איפה הגבול שלכם?

[החטא והשופטת]

איפה הגבול שלכם?

האם אתם יודעים לומר בדיוק מהי הנקודה בה אתם מחליטים שזהו, עד כאן, יותר אתם לא יכולים? האם אתם יודעים לזהות אותה לפני שהיא מגיעה או רק כשכבר מאוחר מדי? איך אתם מגיבים כשהיא מתרחשת? איך אחרים מקבלים את התגובה שלכם? יש לכם נקודת אל-חזור? כזאת שאם עוברים אותה, כבר אי-אפשר לתקן יותר? מהי? מה קורה כשעוברים אותה? (הירהורים לבוקר שבת קפוא...)

 

[tali_le]

ממש מנסה

אבל זה לחלוטין חסר כיוון ואני לא מצליחה לחבר את זה למציאות החיים שלי

 

[החטא והשופטת]

כלומר?

 

[האגס 1]

מחשבה מאד מעניינת

דווקא יצא לי להרהר בזה לאחרונה. הגדרה מדוייקת לנקודת השבירה זה לא פשוט לתת, אבל דווקא בימים האחרונים העמדתי אותה במבחן בעקבות מקרה מסויים, וזה נוגע לקשר ידידותי מסוים שהחלטתי לצמצמו בצורה ניכרת בגלל אכזבה. לא אצהיר על כך בקול רם בפני זאת שמדובר בה (סה"כ לא מדובר על קשר רומנטי שבו צריך להודיע שנפרדים) אבל אצמצם מגע ולא אזום כמעט דבר. אני יודע שלא ירחק היום והיא תצטרך ממני משהו - אלא שאז אני לא יודע איך אגיב. וזה מביא אותי לחלקים אחרים של השאלה שלך - איך מזהים ואיך אחרים מגיבים. בד"כ לא מצפים ממני לתגובות קיצוניות, ולא לתגובות של "לחתוך" קשרים, ולכן כשאני כבר כן נוקט אקטים שהם נגד מישהו, זה מתקבל בהפתעה. לפעמים ההפתעה היא כלפי כיוון לא נכון - ההפתעה היא מני, איך זה שאני שלא מכירים אותי ככה, מגיב בצורה קיצונית, ולא תמיד מבינים שמדובר בטעות של הצד השני שגרמה לזה. אבל היו גם מקרים הפוכים, שבהם כן הובנתי נכון. לרוב אני כן עשוי לזהות דבר כזה מבעוד מועד, אלא שלא תמיד יש לי הרב איך למנוע את זה. בד"כ - לצמצם מגע עם מי שעלול לגרום למצב הלא רצוי להתרחש. וכשעוברים את נקודת השבירה הזו - מה שקורה זה הרבה הרהורים על מה-היה-אם-לא, ומה אפשר ללמוד מזה למצבים דומים שעלולים להתקיים בעתיד ולהיות פוטנציאל למקרים כאלה, וגם - עם מי לא כדאי לי להעמיק בקרשים להבא, ועם מי כן.

 

[צימעס]

ביחס לאחרים או ביחס לכוחות של עצמך?

 

[החטא והשופטת]

מה ההבדל?

 

[צימעס]

השטח ממנו אני מנסה לדלות דוגמאות

 

[צפוי שינוי]

גבול דק

אני יודעת לזהות את נקודת השבירה לפני שהיא מגיעה אבל בכל המקרים שהיו לי עד כה לא התמודדתי עם מה שמפריע לי עד שהיא הגיעה. כשמגיעה נקודת השבירה אז כבר מאוחר מידי ואי אפשר לתקן זה קרה לי בזוגיות ובעבודה. כשזה קורה זה מגיע במפתיע לצד השני, ללא כל הכנה. אני חייבת ללמוד להתמודד עם הדברים עוד לפני נקודת האל חזור אבל עדיין לא למדתי.

 

[אלי ו.]

ענין של אפשרות

מעבר למה שכבר נכתב, הנקודה הזו תלויה באפשרות. (אצל אנשים נורמלים) כשאת מטפלת בתינוק עם גאזים, האיש במילואים, את קמה אליו בפעם העשירית בלילה, את עייפה, עצבנית ושונאת את כל העולם, למרות זאת לא תתפוצצי, אין לך את האפשרות הזו. לעומת זאת, את מאחרת לעבודה, עוצרת מונית ומישהו מנסה להשתחל פנימה ולגנוב לך את המונית, הוא הולך לחטוף (אני מקוה)..

 

[יעל ניסן]

בדרך כלל

אני יודעת מהם הגבולות שלי (אני כבר מתאמנת הרבה שנים) - כך שאני נוהגת מראש להציב אותם. במקרה ונקלע אלי גבול מישהו - אותות ההזהרה שלי הם בדרך כלל כעס. כשאני מוצאת את עצמי כועסת על דברים הקשורים באותו אדם - או אז אני מבינה שצריך להגיד בקול רם "הלו! לא לדרוך לי על הדשא! אני לא מרשה!" יש כאלה שנעלבים שאני לא מרשה לדרוך על הדשא. זה מה יש. שיעלבו. אני לא לוקחת אחריות על עלבונות של אחרים. לא כשזה בא על חשבוני. זה דשא שלי ואני מחליטה מה עושים איתו, מתי גוזמים אותו ואיך (או מתי) קובעים בו שבילים. מי שמוכן לכבד את הדרך בה אני מחליטה לטפח את הדשא שלי בדרך כלל גם נשאר בסביבה. ומי שנשאר בסביבה מספיק זמן גם לומד לראות את השבילים.

 

[צימעס]

בעלי. זה שלא מרשה לי.

זה התפקיד שלו. (כשהוא לא מרשה לי - זה כי הוא שומר על הגבולות של המשפחה ושלי.) נורא עוזר לי בזה. אוי, זה בטח נשמע נורא תלותי. כזאת אני.

 

[רגליים קרות]

מה למשל הוא לא מרשה לך?

 

[גנגי]

אוי, לפני יומיים

ישבנו באיזה מקום לאכול משהו, וישב לידנו זוג צעיר - בחורה גבוהה ומרשימה, ובחור קטן-קומה ועתיר-ג'ל בשיער, שניסה ככל יכולתו להתבלט לידה. היות שהם שוחחו בקול רם, לא היה אפשר להתעלם מתוכן השיחה. אז הנמוך אמר למרשימה בקול אדנותי, כשהוא מביט לצדדים כדי לוודא שכל יושבי השולחנות הסמוכים שומעים את הסמכותיות הנחושה שבקולו: "את לא נוסעת לשם דרך השטחים! אני לא מרשה לך! ואין על זה ויכוח, את מבינה מה שאני אומר לך?" היא הנהנה והתרכזה במרק. לי זה עשה את הערב.

 

[צימעס]

תשאלי את שלי

הפעם הראשונה שהיא פגשה את המונח היה כשהוא לא הרשה לי לנסוע למפגש פורום או משו. אבל הוא גם (כשצריך) מכריז על עוצר ושולח אותי לישון.

 

[dana2909]

הכל ענין של תפיסה

לפעמים נדמה לך שדי, את לא יכולה יותר, שבא לקום וללכת, ואז בדיעבד, אחרי שקיבלת פרספקטיבה אחרת כי את מחוץ לסיטואציה, את קולטת שזה בכלל לא היה נורא, ושאפשר היה להחזיק עוד קצת מעמד. השאלה - באיזה מחיר. ואם קמת והחלטת שדי? האם זה אומר שהכניעו אותך? - לפעמים נשארים רק כדי שהצד השני לא ינצח. נורא קשה להיות אמיצים לקום ולהגיד די, כי הסביבה בדרך כלל, במקרה הטוב בכלל לא תתיחס, ובמקרה הפחות טוב לא תקבל את זה כל כך בעדינות.. אם אני קמה ואומרת, די, אני לא עושה ליו"ר המטומטם הזה דברים פרטיים בעבודה, אז התגובה הפשוטה מאד שלו תהיה - את מפוטרת, וימצאו כבר על מה, לא בעיה. אז אני מניחה שהכל ענין של מחיר שמוכנים לשלם.

 

[קֶרֶן יער]

שקוף שיש נקודה כזו.

אבל כמעט תמיד יש דרך חזרה. איך אפשר לענות לשאלה כזו כזה כללי? ובכלל... יש נקודה שאם עוברים אותה אני אומרת. יש נקודות שאני אומרת לפני שעוברים אותן. עוד אפפעם לא מנעתי ממישהו לקחת צעד אחורה ולתקן (לפחות לא כל עוד הנר דולק

).

 

[צימעס]

ומה הכי מענין בשרשור?

שכל אחד עונה לגמרי על עצמו. אם את מחפשת עזרה בקבלת החלטה - לאתקבלי ככה

 

[החטא והשופטת]

והגבול הוא בלב כל חייל...

לא-לא. ממש לא. אני את ההחלטות שלי קיבלתי עוד קודם. אני יודעת ידוע-היטב איפה הגבול שלי. הזיהוי שלו הוא אחד הדברים הכי טובים שלמדתי בשנות התנדבותי במרכז. הזיהוי שלו, וההבנה שהשמירה עליו לא משרתת רק את הצרכים שלי, אלא גם של אלה שרוצים להיות איתי בקשר. פשוט, עלו בי הרהורים בנושא בעקבות שני מקרים שקרו לאחרונה, אחד שעבר את נקודת האל-חזור, למרות שראיתי שזה יקרה מקילומטרים ולא השכלתי לעצור את זה בזמן ואילו השני הוא כזה ששמתי לו "סטופ" הרבה לפני שהוא מגיע לשם, כי לא רציתי שיגמר כמו הראשון. שאלתי את עצמי מה ההבדלים בינהם, וזה מה שהביא אותי לפתוח את השירשור. בכלופן, מכל מה שכתבתם הכי דיבר אלי (כרגיל) מה שמוסקט אמרה, בדבר אלה שנשארים מספיק זמן ולומדים לראות איפה השבילים.

 

[קֶרֶן יער]

../images/Emo24.gif

כי את נשמעת מלאה בצער. ועצובה. ואני מחבבת אותך. ובכל זאת... נקודת אל-חזור? כרגע? לתמיד? לאף פעם? (שיקמתי לאחרונה שני קשרים שנכבו בזמן הנכון להם, בלי לפתור את מה שהיה, רק מתוך מבט קדימה. זה היה נכון לכל הצדדים.)

 

[החטא והשופטת]

אני לא יודעת להגיד אם כרגע או לתמיד

כל הקטע עם נקודה כזאת הוא שכרגע אני רוצה שזה יהיה לתמיד ושברגע שאני אחשוב שזה לא אף-פעם, אז יתגלו "חולשות בהגנה" שלי והיא לא תהיה שווה יותר כלום. עם יד על הלב? הלואי שלא לתמיד, אבל כרגע אני לא יכולה להרשות לעצמי לחשוב על האפשרות הזאת.