איפה לשים גבולות?

[ענתי 10]

איפה לשים גבולות?

והפעם השאלה של עד כמה אני צריכה "לשבת" עם הילדים. יש לי 2 בנים - בן 3 וחודשיים ובן שנה וחודש. אני עובדת עד 4 ויושבת איתם לבד עד שבעלי בא - בסביבות 7. אני נורא רוצה להשקיע (ולפני כמה זמן העליתי פה דיון לגבי איך אפשר להעסיק אותם) ואכן אנחנו התחלנו לצבוע, לחתוך ולהדביק ומאוד נהנים. אבל כמה אפשר? אני באה סחוטה מעבודה (מ-6 בבוקר) ורוצה גם קצת זמן לעצמי, למחשב, לטלויזיה, לבישולים וכו'. יוצא שאני מעסיקה אותם בין 40 דקות לשעה וחצי ובשאר הזמן הם משחקים יחד או בימים יותר אקטיביים הורסים לי את הבית, אבל אני לא מתערבת. אני חושבת שזה טוב לתת להם מרחב לשחק רק שניהם ביחד וללמוד להעסיק את עצמם. אבל איפה עובר הגבול?

 

[ר של דן]

אצלי הם יודעים יפה להעסיק את עצמם

אני לא צוות בידור. אז נכון שיש גם זמן שאני יושבת איתם, אם זה לשחק, ליצור או ללמוד, אבל לא כל הזמן ולא כל יום. הרגישי טוב עם עצמך, זה מעולה להם מעסיקים את עצמם. איפה עובר הגבול, אצלי זה קורה כאשר משמידים משהו בילתי הפיך בבית, או מכות, לזה אני לא מסכימה. אני מנסה לחנך שישחקו בחדר המשחקים ולא בכל הבית, אבל לא בתוקפנות, את זה אני שומרת רק למקרים מיוחדים

 

[צימעס]

מנסיוני -

ה"בשאר הזמן - הורסים את הבית" זה בדיוק הזמן בו אולי עדיף שתהיי אתם או הם יהיו אתך (יכולים לקפל אתך כביסה, לבשל אתך, אמבטיה יחד וכו' וכו' - לא חיבים גואש והדבקות). אישית, קורה ש(מעיפות )אני מעדיפה שהילדים יחרבו את הבית ואני אנוח.

 

[ענתי 10]

זה בדיוק העניין. לא תמיד יש לי כוח.

לפעמים אני פשוט מעדיפה שיעשו מה שהם רוצים כל עוד זה בטיחותי. אבל לפעמים יש לי הרגשה שאני לא משקיעה מספיק (למרות שאני מקפידה כל יום לשבת איתם למחשק/לימוד לפחות 3/4 שעה).

 

[Kalla]

אני לא עושה מזה עניין ותכנונים.

אני לא רואה את עצמי כחייבת כל יום בין שעות X ל-Y להקדיש זמן ללשבת עם הילדים על משהו קבוע ומוגדר מראש. (אגב, לגילאים האלה 3/4 שעה זה בכל מקרה יותר מדי זמן לשבת על משהו לדעתי). יש ימים שאחרי הגן הם משחקים בגינה שצמודה לבית, יש ימים שהמטפלת לוקחת אותם לטיול בשכונה, יש ימים שבא להם לראות קצת יותר וידאו או לשחק במשחקי מחשב, יש ימים שהם מבקשים דפים ועפרונות ומציירים ויש ימים שמשחקים ביניהם בכל מיני משחקים, צעצועים, ספרים ומשחקי קופסה, וברוב הימים הם עושים קצת מכל דבר ומעסיקים יפה זה את זה. יש גם ימים שאני פנויה, או שנחה עליי המוזה או שנחה עליהם המוזה ואז יושבים ביחד לא למטרה של סתם משחק אקראי אלא כי בא לי ללמד אותם משהו ולהם בא ללמוד את המשהו הזה: למשל אותיות או מספרים, הרכבות קצת מסובכות או קריאת ספרים. אני טיפוס שלא סובל עבודות יד ולכן בחיים לא אשב איתם על גזירות או עבודות מלאכה שונות, למשל, ואין לי כל נקיפות מצפון בעניין - בכל מקרה את זה הם גם עושים מספיק בגן (בכלל, אסור לשכוח שילדי גן עושים, יוצרים ולומדים המון דברים מגוונים בגן, כך שבבית אפשר גם סתם לכייף רוב הזמן). אך זה אף פעם לא משהו קבוע, מתוכנן מראש, "רשום במערכת". יש בערך דבר אחד שכן עושים באופן קבוע כל יום: סיפור לפני השינה. לזה הם תמיד מחכים בקוצר רוח וזה הבילוי המשותף שלנו לפני השינה. כמו כן, בתקופה האחרונה כמעט כל יום הם מיוזמתם מבקשים שאקשיב להם כשהם חוזרים על האותיות, אבל זה הדבר הקבוע היחיד.

 

[She Dolphin]

לא, יודעת, כנראה שמשהו איתי באמת

לא בסדר, אבל זה הזמן להתוודות

: אני גלית ואני לא "יושבת" עם הילדים שלי...... אנחנו מטיילים בחוץ, מקריאים סיפורים, מבשלים ומכינים אוכל ביחד ואם תומר רוצה לצייר, הוא מבקש נייר וצבעים ומצייר. הדבקות הוא לא אוהב ועכשיו הוא עשה "טבלת יאוש" עם אבא (עד שאבא יגמור פרוייקט בחנוכה). הוא גם רואה טלויזיה, מקשיב למוזיקה, מסתכל בספרים שלו לבד ולפעמים פשוןט משחק בכל מיני צעצועים. האמת? נראה ומרגיש לי בסדר גמור.

 

[שרוֹן]

תשמעי, דיבורים כאלה,

זה דרגה אחת מתחת לאלה שהתינוק שלהם ישן לילה שלם בגיל שבועיים... זה פשוט תלוי בטמפרמנט, גם עידו לא זקוק להתערבות. הוא כל היום עסוק ומלמד את עצמו בעצמו. אני משתלבת לפעמים, לפעמים הוא מבקש שאצטרף, לפעמים הוא עוזר לי בבית (לאסוף כביסה, והוא חזר לעזור לי במטבח). מאידך ראיתי לא מעט ילדים שהטמפרמנט שלהם פשוט מחייב הרבה יותר התערבות הורית.

 

[ענתי 10]

אני לא התכוונתי להתערבות

התכוונתי "לשבת" איתם - זה ללמדת אותם (בעיקר את הגדול, בן 3), לקרוא לו ספרים (את זה הוא שונא למשל), ללמד אותו לצייר צורות, ללמד מספרים ועוד כל מיני דברים אחרים. כמובן שזה לא יכול להמשך שעות על גבי שעות, אבל כשאני לא עושה את זה הרבה יש לי ייסורי מצפון שאני לא משקיעה בילדים שלי. נו כזאת אמא פולניה אני, מה לעשות

 

[צימעס]

זה? אני לא עושה בכלל.

אני צימעס, ואני אמא מזניחנית.

 

[לאה_מ]

גם אני לא "יושבת" עם הילדים שלי

במובן של לשבת ללמד אותם. אבל בהחלט יש לנו זמנים שבהם אני קוראת להם סיפורים, שאנחנו מעיינים יחד בספרים, משחקים באיזה משחק קופסה, משתוללים יחד, משוחחים או כל דבר אחר שבא לנו לעשות. זה לא קורה בזמנים קבועים - מתי שנוח לכולנו. אני חושבת שמה שאני אומרת הוא - פשוט תעשי מה שכיף לכם ומעניין לכם. את לא צריכה "תכנית לימודים" מסודרת

 

[שרוֹן]

מה בקשר למה שהוא אוהב לעשות

באופן טבעי? נשמע לי מעייף להתאמץ ולהשתדל על דברים שהוא לא אוהב לעשות. אולי בגלל זה את כל כך מותשת?

 

[irisgh]

גם אני לא עושה 'זה'

אביהם, לעומת זאת, בטוח שאם הוא לא 'מלמד' אותם משהו לפחות חצי שעה, אז הוא בזבז את הזמן איתם. אימי מספרת ש'ישבה' איתנו המון. אני, אין לי כוח לזה. אז מה. איתי הולכים לגן שעשועים, משחקים באמבטיה, עושים כלום ביחד ולבד (והלוואי שהיה יותר לבד ללא צורך בהתערבות שלי). בכלל, הגדול בגן וצהרון. נראה לי מספיק. מה חייבים הפעלות לימודיות כל היום? ממילא הוא שואל אותי שאלות קשות על אלוהים ומוות. זאת נראית לי התמודדות מספיקה עבורי. שאבא שלו יכריח אותו לשחק. מה'כפת לי.

 

[irisgh]

ושימחתן אותי מאוד, אגב

שגם אתן לא 'יושבות' איתם. לפחות חלקכן. (טוב, עכשיו יפתח שרשור של האמהות המשקיעניות באמת, ואני אלך לקבור את ראשי באיזו כורסא טובה, ולחכות שילד כלשהו ינחת לי על הראש בכדי להפעיל אותי).

 

[She Dolphin]

תודה ../images/Emo4.gif

 

[צימעס]

לא נראה לי ששרון התכוונה לפגוע

או להגיד שמה שאת עושה לא טוב.

 

[שרוֹן]

התכוונתי

שכמוני-כמוך, והילד שלי- כמו שלך. יש פשוט גם ילדים אחרים. יש גם הורים שחשובה להם העשרה, וזה כבר עניין בפני עצמו.

 

[שרוֹן]

../images/Emo6.gif

רק עכשיו ראיתי את ההודעה הראשונה שלך היום. אוי, מה חשבת עלי?

 

[She Dolphin]

אהה, בדיוק ../images/Emo98.gif עכשיו הבנת? ../images/Emo6.gif

 

[שרוֹן]

נו, אז מסתבר שזה הפך משפט נפוץ...

אגב, לא חייבים להיות הורים "חינוכיים" מאוד בשביל שהנס הזה יקרה, יש קסמים כאלה באופן טבעי. גיסתי, בגירסת הנקה לפי דרישה, מצאה את עצמה מתעוררת אחרי שש שעות של שינה מתוקה כשהילד סגר שבועיים. מבחינתי זה לילה שלם. אצלינו- שעה וחצי-שעתיים מירווח הנקה, 24 שעות ביממה, לפחות עד גיל חצי שנה. פיצוציה, כשחושבים על זה. אם מדברים על טמפרמנט, לפני כמה זמן שמתי לב שהשארתי את אבקת הכביסה שבוע ליד איפה שהנעליים. אני זוכרת שנעצרתי ליד החבילה ואמרתי לעצמי, אלוהים אדירים, זה שבוע כאן. זה לא נשפך, לא נדרך, לא נטעם, לא נזרק, ולא מפוזר על הספה. פשוט, אחרי הביביסיטר שעשיתי חודשיים עם ילד עליז-אך-פרוע, גיליתי עולם חדש ולא מוכר של ילדים. אני יותר לא נפעמת מילדים ששופכים את כל אבקת הקקאו על הרצפה ומתגלגלים בה היטב, לא מאבדת את ההכרה כשילד מורח ואזלין על כל השידה של אמא שלו, לא מחליפה צבעים כשהוא זורק על הרצפה מלונים בשתיים עשרה שקל היחידה, בסופר שוויצרי. מכירה בזה שיש ילדים שדוחפים וצובטים ונושכים וזורקים, גם אם ביקשו מהם עשר פעמים לא לעשות את זה. ילדים. יש הכל מהכל, וכולם נהדרים. באמת. אז יש כאלה שאיתם דרושה יותר תשומת לב הורית כדי לעבור את היום בשלום.

 

[גאיה של זיו]

גם אני לא מבינה מה לא בסדר בזה.

גם אני לא "יושבת" עם זיו ומלמדת אותו. בד"כ אנחנו בגינה אחה"צ או אצל חברים. בבית הוא מצטרף אלי לכל מני עיסוקים או משחק לבד. כאשר הוא מבקש, אני יושבת ו"עובדת" אתו. זיו שלי בן רבע לשלוש ואני לא חושבת שצריך "לשבת" אתם בגיל הזה. אמנם הוא מסוגל לקלוט תכנים דידקטיים בקלות (אותיות מספרים), אבל הוא מאושר יותר כשהפעילות חופשית ויוזם בעצמו שעות לימוד כשמתחשק לו.