ורק לשים לב ולשמור אותה בשורה הראשונה בכיתה. ובתחילת השנה הצעתי אבחון חוזר והיא סרבה בתוקף. אמרה שלא מרגישה שום קושי. והשאלה שלי - איפה הגבול בין קושי אוביקטיבי - אם קיים, לבין סתם בטלנות - לבין השלמת החסך החברתי הישן על חשבון כל היתר. כמה ללחוץ, אם ללחוץ, פעם ראשונה בהרבה זמן שאינלימושג מה לעשות כדי לקדם תוצאה של הצלחה בלימודים יחד עם שקט בבית (כן - אבא כבר יגיד - לא טלויזיה לא מחשב לא חברים עד להודעה חדשה - אני צופה את זה בבירור).

ועוד מידע רלוונטי
החדר שלה נראה יותר גרוע מהצרות שלי. היא באמת מתבטלת רוב הזמן (טלויזיה, מחשב ICQ ומשחקי שטות אחרים.). עד היום ידעתי לומר מתי היא צריכה את הפאוזה הזו - ומתי לתזכר אותה לזוז הלאה - עכשיו אין לי מושג - זה נראה יותר כאילו היא כל הזמן מתבטלת - כל הזמן נגררת בלי מעש וגוררת את עצמה בבית בלי מטרה. האמת - מעצבן גם לראות את זה. אני כותבת פה במקום לצרוח עליה...

 

[ציפי ג]

שוחחתי עם אמא שלי השבוע

ועוד מידע רלוונטי
החדר שלה נראה יותר גרוע מהצרות שלי. היא באמת מתבטלת רוב הזמן (טלויזיה, מחשב ICQ ומשחקי שטות אחרים.). עד היום ידעתי לומר מתי היא צריכה את הפאוזה הזו - ומתי לתזכר אותה לזוז הלאה - עכשיו אין לי מושג - זה נראה יותר כאילו היא כל הזמן מתבטלת - כל הזמן נגררת בלי מעש וגוררת את עצמה בבית בלי מטרה. האמת - מעצבן גם לראות את זה. אני כותבת פה במקום לצרוח עליה...

שוחחתי עם אמא שלי השבוע
על אחי הבכור. להלן א. בגיל הנעורים - עף משתי ישיבות - ישב ימים שלמים בבית וכל מה שעשה הוא להעיף כרית לתקרה. מאובחן כילד מחונן עם בעיות התנהגות קשות (היום קוראים לזה ADHD). בגרות מינימלית בקושי בקושי.בגיל 18 הוא עשה משהו שעד היום אנחנו לא מדברים עליו, אבל היה פשוט מעשה שלא יעשה באופן מוחלט. מישיבת הסדר שבה למד העיפו אותו (מי מעיפים מישיבת הסדר? אף אחד בערך). אבל... עלם חמודות מוכשר מאוד. כולם אוהבים אותו. בגיל 22 הוא החליט שדי להתסלבט, עשה חלק מהבגרויות שוב, התקבל למשפטים, ונהיה עו"ד. אחרי שכיהן כיועץ משפטי ש אחת החברות הציבוריות הגדולות בארץ, התגלגל מהון להון והיום הוא בעלים של חברה בעלת כ-60 סניפים מעסיק של מאות אנשים. מצליח מאוד. ולמה העלנו זכרונות מהאוב? כי את כל הקש שהוא האכיל את הורי, הבן שלו מאכיל אותו עכשיו בשידור חוזר. והוא לא יודע את נפשו. מה הורי עשו? בעיקר כל הזמן אמרו לו שהוא אחראי לעתידו. שהוא מספיק מוכשר כדי להיות הכל, והוא צריך לרצות בזה.

 

[בזזזזזזז]

זה הכיוון הראשון שלי

שוחחתי עם אמא שלי השבוע
על אחי הבכור. להלן א. בגיל הנעורים - עף משתי ישיבות - ישב ימים שלמים בבית וכל מה שעשה הוא להעיף כרית לתקרה. מאובחן כילד מחונן עם בעיות התנהגות קשות (היום קוראים לזה ADHD). בגרות מינימלית בקושי בקושי.בגיל 18 הוא עשה משהו שעד היום אנחנו לא מדברים עליו, אבל היה פשוט מעשה שלא יעשה באופן מוחלט. מישיבת הסדר שבה למד העיפו אותו (מי מעיפים מישיבת הסדר? אף אחד בערך). אבל... עלם חמודות מוכשר מאוד. כולם אוהבים אותו. בגיל 22 הוא החליט שדי להתסלבט, עשה חלק מהבגרויות שוב, התקבל למשפטים, ונהיה עו"ד. אחרי שכיהן כיועץ משפטי ש אחת החברות הציבוריות הגדולות בארץ, התגלגל מהון להון והיום הוא בעלים של חברה בעלת כ-60 סניפים מעסיק של מאות אנשים. מצליח מאוד. ולמה העלנו זכרונות מהאוב? כי את כל הקש שהוא האכיל את הורי, הבן שלו מאכיל אותו עכשיו בשידור חוזר. והוא לא יודע את נפשו. מה הורי עשו? בעיקר כל הזמן אמרו לו שהוא אחראי לעתידו. שהוא מספיק מוכשר כדי להיות הכל, והוא צריך לרצות בזה.

זה הכיוון הראשון שלי
לומר שלא מוכרחים לרצות ללמוד מתמטיקה ופיזיקה. אולי היא אוהבת יותר הסטוריה וספרות. הכל בסדר - רק לא הבטלנות האינסופית חסרת המטרה הזו - זה מטריף אותי. ומאחורי הראש נאבקים בי שני כוחות - אחד אומר להושיב אותה בכח - כי יש פוטנציאל - והשני אומר לעזוב לגמרי - ואני לא יודעת לומר איפה אני מעדיפה להיות.

 

[בזזזזזזז]

ובעצם אני שואלת

זה הכיוון הראשון שלי
לומר שלא מוכרחים לרצות ללמוד מתמטיקה ופיזיקה. אולי היא אוהבת יותר הסטוריה וספרות. הכל בסדר - רק לא הבטלנות האינסופית חסרת המטרה הזו - זה מטריף אותי. ומאחורי הראש נאבקים בי שני כוחות - אחד אומר להושיב אותה בכח - כי יש פוטנציאל - והשני אומר לעזוב לגמרי - ואני לא יודעת לומר איפה אני מעדיפה להיות.

ובעצם אני שואלת
מה מבדיל בין אחיך לבין התלמיד שהתנהג כמותו בתקופה ההיא ועכשיו הוא במעשיהו - או סתם לוזר עצוב שרחוק מ"הפוטנציאל" המבטיח שלו

 

[ציפי ג]

נגיד כך

ובעצם אני שואלת
מה מבדיל בין אחיך לבין התלמיד שהתנהג כמותו בתקופה ההיא ועכשיו הוא במעשיהו - או סתם לוזר עצוב שרחוק מ"הפוטנציאל" המבטיח שלו

נגיד כך
זה באמת מאוד קשה, ובאמת במהלך הדרך היו לאחי הרבה התחלקויות. אז להגיד שזו הדרך הנכונה? אבל הדרך היחידה שהילד יצעד היא הדרך אותה הוא יסלול. אי אפשר לסלול לילד כל החיים את המסלול, אחרת הוא לא ימריא. מה הילדה אומרת על כל המציאות הזו? זה לא מפריע לה? (איזה פרויקט זה, ד"א)

 

[מורטון תומפסון]

זה המקום להגדיר מחדש את הגבולות

נגיד כך
זה באמת מאוד קשה, ובאמת במהלך הדרך היו לאחי הרבה התחלקויות. אז להגיד שזו הדרך הנכונה? אבל הדרך היחידה שהילד יצעד היא הדרך אותה הוא יסלול. אי אפשר לסלול לילד כל החיים את המסלול, אחרת הוא לא ימריא. מה הילדה אומרת על כל המציאות הזו? זה לא מפריע לה? (איזה פרויקט זה, ד"א)

זה המקום להגדיר מחדש את הגבולות
אני לא חושבת שבגיל כל כך צעיר ילד יכול לסלול לעצמו דרך . לדעתי הילדה נמצאת בשלב בו היא מאוד זקוקה להתערבות או להנחיה מפורשת של ההורים . אני חושבת שצריך להגדיר לה מחדש את סדר היום , מותר מחשב , טלביזיה וכל שאר הדברים שהיא אוהבת , אבל רק אחרי שהיא מסיימת את מה שהיא חייבת לעשות .

 

[ציפי ג]

עד איזה גיל ההורים יגדירו?

זה המקום להגדיר מחדש את הגבולות
אני לא חושבת שבגיל כל כך צעיר ילד יכול לסלול לעצמו דרך . לדעתי הילדה נמצאת בשלב בו היא מאוד זקוקה להתערבות או להנחיה מפורשת של ההורים . אני חושבת שצריך להגדיר לה מחדש את סדר היום , מותר מחשב , טלביזיה וכל שאר הדברים שהיא אוהבת , אבל רק אחרי שהיא מסיימת את מה שהיא חייבת לעשות .

עד איזה גיל ההורים יגדירו?
והאם כל ילד מגיב להצבת גבולות באותה צורה?

 

[מורטון תומפסון]

כל עוד הילד זקוק לכך

עד איזה גיל ההורים יגדירו?
והאם כל ילד מגיב להצבת גבולות באותה צורה?

כל עוד הילד זקוק לכך
אסור להורים לאבד את התחושה מתי צריך "ללחוץ" קצת , ולא לותר ,ומתי ובאלו תחומים אפשר לסמוך על הילד . גבול זה לא משהו חד משמעי . הורים לוחצים מידי משיגים לפעמים תוצאות הפוכות ,והורים מתירנים מידי גורמים לפעמים לתוצאות הרסניות . אני מרגישה שאני לומדת מחדש כל פעם ועל כל ילד איפה מותר ללחוץ , איפה לא לוותר והיכן לעזוב לגמרי ולסמוך עליו . וזה בכלל לא פשוט !!!

 

[תמי2001]

מחשב טלויזיה מתאימים לגיל צעיר יותר

זה המקום להגדיר מחדש את הגבולות
אני לא חושבת שבגיל כל כך צעיר ילד יכול לסלול לעצמו דרך . לדעתי הילדה נמצאת בשלב בו היא מאוד זקוקה להתערבות או להנחיה מפורשת של ההורים . אני חושבת שצריך להגדיר לה מחדש את סדר היום , מותר מחשב , טלביזיה וכל שאר הדברים שהיא אוהבת , אבל רק אחרי שהיא מסיימת את מה שהיא חייבת לעשות .

מחשב טלויזיה מתאימים לגיל צעיר יותר
הסנקציות צריכות להיות במקום שיש להורים שליטה לא מעורערת. דמי כיס וכאלה. ואמנם לא כל הילדים מגיבים באופן דומה לסנקציות. הילד הפרטי שלי ממש אלוף בלהתעלם..

 

[בזזזזזזז]

אני מאד מתחברת לגישה שלך.

נגיד כך
זה באמת מאוד קשה, ובאמת במהלך הדרך היו לאחי הרבה התחלקויות. אז להגיד שזו הדרך הנכונה? אבל הדרך היחידה שהילד יצעד היא הדרך אותה הוא יסלול. אי אפשר לסלול לילד כל החיים את המסלול, אחרת הוא לא ימריא. מה הילדה אומרת על כל המציאות הזו? זה לא מפריע לה? (איזה פרויקט זה, ד"א)

אני מאד מתחברת לגישה שלך.
היא אמביוולנטית בעצמה. עשינו שיחה מאד עמוקה אתמול בערב (אבא לא היה בבית מסיבות אחרות, אבל הוא תמך מרחוק והיום המשיך באותו קו - עבדתי על זה שעות נוספות בשיחה נפרדת איתו בלילה). המסקנה המשותפת היתה כזו: יתכן שיש קושי אוביקטיבי - נבדוק ואם צריך נטפל (בדקתי את הטעויות במבחן ויותר מחצין הן טעויות קלסיות של בלגן - החלפת סימנים, טעויות בחשבון פשוט וכו' - לא טעויות של הבנה - שגם כאלה היו - אבל הרבה פחות). בנפרד לגמרי מהעניין הזה - הגענו לכמה הבנות: 1. אני מבינה שיש לה חסך חברתי וחשוב לה להיות במקום שבו היא נמצאת עכשיו ועם החברים שלה. 2. היא מבינה שכדי להישאר במסגרת הזו (תכנית מופת) היא חייבת לשמור על ציונים ברמה מינימלית נדרשת, כי אחרת לא תוכל ללמוד עם החברים שלה (שד"א הם באמת ילדים טובים שאני שמחה שהם החברים שלה). 3. היא מבינה שהצעד הראשון הוא לסתום את הפה בשיעורים (תלונת הפטפטת עקבית ובטוח יוצרת רושם רע, גם אם לא מפריעה לה אישית, וזה גן לא חברי להפריע לאחרים). 4. הכנת שיעורי בית מקבלת עדיפות משמעותית בחייה - גם בזמן וגם בהשקעת קשב וכוונה - בחלק הזה אני אגביר מעורבות באופן משמעותי - לעבור יחד איתה על השיעורים כל יום, ככל שמתאפשר. להדגיש - המטרה לא לוודא שהכינה כי אין טענה שלא מכינה - ואני יודעת שהיא כן מכינה - אבל הדגשה על הכנת שיעורים לעומק ובאופן יסודי. 5. הבהרתי שאנחנו איתה בכל מצב ובכל החלטה שתיקח, ושגם אם תחליט לא להישאר במסגרת - אנחנו נכבד את ההחלטה והיא תעבור ללמוד בכתה רגילה ליד הבית (ברור לי לחלוטין שהיא לא רוצה את זה). הנימה הסופית היתה חיובית, בלי לחצים ובתגובות טובות מאד שלה. עכשיו רק נשאר לקוות שנצליח ליישם. ותודה. עוד תובנות יתקבלו בשמחה רבה.

 

[ציפי ג]

תעשו לה אבחון מחודש

אני מאד מתחברת לגישה שלך.
היא אמביוולנטית בעצמה. עשינו שיחה מאד עמוקה אתמול בערב (אבא לא היה בבית מסיבות אחרות, אבל הוא תמך מרחוק והיום המשיך באותו קו - עבדתי על זה שעות נוספות בשיחה נפרדת איתו בלילה). המסקנה המשותפת היתה כזו: יתכן שיש קושי אוביקטיבי - נבדוק ואם צריך נטפל (בדקתי את הטעויות במבחן ויותר מחצין הן טעויות קלסיות של בלגן - החלפת סימנים, טעויות בחשבון פשוט וכו' - לא טעויות של הבנה - שגם כאלה היו - אבל הרבה פחות). בנפרד לגמרי מהעניין הזה - הגענו לכמה הבנות: 1. אני מבינה שיש לה חסך חברתי וחשוב לה להיות במקום שבו היא נמצאת עכשיו ועם החברים שלה. 2. היא מבינה שכדי להישאר במסגרת הזו (תכנית מופת) היא חייבת לשמור על ציונים ברמה מינימלית נדרשת, כי אחרת לא תוכל ללמוד עם החברים שלה (שד"א הם באמת ילדים טובים שאני שמחה שהם החברים שלה). 3. היא מבינה שהצעד הראשון הוא לסתום את הפה בשיעורים (תלונת הפטפטת עקבית ובטוח יוצרת רושם רע, גם אם לא מפריעה לה אישית, וזה גן לא חברי להפריע לאחרים). 4. הכנת שיעורי בית מקבלת עדיפות משמעותית בחייה - גם בזמן וגם בהשקעת קשב וכוונה - בחלק הזה אני אגביר מעורבות באופן משמעותי - לעבור יחד איתה על השיעורים כל יום, ככל שמתאפשר. להדגיש - המטרה לא לוודא שהכינה כי אין טענה שלא מכינה - ואני יודעת שהיא כן מכינה - אבל הדגשה על הכנת שיעורים לעומק ובאופן יסודי. 5. הבהרתי שאנחנו איתה בכל מצב ובכל החלטה שתיקח, ושגם אם תחליט לא להישאר במסגרת - אנחנו נכבד את ההחלטה והיא תעבור ללמוד בכתה רגילה ליד הבית (ברור לי לחלוטין שהיא לא רוצה את זה). הנימה הסופית היתה חיובית, בלי לחצים ובתגובות טובות מאד שלה. עכשיו רק נשאר לקוות שנצליח ליישם. ותודה. עוד תובנות יתקבלו בשמחה רבה.

תעשו לה אבחון מחודש
שאלת אותי לגבי האבחון שעשינו לגדול. הוא קיבל הקלות של זמן. גם אצלו במבחנים מרבית השגיאות הן של פרטים - בלבול שמות במבחנים בהיסטוריה וכד'. הפסיכולוגית המליצה לרדת ממנו עם נושא המתמטיקה היות ולפי הפרמטרים שהיא בדקה (ולפי העובדות בשטח) הוא מתקשה להתמודד עם התחום. ישראל היה מאושר. אתמול הוא ירד ל3 יחידות, אני מקווה שהוא יוכיח שזה טוב לו.

 

[בזזזזזזז]

וואו.

תעשו לה אבחון מחודש
שאלת אותי לגבי האבחון שעשינו לגדול. הוא קיבל הקלות של זמן. גם אצלו במבחנים מרבית השגיאות הן של פרטים - בלבול שמות במבחנים בהיסטוריה וכד'. הפסיכולוגית המליצה לרדת ממנו עם נושא המתמטיקה היות ולפי הפרמטרים שהיא בדקה (ולפי העובדות בשטח) הוא מתקשה להתמודד עם התחום. ישראל היה מאושר. אתמול הוא ירד ל3 יחידות, אני מקווה שהוא יוכיח שזה טוב לו.

וואו.
לא עלה על דעתי שיתכן מצב שבו ההמלצה תהיה לרדת ממתמטיקה. זה אחד היסודות בבסיס תכנית הלימודים שלה. אם כך תוצאת האבחון תהיה מה שהיא הכי פחות רוצה - הפרדה מהחברים. מקווה שנקבל החלטות בשלום ובהסכמה ובטוב - ושנצליח.

 

[ציפי ג]

האמת אני גם לא מבסוטה

וואו.
לא עלה על דעתי שיתכן מצב שבו ההמלצה תהיה לרדת ממתמטיקה. זה אחד היסודות בבסיס תכנית הלימודים שלה. אם כך תוצאת האבחון תהיה מה שהיא הכי פחות רוצה - הפרדה מהחברים. מקווה שנקבל החלטות בשלום ובהסכמה ובטוב - ושנצליח.

האמת אני גם לא מבסוטה
אבל כל הקשיים שלו צצים ועולים במתמטיקה. חוסר סדר, קפיצות קשב שגורמת לירידה ביכולת הנמקה מסודרת, מחשבה אסוציאטיבית מאוד (פלוס גדול) ולא כ"כ לוגית, אי שימת לב לפרטים הקטנים. אז הוא נהדר בכל התחומים האחרים ואני לא מתכוונת לגרום לתסכול הגדול שלו להטיל חשיכה על הנעורים שלו. ביום מן הימים, אם הוא ירצה, הוא יוכל להתמקד רק בזה ולהצליח.

 

[בזזזזזזז]

../images/Emo45.gif

האמת אני גם לא מבסוטה
אבל כל הקשיים שלו צצים ועולים במתמטיקה. חוסר סדר, קפיצות קשב שגורמת לירידה ביכולת הנמקה מסודרת, מחשבה אסוציאטיבית מאוד (פלוס גדול) ולא כ"כ לוגית, אי שימת לב לפרטים הקטנים. אז הוא נהדר בכל התחומים האחרים ואני לא מתכוונת לגרום לתסכול הגדול שלו להטיל חשיכה על הנעורים שלו. ביום מן הימים, אם הוא ירצה, הוא יוכל להתמקד רק בזה ולהצליח.

 

[מורטון תומפסון]

מעט להוסיף

אני מאד מתחברת לגישה שלך.
היא אמביוולנטית בעצמה. עשינו שיחה מאד עמוקה אתמול בערב (אבא לא היה בבית מסיבות אחרות, אבל הוא תמך מרחוק והיום המשיך באותו קו - עבדתי על זה שעות נוספות בשיחה נפרדת איתו בלילה). המסקנה המשותפת היתה כזו: יתכן שיש קושי אוביקטיבי - נבדוק ואם צריך נטפל (בדקתי את הטעויות במבחן ויותר מחצין הן טעויות קלסיות של בלגן - החלפת סימנים, טעויות בחשבון פשוט וכו' - לא טעויות של הבנה - שגם כאלה היו - אבל הרבה פחות). בנפרד לגמרי מהעניין הזה - הגענו לכמה הבנות: 1. אני מבינה שיש לה חסך חברתי וחשוב לה להיות במקום שבו היא נמצאת עכשיו ועם החברים שלה. 2. היא מבינה שכדי להישאר במסגרת הזו (תכנית מופת) היא חייבת לשמור על ציונים ברמה מינימלית נדרשת, כי אחרת לא תוכל ללמוד עם החברים שלה (שד"א הם באמת ילדים טובים שאני שמחה שהם החברים שלה). 3. היא מבינה שהצעד הראשון הוא לסתום את הפה בשיעורים (תלונת הפטפטת עקבית ובטוח יוצרת רושם רע, גם אם לא מפריעה לה אישית, וזה גן לא חברי להפריע לאחרים). 4. הכנת שיעורי בית מקבלת עדיפות משמעותית בחייה - גם בזמן וגם בהשקעת קשב וכוונה - בחלק הזה אני אגביר מעורבות באופן משמעותי - לעבור יחד איתה על השיעורים כל יום, ככל שמתאפשר. להדגיש - המטרה לא לוודא שהכינה כי אין טענה שלא מכינה - ואני יודעת שהיא כן מכינה - אבל הדגשה על הכנת שיעורים לעומק ובאופן יסודי. 5. הבהרתי שאנחנו איתה בכל מצב ובכל החלטה שתיקח, ושגם אם תחליט לא להישאר במסגרת - אנחנו נכבד את ההחלטה והיא תעבור ללמוד בכתה רגילה ליד הבית (ברור לי לחלוטין שהיא לא רוצה את זה). הנימה הסופית היתה חיובית, בלי לחצים ובתגובות טובות מאד שלה. עכשיו רק נשאר לקוות שנצליח ליישם. ותודה. עוד תובנות יתקבלו בשמחה רבה.

מעט להוסיף
כדי שהדברים יבוצעו בפועל ולא ישארו רק ברמה של שיחות אני ממליצה להגדיר יעדים מסוימים שצריך להגיע אליהם לדוגמא : שיפור הציון בחשבון בפרק זמן מסוים שתקבעו יחד . לדרוש שיפור משמעותי בהתנהגות במהלך השיעורים ולמצוא דרך שתוכלי לדעת אם זה באמת קורה .

 

[בזזזזזזז]

את הראשון אני דוחה את השני יישמתי

מעט להוסיף
כדי שהדברים יבוצעו בפועל ולא ישארו רק ברמה של שיחות אני ממליצה להגדיר יעדים מסוימים שצריך להגיע אליהם לדוגמא : שיפור הציון בחשבון בפרק זמן מסוים שתקבעו יחד . לדרוש שיפור משמעותי בהתנהגות במהלך השיעורים ולמצוא דרך שתוכלי לדעת אם זה באמת קורה .

את הראשון אני דוחה את השני יישמתי
לכל הצעת פתרון אנחנו נמתין לאחר האבחון (אתמול שוחחתי עם המאבחנת וקבעתי תור, והתברר לי שהרבה דברים שלא קישרתי - שייכים לעניין הזה) לעניין הפטפטת - זה היה אחד הדברים שדרשתי בלי גמישות. אם את רוצה לפטפט עם החברים שלך בהפסקות ואחה"צ - את חייבת כתנאי לשתוק בשיעורים. אחרת יעיפו אותך ותאבדי אותם. היא הסכימה שאני צודקת ואתמול הדבר הראשון שאמרה היה שלא פתחה את הפה בשיעור ובמקום זה השקיעה בגרפים מסורגלים וצבעוניים. שויין.

 

[תיקי א]

אני רוצה לתת קונטרה לדוגמא של ציפי

איפה עובר הגבול (ארוווך)
בין בטלנות לקושי אוביקטיבי לגיל הנעורים - או השאלה האמיתית - האם ללחוץ? כמה ללחוץ? בהמשך להודעה הזו, אחרי 51 במבחן במתמטיקה הזמינו אותנו לשיחה עם המחנכת. קבועה ליומחמישי. בינתיים כתוב על המבחן שיתר פטפטת בשיעור מפריעה לסיכום החומר כפי שצריך, ולהזמין אותנו לשיחה. היא בחרה ללמוד בכתה הישגית מיוחדת שמתקדמת בחומר הלימוד ןומסיימת בגרויות בכתה י' (ומאפשרת תואר ראשון עד יג'). אני הבטחתי לא ללחוץ ולא להזכיר - ואמרתי שאינני מתכוונת להעביר את השנים הקרובות במלחמה איתה. אז התוצאה היא שמבחינה חברתית הכל מושלם והיא סופסוף מצאה את מקומה - ומבחינה לימודית היא בירידה מתמדת - ירידה? - צניחה חפשית יהיה תיאור מדויק יותר. חבל לי לראות אותה מפספסת הזדמנות כזו. חבל לי לראות אותה נושרת מעוד מסגרת מסוננת וטובה. וההתייחסות לקושי האוביקטיבי נובעת מאבחון ישן של לקות בקשב וריכוז= כזו שההמלצה בעניינה היתה לא לעשות כלום ורק לשים לב ולשמור אותה בשורה הראשונה בכיתה. ובתחילת השנה הצעתי אבחון חוזר והיא סרבה בתוקף. אמרה שלא מרגישה שום קושי. והשאלה שלי - איפה הגבול בין קושי אוביקטיבי - אם קיים, לבין סתם בטלנות - לבין השלמת החסך החברתי הישן על חשבון כל היתר. כמה ללחוץ, אם ללחוץ, פעם ראשונה בהרבה זמן שאינלימושג מה לעשות כדי לקדם תוצאה של הצלחה בלימודים יחד עם שקט בבית (כן - אבא כבר יגיד - לא טלויזיה לא מחשב לא חברים עד להודעה חדשה - אני צופה את זה בבירור).

אני רוצה לתת קונטרה לדוגמא של ציפי
בדמות אחי הצעיר ממני בשנה וקצת. מחונן על סף הגאונות שאובחן והומלץ לכיתת מחוננים יחודית בחיפה (בבית הספר ליאו-בק). הנער סרב לעבור בית ספר והעדיף להעביר ימיו בבטלה גמורה בקרב עשרות חבריו (ממש כך, בעל כישרון נדיר לאיסוף חברים מכל הגילאים והמינים) ובהתפרעויות והפיכת הוריו ואחיותיו לאומללות מעצם נוכחותו. היום ברור שהוא ADHD לא מאובחן, פעם קראו לזה מופרע. בתיכון הגיע למגמת "גמר מכניקה", נשר, הלך לאקסטרני ולא סיים אפילו בגרות במקצוע אחד. כיום, בגיל 34, הוא עדיין מחפש את עצמו, שום ניסים לא קרו, הוא מצטיין בכל תחום בו הוא נוגע (טכנאי מחשבים, גרפיקאי, צלם, צייר, פסל, בנאי מוכשר שמקים מבנים בעץ, ממציא פטנטים ומכלה ימיו בשיווקם ומנסה להקים מיזמים שונים בעזרת קשרים שיש לו בכל העולם), אוטודידקט כל תחום בו הוא מתעסק, כלומר ללא כל השכלה פורמלית, אבל לא מצליח להתמיד בכלום. את יודעת איך מתיחסים אליו במשפחה שלי? כאל בזבוז משווע וקורע לב. זו הדוגמא שעומדת לפני עיני כשאני מסתכלת של הבן שלי, אני לא מתכוונת להיות חסרת אונים כמו ההורים שלי ולהשאיר את השינוי למזל. מסכימה עם מה שמורטון אמרה, לגבי גבולות. לא ברמה של הגיל הרך, אבל הבהחלט תפקידנו כהורים הוא להכווין ולדרבן אם יש קושי. בכל מקרה הייתי לוקחת אותה לאבחן על מנת לראות מה קורה עם ליקוי הקשב שלה, אולי הקושי אובייקטיבי וזה טורף את הקלפים. אני חושבת שלהעביר אליה את אחריות להשלכות על חייה, זה שלב ראשון טוב. אבל יש גם אפשרות שהיא לא מסוגלת לחשוב כ"כ רחוק ושהיא כן צריכה גבולות בשל איזשהו קושי נפשי-רגשי שקיים כרגע.

 

[בזזזזזזז]

תודה רבה. לקחתי לתשומת לבי הכל.

אני רוצה לתת קונטרה לדוגמא של ציפי
בדמות אחי הצעיר ממני בשנה וקצת. מחונן על סף הגאונות שאובחן והומלץ לכיתת מחוננים יחודית בחיפה (בבית הספר ליאו-בק). הנער סרב לעבור בית ספר והעדיף להעביר ימיו בבטלה גמורה בקרב עשרות חבריו (ממש כך, בעל כישרון נדיר לאיסוף חברים מכל הגילאים והמינים) ובהתפרעויות והפיכת הוריו ואחיותיו לאומללות מעצם נוכחותו. היום ברור שהוא ADHD לא מאובחן, פעם קראו לזה מופרע. בתיכון הגיע למגמת "גמר מכניקה", נשר, הלך לאקסטרני ולא סיים אפילו בגרות במקצוע אחד. כיום, בגיל 34, הוא עדיין מחפש את עצמו, שום ניסים לא קרו, הוא מצטיין בכל תחום בו הוא נוגע (טכנאי מחשבים, גרפיקאי, צלם, צייר, פסל, בנאי מוכשר שמקים מבנים בעץ, ממציא פטנטים ומכלה ימיו בשיווקם ומנסה להקים מיזמים שונים בעזרת קשרים שיש לו בכל העולם), אוטודידקט כל תחום בו הוא מתעסק, כלומר ללא כל השכלה פורמלית, אבל לא מצליח להתמיד בכלום. את יודעת איך מתיחסים אליו במשפחה שלי? כאל בזבוז משווע וקורע לב. זו הדוגמא שעומדת לפני עיני כשאני מסתכלת של הבן שלי, אני לא מתכוונת להיות חסרת אונים כמו ההורים שלי ולהשאיר את השינוי למזל. מסכימה עם מה שמורטון אמרה, לגבי גבולות. לא ברמה של הגיל הרך, אבל הבהחלט תפקידנו כהורים הוא להכווין ולדרבן אם יש קושי. בכל מקרה הייתי לוקחת אותה לאבחן על מנת לראות מה קורה עם ליקוי הקשב שלה, אולי הקושי אובייקטיבי וזה טורף את הקלפים. אני חושבת שלהעביר אליה את אחריות להשלכות על חייה, זה שלב ראשון טוב. אבל יש גם אפשרות שהיא לא מסוגלת לחשוב כ"כ רחוק ושהיא כן צריכה גבולות בשל איזשהו קושי נפשי-רגשי שקיים כרגע.

תודה רבה. לקחתי לתשומת לבי הכל.
שמת לי מול הפנים את החשש הכי גדול שלי - שתגדל מבוזבזת ועצובה.

 

[רוני ודי]

וואו, עשית לי ממש צמרמורת

אני רוצה לתת קונטרה לדוגמא של ציפי
בדמות אחי הצעיר ממני בשנה וקצת. מחונן על סף הגאונות שאובחן והומלץ לכיתת מחוננים יחודית בחיפה (בבית הספר ליאו-בק). הנער סרב לעבור בית ספר והעדיף להעביר ימיו בבטלה גמורה בקרב עשרות חבריו (ממש כך, בעל כישרון נדיר לאיסוף חברים מכל הגילאים והמינים) ובהתפרעויות והפיכת הוריו ואחיותיו לאומללות מעצם נוכחותו. היום ברור שהוא ADHD לא מאובחן, פעם קראו לזה מופרע. בתיכון הגיע למגמת "גמר מכניקה", נשר, הלך לאקסטרני ולא סיים אפילו בגרות במקצוע אחד. כיום, בגיל 34, הוא עדיין מחפש את עצמו, שום ניסים לא קרו, הוא מצטיין בכל תחום בו הוא נוגע (טכנאי מחשבים, גרפיקאי, צלם, צייר, פסל, בנאי מוכשר שמקים מבנים בעץ, ממציא פטנטים ומכלה ימיו בשיווקם ומנסה להקים מיזמים שונים בעזרת קשרים שיש לו בכל העולם), אוטודידקט כל תחום בו הוא מתעסק, כלומר ללא כל השכלה פורמלית, אבל לא מצליח להתמיד בכלום. את יודעת איך מתיחסים אליו במשפחה שלי? כאל בזבוז משווע וקורע לב. זו הדוגמא שעומדת לפני עיני כשאני מסתכלת של הבן שלי, אני לא מתכוונת להיות חסרת אונים כמו ההורים שלי ולהשאיר את השינוי למזל. מסכימה עם מה שמורטון אמרה, לגבי גבולות. לא ברמה של הגיל הרך, אבל הבהחלט תפקידנו כהורים הוא להכווין ולדרבן אם יש קושי. בכל מקרה הייתי לוקחת אותה לאבחן על מנת לראות מה קורה עם ליקוי הקשב שלה, אולי הקושי אובייקטיבי וזה טורף את הקלפים. אני חושבת שלהעביר אליה את אחריות להשלכות על חייה, זה שלב ראשון טוב. אבל יש גם אפשרות שהיא לא מסוגלת לחשוב כ"כ רחוק ושהיא כן צריכה גבולות בשל איזשהו קושי נפשי-רגשי שקיים כרגע.

וואו, עשית לי ממש צמרמורת