איפה הגבול שלכם?

[קֶרֶן יער]

אה

זה עצוב באמת. כי זה "אני חייבת לשקר לעצמי, אבל בעצם אני יודעת שאני לא משקרת לעצמי טוב, אבל בכל זאת אני אעשה את עצמי כאילו"... בכלאופן- זה נשמע לי גם מתסכל וגם לא בריא איכשהו (אבל הי, אם זה מה שעושה לך את זה... who am I to judge). מותר להגיד "אני לא יכולה להרשות לעצמי *ככה*" מה שמשאיר את האפשרות שזה יהיה *אחרת*.

 

[החטא והשופטת]

לא בדיוק, כי אני לא משקרת לעצמי.

אני באמת לא יכולה יותר. הייתי רוצה להיות יכולה וה"כאילו" הוא בזה שאני לפעמים חושבת שאולי הנסיבות ישתנו כך שאוכל, למרות שאני יודעת שהן לא (לא בזמן הקרוב, בכל אופן).

 

[קֶרֶן יער]

"הנסיבות ישתנו"?

לפעמים הנסיבות נשארות בדיוק אותו דבר, אבל ה extra efort מספיק... (טוב, את לא מספרת כלום, אז אני אגלה לך ששני האלה שדיברתי עליהם, זה חברים שהלכו לנו לאיבוד עם לידת בתנו הבכורה. הנסיבות לא השתנו- אנחנו עדיין הורים והם עדיין לא. פתאום לכל הצדדים נהיה כדאי להתאמץ לגשר על זה.).

 

[החטא והשופטת]

מדובר בנסיבות אחרות,

סוביקטיביות לגמרי. זנחתי את השאיפה לשנות אחרים ואת האופן הבוטה בו הם "דורכים לי על הדשא", כהגדרתה של מוסקט, ונמאס לי גם להגיד שוב-ושוב-ושוב שיש שבילים ואני לא רוצה שידרכו לי. מצד שני, גם לא יכולתי יותר להרשות שידרכו לי, כי זה לא כיף ולא רציתי להתרגל או ללמוד לחיות עם זה. יש? קצת מצחיק אותי שאנחנו נתקעות דוקא על הסיפור הזה, בעוד שהסיפור השני, זה שבו ידעתי לסמן את הגבול הרבה לפני שדברים נהרסים, הוא הרבה יותר טרי וגם הרבה יותר משמעותי עבורי.

 

[קֶרֶן יער]

אני מוכנה להתקע איתך בכל מקום

בו נוח לך להתקע כרגע. (למה מצחיק אותך שאת נתקעת איפה שפחות כואב? זה לא הכי טבעי בעולם?)

 

[אטיוד5]

כשבאה הנקודה הזאת ...

עוקפים אותה מהצד.

 

[החטא והשופטת]

למה? איך?

 

[רקוט קרומפלי]

לי כמובן יש איזושהי נקודת אל חזור,

אבל בד"כ היא לא מוגדרת מראש. אני מזהה מצבים שכאלה רק בדיעבד, כשכבר מאוחר מדי. לכן גם אני לא מזהירה אנשים מראש כשהם מתקרבים לשם. בגלל שאני ממש לא טובה בעימותים, ובגלל צורך כפייתי לשקול מילים, אני לא מגיבה - אני לוקחת את זה איתי ומאבססת על זה כמה זמן (הייתי צריכה להגיד ככה), ואז מנתקת מגע - עד יעבור זעם, או לתמיד. זה די נדיר שזה קורה, אבל לפעמים יש גם התפרצויות, ואז הצד השני בהלם מוחלט בגלל שזה כ"כ בלתי צפוי. ואז אני מאבססת על זה (לא הייתי צריכה להגיב ככה, הייתי צריכה ל--)...

 

[giulietta]

לא ממש.

תמיד יש לי את ההצהרה הפנימית הזאת ש"אם עוד פעם אחת זה קורה, זה הסוף" ולא תמיד אני עומדת בה. המיקום של הנקודה הזאת משתנה כל הזמן והוא תלוי בהרבה נסיבות חיצוניות כולל על איזה צד קמתי באותו בוקר. אני כן חושבת שאני מושכת הרבה עד לנקודה הזו, למרות הדימוי שלי כאימפולסיבית... אני מזהה את הנקודה הזאת רק בדיעבד ואני די מקנאה במי שכל כך מודע לעצמו ומכיר את הנקודה הזאת אצלו. זה משהו שמאפשר שליטה מסוימת בדברים שקורים לך. כשהיא מתרחשת אני מגיבה באופן מאד אמוציונלי, לפעמים בלי פרופורציות, אבל זה בגלל שכבר הייתי ממש "מבושלת". יש בהחלט נקודות אל חזור, כאלה שלמרות הרצון הטוב של כל הצדדים, כבר אי אפשר להשיב את הגלגל אחור. מתי זה אצלי? כשפגעו באחד מציפורי הנפש שלי (בעברית: הילדים). שם קשה לי לסלוח (זוכרים את "אמא סדרתית"? זה עלי

).

 

[עפרונית מהודרת]

דיון מעניין!

התפרסם בשער של תפוז.

 

[האגס 1]

אז אנחנו על המפה! ../images/Emo98.gif

 

[שירה בלטר]

בפשטות- היא פשוט לא מגיעה.

הגוף לפעמים מחליט בשבילי אבל אם המוח העקשן שלי החליט, בדרך כלל אין מה לעשות נגדו... כך קרה במקום השירות הקודם- העזיבה הייתה מאוחרת, אבל בעצם בשבת האחרונה היה מקרה מיוחד, שכנראה קרה בגלל שהמחלה הנוכחית שלי (אנגינה+ברונכיט+דלקת אוזניים) התישה אותי: כרגיל מדי שבוע אחי הגדול מת"א, בא לבקר אותנו- אותי ואת אימי. בזמן שישבנו ודיברנו בסלון עלה הנושא של שמירת השבת בבית המעורב הזה- אני שומרת שבת, אמא לא, והוא, כאורח, גם לא. כשהתחלתי להגיד את המצע לעמדתי בעניין (חמש מילים ראשונות...) הוא התפרץ בטענה שמדובר בפילוסופייה. אני אמרתי שאני מחליטה לא לקיים את הדיון כשקוטעים אותי ולא מקשיבים לי והוא בתגובה פתח את הטלוויזיה. אני בתגובה, בעודי שוכבת על הספה קרוב אליו שפכתי את המים שנותרו לי בכוס על גופו, דחפתי את הרגליים שלו שהקיפו אותי, הלכתי לחדר וטרקתי את הדלת. אני לא זוכרת דחפי אלימות חזקים מהתקופה האחרונה כמו שהיו לי באותו רגע. הייתי לא רחוקה מלנפץ את הכוס שהייתה לי ביד בשמשה של המרפסת. האח הנ"ל הוא כמו חבר ממש טוב שלי. זה כנראה היה משולב עם ה"דווקא" המתמשך שלו נגד הכביכול-כפייה שלי, יחד עם התחושה המחורבנת משהו והתשישות מהמחלה. חמש דקות הספיקו כדי שהוא יתנצל ושנתחבק ושאני אחזור לסלון, אגב.