כתבתי פעם מאמר על הנושא
שלחתי אפילו לידיעות אבל הם לא הסכימו לפרסם את זה ב"דעות" או "קול העם" או משהו. לבישת המדים \ גיא ברש לפני שאציג את דעותיי אציג את הרקע שלי לצורך הנקודה שלי בהמשך. אני בן 18, לפני צבא, שואף לשירות קרבי ,מתאמן באופן קבוע וניגש לגיבושים שונים ומיונים קרביים על מנת להיות חלק מהמערך הלוחם של הצבא. כשאני חושב על שירותי לעתיד אני מודע לסיכונים הקיימים בלחימה קרבית, ובאמת עד היום לא נתתי מחשבה שנייה לסיכונים כגורם מרתיע משירות קרבי. אני יכול להיהרג, אני יכול להיחטף , אני יכול להיפצע,אבל היה לי אמון מספיק בצבא שידאג לי באם יקרה לי דבר מה תוך כדי שירותי הצבאי. כעת , כשצה"ל נסוג מלבנון אני מהרהר בזאת שנית . אני רואה ושומע על ההרוגים , כואב לי הלב עליהם ועל המשפחות ואני רוצה שהמלחמה תגמר כמו כל אזרח במדינה , אבל אני לא שוכח בסופו של דבר שלמלחמה הזאת יש מטרה, השבת השבויים. למרות שאנו חיים בעידן מחשבים וכמה אחדות ואפסים יכולים לשנות הרבה מאוד ,אנו עדיין זקוקים לכוח צבאי , אנו מוקפים בגורמים עוינים שמעוניינים לגרש אותנו מאדמתנו ומוכנים להשתמש בכל האמצעים על מנת לעשות זאת , כוחנו הצבאי בראש ובראשונה,מונע מהם לעשות זאת. כוח צבאי נמדד במידה רבה על ידי עליונותו הטכנולוגית וכמותו , אבל מדד חשוב לא פחות ולעיתים קרובות יכול להכריע מערכה לצד זה או זה , זה מה שעובר לחייל הפשוט בראש. אני , בתור חייל לעתיד אלך , כפי שציינתי, ללא הרהורים, לקרבי בידיעה שהצבא כולו עומד מאחוריי בעת צרה , או לפחות כך חשבתי. הצבא מגייס את הרוב המוחלט של כוח האדם שלו דרך גיוס חובה, כלומר הוא מחייב אותם להתגייס לשורותיו, במסגרת זאת הוא גם מתחייב לשמור ולהגן עליהם. מצלצל לי בראש איזה משפט ששמעתי איפשהו פעם : "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך". , בטח שמעתי פעם בטלוויזיה. בכל אופן , יש אקט של הפקדת החיים בידיי ההיררכיה מהמ"כ הישיר של החייל ועד לראש הממשלה. כל חייל בצה"ל מפקיד חייו ושוב ושוב בעת שירותו הצבאי בכל עת נתון שהוא על המדים,קטן כגדול יהיה הסיכון. ב12 ביולי 2006 תקף כוח של ארגון "חיזבאללה" כוח של צה"ל שתוך כדי התקפה זו נחטפו 2 חיילים לובשי מדים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב. כהבטחת בן גוריון יצא הצבא במערכה שמטרתה שחרור החיילים החטופים מידי האויב,נפתחה חזית מלחמתית בלבנון. המלחמה תבעה קורבנות רבים מידי ללא ספק ואכן היו בה לא מעט מחדלים כפי שהוּכח שוב ושוב על ידי מניין ההרוגים ההולך והגדל, אך הקיום של המלחמה היה ללא עוררין מוצדק,שחרור החטופים. אני הייתי מוכן לצאת ללחימה ולסכן את חיי למען החיילים מהסיבה הפשוטה שאני הייתי יכול להיות במקומם, אני הייתי יכול להיות חטוף, ובמקרה זה הייתי מצפה מהצבא,שבגלל לבישת מדיו נחטפתי לעשות כל אשר ביכולתו לחילוצי , בכל האמצעים הלגיטימיים. כאשר נסוג הצבא מלבנון הוא הלך אחורה והפקיר שני אנשים שלהם נתן שבועתו להגן עליהם מאחורה. כן, נמשכים המגעים לשחרר אותם במישור הדיפלומטי, אבל החיילים בינתיים לא שוחררו ואנחנו עזבנו את המאבק הצבאי לשחררם ונטשנו אותם בידיי האויב. האנשים האלו , החטופים , נחטפו רק בגלל היותם חיילים והמדינה חדלה מלנסות להצילם במישור הצבאי , או במילים אחרות , הצבא כבר אינו מנסה לחלצם. בעוד שנה או שנתיים כשאני אצעד מחזיק נשק ולבוּש מדי זית בשליחות ובייצוג צה"ל, במקום שבו פועלים גורמים עוינים, לא אדע עוד שהצבא עומד מאחוריי , אדע כי ייתכן שישראל תשאיר אותי שם ותצעד לאחורה משאירה אותי לבדי בחסדי גורמים עוינים. ישראל נטשה בניה ושברה את הבטחותיה, כעת כשאני מביט קדימה לשירותי הקרבי, מתעוררים פחדים וחשדות שגורמים לי לחשוב פעמיים.
