איפה אני?.. איפה?
ומה זה כל הדברים האלו מסביב? ולמה הם צוחקים?זה עלי? ולמה אני מספרת להם משהו הם חושבים שאני משוגעת? איפה אני איפה? אני במקום המתאים לי? ואיך אני יוצאת אם אני לא? איפה אני איפה? מחבקת את הכרית מקווה שזה יעבור לצרוח בתוכה זה משהו שכבר לא יעזור.. פגיעה,כל כך פגיעה.. וכל דבר פוגע,וכל דבר דוקר.. כבר נהיה קשה לי לקבל את הכאב הזה. קשה לי להטיב לעצמי,קשה לי פשוט לחיות כמו שאני רוצה המון זמן אני מדחיקה דברים ואף אחד לא שומע מהם כלום ועכשיו,שיש אנשים מקצועיים שיודעים,הם יגידו לי משוגעת את צריכה להיות בבית משוגעים ככה אני מפרשת מה שהם אומרים ולאנשים אחרים,זה לא יראה בעיות, כן אני ילדה בלי בעיות,זה רק אני רואה את הבעיות האלו זה המחשבה שלי לא טובה אין לי בעיות,בכלל אין לי בעיות,כמו שאמא אומרת כן,אמא,בזמן שהיא חזרה מהעבודה הבייתה ב7 בערב כבר יכלתי להסתיר את כל הפצעים ואם אני לא מצליחה להסתיר,אומרת לה שנפלתי. מה יעזור אם אני אגיד לך שיש לך ילדה שמכים אותה כל יום אם את לא עשית כלום למי שפגע בי הכי הרבה?? והפסיכיאטרית אומרת "אני חייבת לדווח" ואמא תאמר "אני לא רוצה לדווח" אז אמא יופי בצתה מאוחרת נזכרת להגיד לי למה לא עשית כלום למישהו שהטריד מינית את הילדה שלך "לא חשבתי שזה משמעותי כל כך" מה?? ממתי להטרדה מינית אין משמעות?? היום אני לא הלכתי לבית ספר זה לא בגלל שאני חולה במצב נואש וחמור זה בגלל שאנילא רוצה ללכת אני קמתי בטעות,אני גם לא רוצה לקום אפילו אני לא יודעת למה אני רושמת את ההודעה הזאת למה אתם תדעו מה להגיד לי? תגידו לי שהכל בסדר,יופי,תודה. תעזבו אני מקרה אבוד,באמת שמקרה אבוד אומרים שאסור להפנים כי מבין השנים זה מתחיל לאכול את הבפנים נדמה לי שכבר אותי זה אכל.. מה אני משליחה את עצמי עליכם.. יש לכם בעיות.. לא משנה כמה פעמים אני יספר ויכאב לי.. אני לא יכולה לספר זאת בקול רם לא משנה כמה אני מחייכת אליכם,אני תמיד אבכה בתוכי אני לא באמת שמחה,החיוך שלי זה אשליה והאופטימיות היחידה שהייתה לי הלכה לאיבוד איפשהו נהייתי מציאותית,אני לא רוצה לחיות במציאות,אני רוצה להמשיך באשליות הן לפעמים מצליחות לעבוד עלי,כמה שאני שמחה,פשוט מאושרת-עליזה. ובפנים בוכה,ורק לבדי בוכה.. קשה לי לכתוב.. ואולי כתבתי מספיק.
ומה זה כל הדברים האלו מסביב? ולמה הם צוחקים?זה עלי? ולמה אני מספרת להם משהו הם חושבים שאני משוגעת? איפה אני איפה? אני במקום המתאים לי? ואיך אני יוצאת אם אני לא? איפה אני איפה? מחבקת את הכרית מקווה שזה יעבור לצרוח בתוכה זה משהו שכבר לא יעזור.. פגיעה,כל כך פגיעה.. וכל דבר פוגע,וכל דבר דוקר.. כבר נהיה קשה לי לקבל את הכאב הזה. קשה לי להטיב לעצמי,קשה לי פשוט לחיות כמו שאני רוצה המון זמן אני מדחיקה דברים ואף אחד לא שומע מהם כלום ועכשיו,שיש אנשים מקצועיים שיודעים,הם יגידו לי משוגעת את צריכה להיות בבית משוגעים ככה אני מפרשת מה שהם אומרים ולאנשים אחרים,זה לא יראה בעיות, כן אני ילדה בלי בעיות,זה רק אני רואה את הבעיות האלו זה המחשבה שלי לא טובה אין לי בעיות,בכלל אין לי בעיות,כמו שאמא אומרת כן,אמא,בזמן שהיא חזרה מהעבודה הבייתה ב7 בערב כבר יכלתי להסתיר את כל הפצעים ואם אני לא מצליחה להסתיר,אומרת לה שנפלתי. מה יעזור אם אני אגיד לך שיש לך ילדה שמכים אותה כל יום אם את לא עשית כלום למי שפגע בי הכי הרבה?? והפסיכיאטרית אומרת "אני חייבת לדווח" ואמא תאמר "אני לא רוצה לדווח" אז אמא יופי בצתה מאוחרת נזכרת להגיד לי למה לא עשית כלום למישהו שהטריד מינית את הילדה שלך "לא חשבתי שזה משמעותי כל כך" מה?? ממתי להטרדה מינית אין משמעות?? היום אני לא הלכתי לבית ספר זה לא בגלל שאני חולה במצב נואש וחמור זה בגלל שאנילא רוצה ללכת אני קמתי בטעות,אני גם לא רוצה לקום אפילו אני לא יודעת למה אני רושמת את ההודעה הזאת למה אתם תדעו מה להגיד לי? תגידו לי שהכל בסדר,יופי,תודה. תעזבו אני מקרה אבוד,באמת שמקרה אבוד אומרים שאסור להפנים כי מבין השנים זה מתחיל לאכול את הבפנים נדמה לי שכבר אותי זה אכל.. מה אני משליחה את עצמי עליכם.. יש לכם בעיות.. לא משנה כמה פעמים אני יספר ויכאב לי.. אני לא יכולה לספר זאת בקול רם לא משנה כמה אני מחייכת אליכם,אני תמיד אבכה בתוכי אני לא באמת שמחה,החיוך שלי זה אשליה והאופטימיות היחידה שהייתה לי הלכה לאיבוד איפשהו נהייתי מציאותית,אני לא רוצה לחיות במציאות,אני רוצה להמשיך באשליות הן לפעמים מצליחות לעבוד עלי,כמה שאני שמחה,פשוט מאושרת-עליזה. ובפנים בוכה,ורק לבדי בוכה.. קשה לי לכתוב.. ואולי כתבתי מספיק.
